פירושי רד"צ הופמן על שמות י״ט:כ״ד
א׳לך־רד. ואולם ה' אמר לו למשה לרדת אל העם ולהזהירם בשנייה.ב׳ועלית אתה ואהרן עמך. שד"ל כותב. "נראה לי שהיה משה חפץ להישאר על ההר, ולפיכך היה נשמט מלרדת ולהעיד בעם, וה' לא רצה, ואמר לו שירד, ושאמנם אחר השלמת מתן־תורה יעלה אל ההר ואהרן עמו, והוא מה שאמור למטה (כד, א) 'ואל־משה אמר עלה אל־ה' אתה ואהרן עמך"' וגו'71גם Knobel סבור, שמשפט זה זהה עם האמור להלן כד, א וכי אז גם על אהרן, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים לעלות, אלא שכאן, כשאין עדיין ציווי מפורש, מוזכרות שתי הדמויות העיקריות בלבד., ומעין זה גם מובא במדרש72שמות רבה פרשה כח, ג (המ').. "אותה שעה ביקש הקב"ה ליתן להם את התורה ולדבר עמהם, והיה משה עומד... כך ביקש הקב"ה ליתן עשרת הדברות, היה משה עומד מצדו. אמר הקב"ה אני גולה להם את הרקיע ואומר אנכי ה' אלהיך', הם אומרים, מי אמר - הקב"ה או משה? אלא ירד משה ואחר כך אני אומר 'אנכי ה' אלהיך'. כך אמר הקב"ה למשה. 'לך אל־העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם'. אמר לו, כבר הקדשתים, שנאמר 'אתה העדתה בנו לאמר' וגו'. אמר לו. 'לך־רד ועלית אתה ואהרן עמך'. עד שמשה יורד, נגלה הקב"ה, שנאמר 'וירד משה אל־העם', מיד "וידבר אליהם". וכן גם מפרשים ר"צ מקלנבורג73"הכתב והקבלה" לפסוק כד (המ'). ורש"ר הירש. עם זאת אנו מעלים - כנגד ביאור זה - את ההרהורים הבאים. (א) "לך־רד ועלית" וגו' לפשוטו הוא ציווי לרדת מיד ולשוב ולעלות מיד, ולא שיעלה רק אחר מתן עשרת־הדברות. והדבר בולט עוד יותר כשנאמר מיד אחרי מתן הדברות (כ, יח) "ומשה ניגש אל־הערפל אשר־שם האלהים", ואלו אהרן עולה רק אחר מתן התורה שלאחר מכן74כד, א (המ').; (ב) לא נמסרת כאן סיבה מספקת לאי־איזכורם של נדב ואביהוא ושבעים הזקנים; (ג) אלו באמת היה מוסב "ועלית" וגו' על הזמן שאחר אמירת עשרת הדברות, כי אז היה גם משפט־הסיפא "והכהנים והעם" וגו' צריך להיות מוסב על הזמן ההוא, בעוד שגלוי ונראה לעין, שמשפט זה אינו אלא חזרה על האמור בפסוקים כא־כב, ולא זו אף זו, כי אז היה צריך לחזור עליו; (ד) הכתוב בדברים (ה, ד) "אנכי עומד בין־ה' וביניכם" אומר מפורשות שרק העם לא עלה אל ההר בשעת מתן־תורה - "ולא עליתם בהר" (שם), ומכאן שמשה אמנם היה שם.ג׳דעה שונה לגמרי על מהלך האירועים מובאת אצל רמב"ן 75כ, טו (המ'). - "והנכון בעיני בפרשה ובסדור הענין, כי 'וכל־העם ראים... ויאמרו אל־משה' (כ, טו־טז) היה קודם מתן תורה, ומתחילה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר, כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים, נעו לאחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה. והסדר בדברים, כי בבוקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (יט, טז) ועדין לא ירדה שכינה... וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (שם, שם), ומשה חיזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שם, יז). ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים, ירד ה' על ההר באש (שם, יח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד, יא), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (לעיל יט, יח)... ונתחזק קול השופר מאד (שם, יט), אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כ, יד) יותר מן הגבול, ואז אמרו אליו כולם שלא ידבר עמהם האלהים כלל, פן ימותו... ומשה חיזקם ואמר להם אל־תיראו (שם טז), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (שם, יז), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שם, שם) ולא בא בתוכו, ואז דבר אלהים עשרת הדברות, ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים. אבל במשנה תורה (דברים ה, כ) הזכיר משה, כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו. אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו וכו"'. במלים אחרות. המסופר להלן כ, טו ואילך לא התרחש אחרי מתן־תורה כי אם לפניו, אלא שהכתוב בא על סדר מסוים, דהיינו למסופר תחילה בפרק יט, מה הקב"ה ציווה על ההר ומה אמר, ורק אחר כך אנו מועברים אל מקום אחר, מקום הימצא העם, ואז אנו שומעים על התנהגות העם בשעת האירועים שסופרו קודם לכן. לפיכך היה סדר הדברים כדלהלן. בבוקרו של היום השלישי היו קולות וברקים וקול שופר חזק מאד (טז), אך עדיין לא נראה כבוד ה', וכאמור במקום אחר (מלכים א' יט, יא) - "לא ברוח ה"'. העם שבמחנה נחרדו, אך משה עודדם והביאם לרגלי ההר. בעודם ניצבים שם ירד ה' באש אל ההר וההר עשן בשל כך ונחרד אף הוא, כאמור כאן (פסוקים יז־יח) וכדברי המשורר "ההרים רקדו כאילים"76תהלים קיד, ד (המ').. או אז נעו לאחוריהם ועמדו מרחוק. ובחרדתם אמרו למשה "דבר־אתה עמנו" שכן יראו למות אם ישמעו את קול ה'. ושוב משה חיזק את רוחם באמרו "אל־תיראו" (כ, טו־טז). אף־על־פי־כן נשארו העם עומדים מרחוק ורק משה לבדו קרב אל הערפל (שם, יז). אז מסר ה' את עשרת הדברות, ורק אחר מסירת הדיבר העשירי אירע המסופר בפרשת ואתחנן (דברים ה, כ־כח), וכאן אין הכתוב מספרו. עד כאן דעת רמב"ן שכדעתו גם אפשר למצוא אצל פרשנים קראיים. ברם, עם כל מה שמדבר בעדה, קשה לי לקבלה. (א) אלו היה כך, היה מתאים הרבה יותר שעשרת הדברות יבואו אחרי כ, יח, והטעם שמביא רמב"ן לשינוי הסדר אינו מספק; (ב) אין לי צל צלו של ספק, שדברי העם כ, טז הם הם הדברים שלפי דברים ה, כא־כד מביע אותם העם באמצעות זקניו וראשי שבטיו. דבר זה ברור כל כך לכל המעיין בשני המקומות ויודע את הדרך שבה מתוארים בספרים הקודמים אירועים שהתרחשו, עד שאין כל צורך בהוכחתנו. אם אמנם נאמרו הדברים שבס' דברים רק אחרי מסירת עשרת הדברות, הרי שגם המובא להלן כ, טז נאמר אחרי מסירה זו; (ג) ישראל לא יכלו לומר "ואל־ידבר עמנו אלהים" קודם מסירת עשרת הדברות, שהרי עדיין לא ידעו, שה' מבקש לדבר עמהם, ואף הציווי "ועלית אתה ואהרן עמך"77יט, כד (המ'). לא נתקיים, לפי רמב"ן. לפיכך נעדיף ללכת כאן בעקבות ראב"ע, אך נוסיף דברים אחדים. ראשית כל אנו טוענים, שבשעת מסירת עשרת הדברות משה עמד על ההר, וכאמור באורח ברור בפרשת ואתחנן (דברים ה, ה) "בין ה' וביניכם". ואם שד"ל טוען "ברור שלא היה משה78בשעת מסירת הדברות (המ'). בהר אלא עם העם, שהרי אמרו לו (כ, טז) 'דבר אתה עמנו ונשמעה', אין זה אלא שהתעלם מדברי הכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ה, יט) "ויהי כשמעכם... ותקרבון אלי כל־ראשי שבטיכם וזקניכם". והרי שם ברור, כי מיד אחר מסירת עשרת הדברות ניגשו ראשי השבטים אל משה שעמד על ההר - אם שכבר משך היובל והיה מותר לעם לעלות, אם שמשה היה יכול