פירושי רד"צ הופמן על שמות כ׳:כ״א
א׳מזבח אדמה תעשה לי. קשה לדעת באיזה מזבח מדובר כאן. ר' ישמעאל במכילתא (ובברייתא במס' זבחים נח ע"א) 'מזבח מחובר באדמה תעשה לי' - שלא תבנהו על גבי כיפים ולא על גבי עמודים'. ברם דומה שאין זה אלא דרש, וכי לפי פשוטו של מקרא צריך לומר שאדמה היא החומר שממנו צריך לעשות את המזבח, כלומר 'מזבח אדמה', הוא מזבח עשוי אדמה כשם שמזבח אבנים שבפסוק הבא אינו יכול להיות אלא מזבח עשוי אבנים. על כן מבאר ר' נתן במכילתא. 'מזבח חלול באדמה תעשה לי, שנאמר 'נבוב לוחות תעשה אותו' (כז, ח), ויונתן בן עוזיאל מתרגם שם 'חליל לוחן מלי עפרא תעביד יתיה'176השוה כד, ו (המ').. והנה, ככל שיותר סביר הוא שמזבח הנחושת אמנם מולא בשעת החנייה באדמה, קשה מאוד להניח שבמלים 'מזבח אדמה' שבכאן הכוונה למזבח זה. אדרבה, ציווי זה הוא הסיבה שגם את המזבח שבמשכן צריכים למלא אדמה, וכפי שכבר העיר ראב"ע כאן, והטוען גם בצדק, שאי אפשר לפרש 'מזבח אבנים' כמזבח שיש למלא אבנים, שהרי נאמר במפורש בס' דברים (כז, ה־ו) לעשות מזבח שהוא כולו אבנים. על כן סובר ראב"ע שהמזבח המוזכר הוא זה שמשה הקימו עם רדתו מן ההר, השוה להלן כד, ד, כי שם נאמר 'ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים', בדיוק כפי שנצטוו כאן 'וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך'.ב׳וזבחת עליו. אם נבין את הפועל 'וזבחת' במשמעו המילולי, כלומר ושחטת, הרי שצריך לפרש 'עליו' - לידו, וכמפורש במכילתא. 'כנגדו'.ג׳בכל המקום וגו'. סיפא זה יש לקרוא כמשפט בפני עצמו - בכל המקום שבו אזכיר את שמי, שם ארצה לבוא אליך, וכדברי ראב"ע "בכל מקום אשר אשים זכר לשמי, שכבודי שוכן שם, כגון שילה ונוב, שעמד שם הארון, אם תבוא אל המקום הנזכר לשמי לבקר אותי, גם אני 'אבוא אליך וברכתיך'." הפסוק 'מזבח אדמה' וגו' בא אחר 'לא תעשון אתי' משום שעל מזבח זה נזרק דם הברית שבו התחייבו ישראל להכיר בה' לבדו ולשמור מצוותיו177כבר דנו בדעתו של Knobel שיש כאן - בניגוד למה שנקרא "כתבי היסוד" - משום היתר לבנות בארץ מזבחות ולהקריב עליהם קרבנות בכל מקום שהוא, וכי מה שהיה נהוג בימי השופטים והמלכים הראשונים היה על־פי כתוב זה; ראה בסוף דברינו על מצוות הקרבנות בס' ויקרא א־ז (עמ' קפג במהד' העברית - המ'), והפרכנו אותה.. אחרי כן נאמר, כמתקשר אל 'אלהי כסף ואלהי זהב' וגו' אין אתם צריכים למתווך כלשהו, שהרי בכל מקום אבוא אני עצמי לברככם. לפי ביאור זה צריך לראות במלים 'מזבח אדמה' ועד 'ואת בקרך' משום מאמר מוסגר, והסיפא 'בכל המקום' וגו' מתקשר אל האיסור 'אלהי כסף ואלהי זהב' וגו'. ברם, הפסוק הבא - 'ואם מזבח אבנים תעשה לי' ומצוות המזבח עד סוף הפרשה אינם משאירים ספק בכך, שמצוות המזבח מתחילות כבר במלים 'מזבח אדמה', וההבטחה 