פירושי רד"צ הופמן על שמות כ״א:כ״ג

א׳ואם אסון יהיה וגו'. מעין המחלוקת במכילתא הנ"ל יש גם בבבלי (סנהדרין עט ע"א), שם חולקים במקרה של התכוון להרוג את זה והרג את זה, שלדעת חכמים חייב ולדעת ר' שמעון פטור. כדי ליישב את הקושי למה זה נאמר כאן "ונתתה נפש תחת נפש" כשההורג כלל לא התכוון להרוג את האשה, משיבים חכמים - במצות שבמיתה הכתוב מדבר. והרי זה המקרה הקלאסי של התכוון להרוג את זה והרג את זה, ועל כן הוא חייב, ואת המלים "ואם אסון יהיה" יש להבין כפשוטן - אם האשה נהרגת, הרי שההורג חייב מיתה, ואם היא נפגעת באבדן עין, שן, יד או רגל, כי אז "ונתתה עין תחת עין, שן תחת שן" וגו'. וראה עוד בעניין זה להלן. לעומת זה סוברים רבי שמעון ורבי שכאשר ההורג לא התכוון להרוג את האשה והרגה, אין עונש מוות¹²⁷וראה רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ד ה"א, ועיין שם כסף משנה. ועל כן מפרש רבי את "ונתתה נפש תחת נפש" שבהמשך - ממון (מכילתא). ואולם לפיתנא בי חזקיה (סנהדרין עט ע"ב) מדובר כאן בהריגה שלא במתכוון, ובה לא שייך עונש ממון, "כי מה מכה בהמה לא חילקת בין שוגג למזיד, בין מתכוון לשאינו מתכוון... אלא לחייבו ממון, אף מכה לא תחלוק בו בין שוגג למזיד, בין מתכוון לשאינו מתכוון לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון". ובהקשר זה לומדים תוספות¹²⁸כתובות לה ע"א סוף ד"ה ומי איכא וגו'., כי "ואם אסון יהיה" שבכאן אכן דן בהורג את האשה במתכוון, או שהמלים הללו כלל אינן מוסבות על האשה כי אם על היריב, שאותו אמנם הרג במתכוון. דומה שקשה יותר הדעה השלישית במכילתא, אשר מבינה לכאורה אף היא ש"ואם אסון יהיה" מדבר בהריגה במתכוון, אלא שאם כן שוב אין כאן כל חידוש, כי בהריגה שבמתכוון בוודאי יש לומר "ונתת נפש תחת נפש", וזה כבר נאמר לנו למעלה¹²⁹פסוק יב (המ'). "מכה איש ומת". מסתבר שבשל כך אומר רב יצחק במכילתא "ומה תלמוד לומר "וכי ינצו אנשים"? לפי שהוא אומר "ואיש כי יכה כל נפש אדם"¹³⁰ויקרא כד, יד (המ')., שומע אני אף בן שמונה, תלמוד לומר "וכי ינצו אנשים", מגיד שאינו חייב עד שהרג בן־קיימא. ונראה שכוונתו לומר, אין פסוקנו בא להורות אלא שאין חיוב מיתה בעובר שאינו שלם ומובן מאליו שצריך לראות את העובר המופל כבן ח' חדשים, כאינו בר קיימא.ב׳ואם אסון יהיה. לפי¹³¹תרגום השבעים עלול לערער דברינו, שכן בתרגומם "ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון", "ואם אסון יהיה". אפשר שהחליפו "אסון" ב"אישון" כפי שסבר Einfluss usw.80 Ueber den) Z.Erankel), או שביקשו ליתן תרגום מבאר כפי שטוען Urschrift, 437) A.Geiger). מכל מקום השבעים סוברים, שגם ההורג עובר במעי אמו כשהוא שלם, הייב מיתה. פילון (de special leg II 314) מבאר חוק זה על פי תפישת השבעים באמרו, שבעובר שאינו שלם נענש המכה מצד אחד על שום שרירות לבו ומצד שני על שום שהפריע את יציאתו לחיים של יצור אנושי. ההורג עובר מושלם לעומת זה נהרג על שום שהוא כמו זה ההורס פסל מושלם ברגע שהפסל מבקש להוציאו לאור עולם. דעה זו של האלכסנדרינים עומדת בניגוד גמור