לשמוע את קולם מעבר לגבול שתיחם את ההר - ואמרו לו שאין רוצים עוד לשמוע את קול ה' במישרין. יוצא אפוא, שתחילה נצטווה משה לרדת כדי להזהיר את העם להישאר בתוך המיתחם שנקבע לו, אחר - לשוב ולעלות יחד עם אהרן אך גבוה ממנו, כדי לשמש מעין מתווך בין ה' וישראל כמפורש בפרשת ואתחנן (ה, ה) ולומר להם את דבר ה', משום שלעם אסור היה לעלות על ההר (וראה על כך עוד להלן). אחר ירד "ויאמר אליהם" (יט, כה) את אזהרת ה'. מובן מאליו הוא שעשה כדבר ה' וחזר ועלה, יחד עם אהרן, ועל כן אין כל צורך לומר זאת, כשם שלמעלה פסוק ח לא מסופר שאכן משה עלה אל ההר, וכמו שבפסוק טו לא נמסרים כל דברי משה. ולפי זה גם מיושב קושי אחר שנתקשו בו המפרשים העתיקים79רש"י, ראב"ע, ר"ע ספורנו, ובמיוחד בעל "אור החיים" הק' (המ'). - לשם מה צריכה היתה להינתן אזהרה שניה זו. ויתרה מזו, אם אמנם ה' רואה אותה כנחוצה, כיצד זה אומר לו משה (פסוק כג) "לא יוכל העם לעלות" וגו', כאלו אין ה' יודע שכבר הוזהרו על כך. וראה ראב"ע שם הכותב. "אמר הגאון, כי שנים רבות חשב בזה הפסוק ("לא יוכל העם לעלות") ולא ידע טעמו, עד שראה בספר מוסרי מלכי פרס, שאין רשות לשליח לומר למלך "עשיתי שליחותך, עד שיצוונו לעשות דבר אחר, אז יאמר לו". כלומר, לכן אומר משה לה' רק עתה שמילא אחר הציווי הראשון והזהירם - כי עתה נצטווה להזהיר את העם בשניה. והנה בזה אמנם מיושב יפה האמור "ויגד משה" וגו' (פסוק ט), אבל אין די בו ליישב את פסוקנו לגמרי, כי לכאורה אין בדברי משה רק משום הודעה שעשה כמצווה, אלא גם מעין טענה נגד הציווי החדש, וגם הציווי הבא "לך־רד" (פסוק כד) קשה להולמו. רשב"ם80לפסוק כג (המ'). אומר "אלא כך אמר משה להקב"ה, דרך שאלה, וכך שאל לו. אתמול־שלשום אמרת לי שלא יוכל העם לעלות אל הר סיני; כשהזהרת את העם על ידי בהגבלה, אמרת לי 'השמרו לכם עלות בהר' (פסוק יב), ועכשיו אתה אומר 'לי פן־יהרסו אל־ה' לראות' (פסוק כא). שמא אתה מוסיף שאפילו להתקרב מעט כדי להסתכל ולראות אפילו רחוק מן ההר אסור? והשיב לו הקב"ה 'לך־רד ועלית אתה ואהרן עמך, והכהנים והעם אל־יהרסו לעלת אל־ה" (פסוק כד), וגם עתה לא אמרתי לראות, בלא עלייה, לא אמרתי לך". כלומר, בשל "פן־יהרסו אל־ה' לראות" בא לו למשה ספק, שמא גם הראייה בלא עלייה אסורה, ועליה יש להזהיר עתה, ועל כן השיב לו ה"'אל־יהרסו לעלת אל־ה"' - העלייה, ולא הראייה, אסורה, ואין צריך אלא לחזור על האזהרה הראשונה. ודומה שזו גם כוונתו של ראב"ע בפירושו הקצר ע"א. ואולם יש לנו הרושם שפירוש זה, יותר משהוא מבאר, הוא מכניס בפסוקים מה שאין בהם, ונראה שהנכון הוא זה. אחר שמשה נקרא לעלות אל ראש ההר, וה' ביקש להעלות גם את אהרן כדי להבליטו מכל העם, אמר ה' למשה לשוב ולהזהיר את העם שלא לעלות, ולא רק העם כי אם גם הכהנים, הקרובים יותר אל ה', צריכים להישאר במקומם. ואולם משה שלא ידע עדיין, שהוא ואהרן יצוינו מכל העם ויתקרבו אל ה' יותר מהם, חשב את האזהרה הנוספת כמיותרת, ועל כן אמר "כי אתה העדתה בנו", הרי כבר הזהרת את כולנו לא לעבור את הגבול, ועל כך השיבו הקב"ה "לך־רד ועלית" וגו', כלומר רד וחזור על האזהרה, אבל אתה ואהרן שוב תעלו. הכהנים והעם אסורים לעבור את הגבול, אל להם לחשוב שהם רשאים לחצות את הגבול ולעלות, מעין המידה "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא"81מי"ג המידות של רבי ישמעאל שהתורה נדרשת בהן (המ')., דהיינו מכיוון שמשה ואהרן בכלל היו, ואחר כך יצאו מן הכלל, יכולה היתה לעלות המחשבה המוטעית, שללמד על הכלל כולו יצאו, וכדי למנוע טעות זו באה האזהרה השניה. דברים אלה אמר הכתוב בצורה ברורה במלים "ועלית אתה ואהרן עמך, והכהנים והעם אל־יהרסו" וגו' (פסוק כד) - אף כי אתה ואהרן עולים, הכהנים והעם אסורים בזה.