'בכל המקום' וגו' מוסבת על המזבח באורח כללי, כך שאי אפשר להסב את מצוות 'מזבח אדמח' על המזבח היחידאי הזה שבנה משה ברדתו מסיני178שם (המ').. ביארנו179ראה במיוחד ס' שמות עמ' שמח במהדורה העברית (המ')., כי 'בכל המקום' האמור כאן מוסב על מזבחו של המשכן שהיה עובר ממקום למקום בשעת מסעי המדבר. ברם, כבר הקשינו למעלה על ביאור זה שקשה לכנות מזבח זה 'מזבח אדמה', הגם שאכן מילאוהו אדמה בשעת חניית המחנה. כדי להגיע לביאור מתקבל על הדעת, נשתדל תחילה להבין היטב את משמעם של הצירופים 'מזבח אדמה' מזה ו'מזבח אבנים' מזה.ד׳כבר ביאר רש"ר הירש יפה את משמע המזבח 180ראה פירוש המחבר לס' דברים, עמ' קסה במהד' העברית (המ').. המזבח מייצג את תפקידם של ישראל להעלות את כל הארצי אל השמים, אליו ית'. אל לנו לייצג את האלוקים על ידי תמונות כדי להורידו אלי אדמה. אדרבה, עלינו לשאוף להעלות את הארץ אלי שמים. והנה מזבח אדמה הוא מעין תל־אדמה ארעי, בעוד שמזבח אבנים הוא בניין חזק וקבוע. האחד מתאים לתקופת מסעי המדבר, לעת מצבם חסר־המנוחה של בני ישראל, והאחר- לזמן שבו ינחיל ה' מנוחה לישראל מכל אויביו סביב. במלים אחרות, מזבח האדמה מתאים לתקופה שחז"ל קוראים לה שעת היתר הבמות, ואילו מזבח אבנים - לשעת איסור הבמות. בכל תקופה צריכה שאיפת העם להיות העלאת הארצי אל השמים, בעיתות מנוחה ושלום בטוח - על ידי בנין חזק, אבל גם בעתות מסעות והעדר מנוחה אין לחדול משאיפה זו. כאשר אין מסוגלים להקים בנין של קבע, כי אז יש להקים לפחות תל־אדמה שעליו תתנהל - לפי שעה, באורח ארעי - עבודת ה', וממנו יתעלה האדם אל אלוקיו. סוג אחרון זה של מזבחות אי אפשר היה להגביל למקום אחד, כי בעתות כאלה לא תמיד אפשר להגיע לאחדות העם, ובני אדם המרוחקים ממקום המקדש העיקרי מנועים לעתים קרובות מלהגיע אליו. על כן היה מותר בזמנים אלה להקים מזבחות ולהקריב בהם קרבנות, ובהם מדבר הכתוב באומרו 'מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'. אמנם, הקמת המזבחות מוגבלת כאן לאותם מקומות שה' יקדיש לתכלית זו על ידי התגלות כלשהי, ואכן מלמדות אותנו תולדות ישראל שהיו מקומות כאלה. בבוכים מופיע מלאך אלהים לעיני העם והם הקימו שם מזבח וזבחו לה' (שופטים ב, א־ה); מלאך מופיע לו לגדעון בעפרת והוא בונה שם מזבח (שם ו, כד), ובדומה לזה המזבח שמנוח בונה על פי ציוויו של מלאך (שם יג, יט).ה׳כאשר בני ישראל נאספו לבית־אל, מקום שם שכן ארון הברית, הקריבו קרבנות - עולות ושלמים (שופטים כ, כו־כז; כא, ד). אסיפה דומה לפני ה' היתה בימי שמואל במצפה, והוא הקריב שם (שמואל־א ז, ט). גם במקום מגוריו של שמואל היתה במה, ודאי על פי גילוי אלוקי, שעליה הקריב קרבנות (שם ט, יב), וכן גם בגלגל (שם יג, ט). על פי ה' זובח שמואל בבית־לחם (שם טז, ה), ובהכרח היתה שם במה - מן הסתם עוד מאז נמשח שם דוד למלך (שם שם יג), שהרי אבשלום זובח שם, ברשותו של דוד אביו (שמואל ב, טו, ז ואילך). דוד גם בנה במה בגורנו של ארונה היבוסי כאשר ראה שם את מלאך ה', והקריב עליה קרבנות (שם כד, יז־כה). במה גדולה היתה בגבעון בימי דוד ובראשית ממלכת שלמה (מלכים א, ג, ד)181דומה שהכתוב 'ואל פתח אוהל מועד לא הביאו' - ויקרא יז, ד וראה גם שם, ט - מתיישב עם דעה זו, אך רק בדוחק אפשר ליישב אותה עם האמור במשנה "משהוקם המשכן נאסרו הבמות" (זבחים פ' יד, ד־המ'), אלא שמוטב לנו לדחוק את המשנה מאשר את המקראות., הווה אומר שעד אשר שקטה הארץ בימי שלמה הוקמו במות בכל חלקי הארץ, במקומות בהם נתגלתה השכינה. מסתבר, שרובן של הבמות האלה שהוקמו מהר, עקב צורך השעה, היו עשויות אדמה בלבד, ורק אלה שהוקמו לקבע נבנו מאבנים, ומובן מאליו שדבר זה מותר גם לגבי המזבח שבו מדובר כאן. ועם זאת מתכוונת התורה במלים 'מזבח אדמה' שבכאן ראשית כל לאותו מזבח שנועד לכל עם ישראל, ואשר צריך לבנותו במקום אחד, לכשיבואו אל המנוחה ואל הנחלה. תקופת מנוחה כזאת יכולה היתה להתחיל כבר מיד עם כיבוש הארץ - אילו הלכו ישראל בדרך ה', ועל כן היה צריך לבנות מזבח אבנים תיכף אחר מעבר הירדן (דברים כז, ה; יהושע ח, לא) מזבח, אשר יעיד על כך, שעתה הגיעה עת אחידות עבודת ה' הבאה לידי ביטוי במזבח־אבנים אחד קבוע. אך חטאי העם לא הניחוהו להגיע אל המנוחה. עוד מזבחות אדמה רבים היה צריך להקים עד הזמן שבו מקדש אחד יאחד את כל ישראל.ו׳המזבח שבמשכן היה עשוי נחושת, אך מולא אדמה, שהרי זה היה עדיין בימי מסעי המדבר. גם המזבח שבבית המקדש היה עשוי נחושת, אך הוא מולא אבנים - סימן למנוחה המובטחת. והנה, אחר הקמת המשכן נאסרה הקמת במות, כלומר הקמת מזבחות אדמה אחרים (ויקרא יז, ג־ה), אך מצוה זו היא ממצוות אוהל־המועד שמעשה העגל קדם להן, ואשר ממנה ניכר, כי נצטוותה רק משום הדאגה, שמא ריבוי מזבחות יביא את בני ישראל ח"ו לידי ע"ז, ומן המתואר בס' דברים פרק יד משתמע, שבהמשך מסע המדבר לא הקפידו עוד על מצוה זו, וכי מן הסתם בוטלה. גם ייתכן שהאיסור היה רק בשעת החניות שבין המסעות, ואילו בשעת המסע עצמו, כאשר אוהל מועד היה מפורק, מותר היה להקריב קרבן על גבי מזבח־אדמה שהוקם תוך זמן קצר182דברים יב, ה־ז (המ').. רק בספר דברים אסר משה רבנו במפורש הקרבת קרבנות שלא במקום הנבחר - לתקופת המנוחה והנחלה183הושע ח, ל־לא (המ').. וכאן נימוקו של האיסור אינו עוד שריבויים של מזבחות עלול להביא ח"ו לידי ע"ז, אלא העיקרון שלא־ל אחד אין לעבוד - כמו לאלילי ע"ז - בכל מקום שאדם ירצה, אבל יש לקיים מקדש אחד כמו שגם הוא אחד, ודומה שכל הנאמר בנדון בס' דברים (פרק יב) אינו אלא ביאורה של מצוה זו - 'ואם מזבח אבנים תעשה לי' - זה המזבח