ד׳עוד נותר לנו לבאר, כיצד זה שבפרשת ואתחנן נתן כטעם לאי־עליית העם בהר פחדם מפני האש הגדולה82דברים ה, ה, כב (המ')., בעוד שכאן הטעם לאי־העלייה הוא ציוויו ית'. ואין לומר ש"ולא עליתם בהר" (דברים ה, ה) פירושו - לא התקרבתם אפילו עד לגבול שהותר להם, שכן עלה בהר פירושו תמיד לעלות ממש, בעוד שכדי להביע את הגישה אל ההר באים ביטויים כמו "ותקרבון ותעמדון תחת ההר" (שם ד, יא), ופירוש "ולא עליתם בהר" (שם) הוא אפוא - ואתם לא עמדתם על ההר. אמנם ראב"ע מפרש83שם ה, ה ד"ה כי יראתם מפני האש (המ'). "ואם לא - עליתם בהר", אף כי לא עליתם בהר, יראתם ועמדתם רחוק; אך אם כן יחסר העיקר מן הספר - עמדתם מרחוק. ואולם לאמתו של דבר אין כל סתירה בן פסוקנו ולבין הנמסר בס' דברים. גם ס' שמות מספר שישראל יראו מפני האש ועמדו - מחמתו - מרחוק. כבר הערנו, שבהמשך היתה אזהרתו של הקב"ה מיותרת, משום שבשל יראתם בלאו הכי לא עלו אל ההר, אלא שהם היו צריכים להיות מודעים לכך, שמקום התגלותו ית' מקום קדוש הוא, ואיש לא יהא רשאי לקרב אליו בלא להיענש. ואולי גם היו בין בני ישראל כאלה, אולי הכהנים, שאצלם התשוקה להיות בקירבת האלהים תגבר על יראתם מפני האש, והאזהרה היתה נחוצה למקרה זה. מכל מקום ברור שהפחד מפני האש מנע את רובם מעלות בהר. והנה משה רוצה להבליט בדבריו בס' דברים דווקא את העובדה, שהאש היתה כה גדולה, שישראל יראו מפניה, כי הוא רצה להעלות את התופעות הנוראות הללו עתה פעם נוספת לנגד עיני העם, למען יביטו - כמו אז, בשעת מעשה - אליו ית' מתוך פחד ויראה ויצהירו מחדש על נכונותם לציית למצוותיו. ואכן האש הגדולה מוזכרת בדברי משה פעמים רבות, כדי שזכרה ישפיע את השפעתו תמיד מחדש84השוה דברים ד, יא, יב, טו, לה; ה, ד, ה, יט כג; ט, י; י, ד; יח, טז.. ובוודאי לא נעשו התופעות הנוראות הללו על ידיו ית' אלא כדי להביא את ישראל ליראה אותו, וכפי שאמר אחר מסירת הדברות (שם ה, כה). "מי יתן... ליראה אתי... כל הימים". ומכאן שלא היתה זו יראה פחדנית מפני האש אלא יראה רצויה לפניו. ואם כך נתבונן בדברים, הרי שהפחד מפני האש והיראה מפני מצוות ה' - אחד הם. הן אותה יראה שאחזה בעם, היא אשר הביאה לכך, שהכל עשו כמצווה.ה׳ההבדל בין פסוק כד, בו נאמר "לעלת" ובין פסוק כא שבו נאמר "לראות" מתבאר פשוט על ידי כך שכאן מדובר באיסור "אל יהרסו לעלת" והוא מנוסח באורח החלטי, כלומר אסור להם לעלות בכל אופן, ואין זה משנה כלל, אם המניע לעלות הוא הרצון לראות או כל דבר אחר, ואלו בפסוק כא רק מובע החשש "פן־יהרסו", וצריך אפוא לומר את סיבתו של החשש, מהו הדבר שעלול להביאם לידי הרצון לעלות, והוא - מסתבר - הרצון "לראות", וכבר אמרנו שבפסוק כא צריך להשלים לפני "אל־ה"' בפועל "לעלות". כך נראה לנו, ולא כפי מה שרשב"ם וכנראה גם ראב"ע רוצים להסיק מן הלשונות "לראות" - "לעלת".ו׳באשר לזמן התרחשותם של האירועים שבהם מדובר בפרק זה, נוכל לדון רק בפרק כד.