היציב והקבוע שאין להקימו 'בכל מקום', אלא יש להקימו 'במקום אשר יבחר'. ועל כן מצטווים ישראל סמוך לכניסתם לארץ (דברים כז, ד) להקים מזבח אבנים בהר עיבל מיד אחרי עברם את הירדן - מצוה שיהושע אמנם מקיימה184נ' קרובמל, מורה נבוכי הזמן' בתוך: "החלוץ" א, עמ' 116, יג' עמ' 89 המקבל תיקון זה ומוסיף על ההוכחות.. ברם, מזבח אבנים זה לא התמיד להוות את המקדש העיקרי, אחרי כיבוש הארץ בחר ה' ית' להקים את משכנו במקום מרכזי בארץ ישראל, בשילה, ולשם הביאו את אוהל מועד (יהושע יח, א). זו היתה עיר הקודש ומשום כך נקראה - על פי יעקב אבינו (בראשית מט, י) - בשם שילה, עיר המנוחה. לחטא נחשב אז, ולמרד בו ית', להקריב קרבן במקום אחר מזה שבשילה. ואולם המצב נשתנה; היו מהומות. ה' נתגלה לאנשים נבחרים במקומות אחרים, גם ציווה להקים שם מזבחות, עד שדחה - בימי עלי הכהן - את שילה לחלוטין, השפיל את עמו ומסרם לחרב ולשבי; השוה ירמיה ז, יב ואילך; כו, ו; תהלים עח, נט־סז. מכה קשה זו ביטלה את אחדות ישראל ואת אחדות המקדש. מזבחות הוקמו במקומות שונים, ובחלקם - כנראה - על פי ציוויים של נביאים ורק שלמה הקים מחדש מזבח אחד יחיד, שאף הוכרז כמקום יחיד להקרבת קרבנות לרצון ה' לתמיד - 'לשום שמי שם עד עולם' (מלכים א, ט, ג).ז׳בכל המקום אשר אזכיר את שמי. יש מי שרוצה להסיק185ספרי פ' נשא פסקא לט (המ'). ממאמרי חז"ל אחדים, כאילו כתוב כאן 'תזכיר' ולא 'אזכיר', והרי הם. (א) רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם... ומניין אפילו אחד? שנאמר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' (אבות ג, ז). (ב) הוא (הלל הזקן) היה אומר... אם תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי' (סוכה נג.). ואף יש מי שמוסיף186(המ'). על הוכחות אלה. (ג) רבי יונתן אומר, הרי הוא אומר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי', זה מקרא מסורס, בכל מקום שאני נגלה עליך שם תהא מזכיר את שמי. והיכן אני נגלה עליך? בבית הבחירה, אף אתה לא תהא מזכיר את שמי אלא בבית הבחירה. מכאן אמרו, שם המפורש אסור לאמרו בגבולים187פסיקתא 'כי פקד ה' את חנה'.. (ד) הוו זהירים כשתברכו אותי על כל דבר, אף אני בא אצלכם ומברך אתכם, שנאמר 'בכל המקום' וגו'188תהלים פב, א (המ')..ח׳עיון בתרגומים השונים יראה לנו את הנוסחים הבאים. תרגום ירושלמי. "בכל אתר דתדרכון יש שמי קדישא ממרי מתגלי עליכון ומברך יתכון", וכן התרגום השומרוני. הפשיטא - "בכל אתר דתדכרי שמי אתא לווך ואברכך'. לעומת זאת מתרגם אונקלוס 'בכל אתר די אשרי שכינתי לתמן אשלח ברכתי לך ואברכינך". ובתרגום יונתן בן עוזיאל. "בכל אתרי דאשרי שכינתי ואנת פלח קדמי תמן אשלח ברכתי ואברכינוך". לבסוף נעיין גם במכילתא ע"א, שם נאמר. "'בכל המקום' וגו' שאני נגלה עליך בבית הבחירה. מכאן אמרו, שם המפורש אסור להאמר בגבולין; ר' אליעזר בן יעקב אומר, אם תבוא לביתי, אבוא לביתך, ואם לא תבוא לביתי, לא אבוא לביתך, מקום שלבי אוהב, שם רגלי מוליכות אותי. מכאן אמרו, כל עשרה בני אדם שנכנסין לבית הכנסת, שכינה עמהם, שנאמר 'אלהים נצב בעדת אל' וכו'189ראה מדרש שמואל, אבות פ' ג, ז (המ').. ומניין אפילו אחד, שנאמר 'בכל המקום"' וכו'. ויצוין שרבנו בחיי בפירושו לתורה ע"א אכן שואל. "היה לו לומר 'תזכיר', כי בכל מקום שיזכיר אדם שמו של הקב"ה, בבית התפילה או בשאר מקומות, שם יתברך העובד", וכי ריטב"א190וראה פירושו של שד"ל בפירושו לתורה ע"א: בכל־המקום אשר אזכיר את־שמי, שאקבע לך להזכיר את שמי, שאצווך לבנות לי שם מזבח ולהתפלל שם לפני ולתת תודה לשמי, וזהו עניין הזכרת שם האל (המ'). אמנם טוען, כי "אזכיר" כמוהו כ"תזכיר" על־פי סדר אתב"ש המרשה להחליף אל"ף בתי"ו. מהר נמצינו למדים שגם אלו היתה באמת קיימת באיזה מקום שהוא הגירסה "תזכיר", לא היה צריך ליחס לזה כל חשיבות, משום שלא היה צריך לראות בה אלא גירסה הבאה להקל על לשון הכתוב הקשה כל כך. אך למעשה לא מצינו את הגירסה "תזכיר" בשום מקום, וגם התרגומים המקורות התלמודיים שלפניהם היתה לכאורה גירסה זו, אינם מוכיחים דבר בנדון. ודאי שלשון "אזכיר" הוא קשה, וצריך לפרשו 'אני אניח להזכיר', ומובן מאליו שהכוונה היא. אניח לישראל, כלומר על־ידי זה שאשכין שכינתי במקום מסוים, הוא גורם שיקראו שם בשמו.ט׳ועתה נעיין בתרגומים השונים שהבאנו למעלה. הפשוט ביותר הוא זה של אונקלוס והשבעים, שלפיו "אזכיר את־שמי" בא כאן במובן: אשים את שמי או: אשרה את שכינתי. תרגום יונתן מפרט קצת יותר. הוא מרשה לעצמו להוסיף לתרגומו של אונקלוס את המלים "ואנת פלח קדמי". לפי זה פירושו של "אזכיר את־שמי" הוא: אני אניח להזכיר, כלומר בשל השכנת שכינתי אתה מזכיר את שמי - "אנת פלח קדמי"191ראה למשל תפארת ישראל ע"א (המ').. ואולם האחרים שרוצים לתרגם באורח מילולי ובלא פרפרזות, הם במבוכה. הן לא יכלו לתרגם. אדכר שמי, שהרי זה כמו "אזכיר", אין פירושו: להניח להזכיר, והם עזרו בכך שהפכו את המושא לנושא שצריך להשלימו במשפט זה, כלומר במקום. אני מניח לך/ לכם להזכיר, תרגמו: תזכיר או תזכירו. זהו מקורם של התרגומים "תדכר" או "תדכרו" שבנוסחים השונים, וראיה לכך הוא התרגום השומרוני המתרגם "תדכרו", אף כי לא כך היה בטקסט שלו.י׳ונבאר כאן גם את המקורות התלמודיים ונוכיח שכולם מבוססים על הגירסה "אשר אזכיר את־שמי". המקור שבמס' אבות אינו צריך ביאור רב, שכן כבר העירו, שדרשה זו מבוססת לא על לשון "תזכיר" כי אם על לשון היחיד "אליך"192עמ' סט ואילך במהד' העברית (המ').. כל יתר המקורות התלמודיים מבוססים על שתי דרשות חז"ל הבאות במכילתא בזו אחר זו. האחת - והיא לכאורה העתיקה יותר - היא. 'אזכיר את שמי - אשרי שכינתי ואנת פלח קדמי'. כלומר, אני אניח לך/ לכם לשבח את שמי, פירוש במקום שאתה בא אליו בעקבות התגלות שכינתי ומשבחני ("ביתי"), שם גם אני אבוא אליך ואברכך. דרשה זו היא ביסוד דברי הלל "אם אתה תבוא לביתי" וכו'. ומן ההכרה להבין כך, שכן אלו היה יסודו הגירסה "תזכיר", אי־אפשר להבין את התיבה "לביתי", שהרי כלל לא מדובר במקדש ה'; אדרבה, "בכל־המקום אשר אזכיר את־שמי" צריך להתפרש. בכל מקום שהוא שבו תזכיר את שמי, אפילו בביתך הפרטי, גם שם אבוא אליך וכו'. במשפט "בכל־המקום אשר אזכיר" על־פי פירושו של יונתן בן עוזיאל - "בכל אתרא דאשרי שכנתי פלח קדמי" - ניכרת בבירור האמירה "אם תבוא לביתי", שהרי "אתרא דאשרי שכנתי" אינו אלא "ביתי" ואלו "ואת פלח קדמי" - הוא "אתה תבוא".י״אלאמירה האחרת של הפסיקתא (ד) אין יכולה להיות משמעות רבה. שם הבין הדרשן "זכר שם" כברכה, כלומר אני מניח (או אני מצוה) שתהיו זוכרי שם, שתאמרו ברכות, וכאמור בתרגום ירושלמי. "ואנת פלח קדמי".י״בביאורו השני של פסוקנו הוא זה המובא במכילתא כראשון והמצוי גם בספרי הנ"ל וגם בגמרא סוטה (לח ע"א) ואשר על־פיו יש כאן איסור אמירת השם המפורש שלא בבית־המקדש. לפיו ביאורו של פסוקנו הוא. בכל מקום שבו אני מרשה להזכיר את שמי, שם אבוא אליך וכו'. בכך נאמר בעקיפין שאין ה' ב"ה מרשה להזכיר את שמו שלא במקום המקדש. ולפי הספרי נהפך הפסוק. במקום שבו אני בא ומברכך, שם אני מרשה להזכיר את שמי. והספרי חייב לנסח את הדברים, שם תהא מזכיר את שמי, משום שפירושו של 'אזכיר' אינו, בדרך כלל, אלא כמשמעו - לדבר ב... - ואין לו משמע של הפעיל. על כל פנים אין דברי הספרי מתבססים על הגירסה 'תזכיר' ובאשר להלכה בדבר איסור אמירת השם המפורש עצמו, ראה בביאור לויקרא193וראה גם בראשית יג, ד; כב, ט, יג (המ')..י״גוהנה פשוטו של המקרא שלפנינו נראה לי כך. זכר שם ה' משמעו כמו להזכיר שם ה', דהיינו להזכירו או לשבחו, ומלת 'אשר' נמשכת גם אל 'אבוא אליך', כלומר בנה מזבח והקרב עליו בכל מקום אשר בו אני מניח להזכיר את שמי, או - מניח לשבח את שמי, ואבוא אליך וברכתיך. אין ספק, שהמזבחות שבנו אבות האומה, הוקמו כולם במקומות שכאלה. אברהם בונה מזבח וקורא בשם ה' (בראשית יב, ח)194מלכים א' ו, ז (המ').. אל יצחק בא ה' ומברכו ואז יצחק בונה מזבח וקורא בשם ה' (שם כו, כד־כה), וגם יעקב בונה מזבח בבית־אל, מקום בו נתגלה לו ה' ובירכו (שם לה, ז) ללמדנו, כשם שהאבות בנו מזבחות וקראו שם בשם ה' והוא ית' בירכם, כך גם יעשו בניהם. התיבה 'אשר' שבכאן אינה באה לקבוע את טיב המקומות שבהם יש להקים מזבחות לקרוא עליהם בשם ה', אבל היא באה במשמעו של ציווי החלטי. בנה מזבחות כדי שאניח לשבח שם את שמי, לבוא אליך ולברך אותך.