למסורת התלמודית, לפיה אין ישראל נענש בשל המתת עובר. רק ביחס לבן־נח אומר רבי ישמעאל (סנהדרין נז, ב) שהוא "נהרג אף על העוברין", אבל לא כן ישראל (השוה רמב"ן לנדה מד, ב ותוס' שם ד"ה איהו מיית ברישא ותוס' סנהדרין פד, ב ד"ה הוה אמינא אפילו נפלים). גם יוסף בן מתתיה מייצג את התפישה התלמודית, שכאשר רק העובר מת, אין אלא עונש כסף, ואילו עונש מוות יש רק כאשר האם מתה (קדמוניות היהודים ד, ח, לג). ומעניין לציין שיוסף בן מתתיה מדבר על עונש ממון כפול, האחד שקובעים אותו השופטים, מפני שהזיק לציבור - "הפחית את האובלוסין על ידי המתת העובר ברחם", והאחר - סכום כסף לבעל. ואכן אפשר היה להניח, יחד עם A.Geiger, שהדעה האחרונה במכילתא עולה בקנה אחד עם דעת השבעים, שהמלים "ולא יהיה אסון" מדברות על אודות בן ח חדשים, כלומר עובר שאינו שלם. ברם, לא רק שקשה מאוד לקבל שהמכילתא תחלוק על הלכה מקובלת בכל הספרות התלמודית כאקסיומה, כדבר שאין עליו עוררים (אפילו לר' ישמעאל בסנהדרין שם שהוא על פי A.Geiger נציגה של ההלכה העתיקה), ואשר גם יוסף בן מתתיה מציגה כמוחלטת, אלא גם לא יהיה זה הולם לטעון שלפי המכילתא בא הכתוב ללמד, שאין חייבים מיתה על המתת עובר במעי אמו, כאשר הלכה זו כלל אינה צריכה נימוק. פילון רואה צורך לנמק את עונש הממון שבמקרה זה (למה לא תאמר המכילתא שכתובנו בא ללמד, שיש עונש מיתה על המתת עוברין בני קיימא, מכיוון שכה רבים מתנגדים להלכה כזו? על כן נראה לנו לקיים את פירושנו הראשון לקטע זה שבמכילתא, דהיינו שבא"י תמיד היה מקובל שישראל ההורג עוברין אינו חייב מיתה, ורק האלכסנדרינים היו בדעה אחרת. בסופו של דבר אין להסיק מדברי המכילתא דבר, שכן אותו המשפט נאמר גם למעלה, בקשר לפסוק (יב) "מכה איש ומת" ושם מקורו. וכה נאמר שם: "איש כי יכה כל נפש אדם (ויקרא כד, יז) שומעני אף בן שמונה במשמע, תלמוד לומר "מכה איש", מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן קיימא". הדרשן מוכיח מן התיבה "איש" שהנהרג צריך להיות בן־קיימא, ונראה שאותה דרשה דורש ר' יצחק מן התיבה "אנשים" שבכאן, שכן ר' יצחק סובר, שאין כל מקום לחייב מיתה את המכה כאשר היה אסון לאשה, שהרי כלל לא התכוון להורגה. "ואם אסון יהיה" צריך אפוא בהכרח להיות מוסב על אחד משני היריבים, "האנשים", והביטוי הזה ממעט נפל ועובר בן־שמונה חדשים. ואולם בלתי אפשרי הוא לשים יחד עם A.Geiger בפי ר' יצחק את תפישתם של השבעים, שהרי לפי ר' יצחק אי אפשר לומר: אם העובר היה מושלם, כי אז יומת המכה, שכן הוא סובר, "נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור". ולפיו לא ייענש אפילו אם נהרגה האם. אמנם אפשר היה לומר, שר' יצהק מבאר "ואם אסון יהיה" - אם הרג במתכוון. ואולם אז מוטב היה להסב את האמור על היריב ולא על האשה, כשהדרש כולו מוסק, כאמור למעלה, מן המלה "אנשים".
הקראים מסכימים עקרונית עם האלכסנדרינים ומבארים ש"ולא יהיה אסון" ו"אם אסון יהיה" מוסבים הן על האשה והן על העוברים - כן כתב בעל "כתר תורה" ("מבחר" מפרש אפילו שפסוקים אלה מוסבים על העוברים בלבד), וכן גם Keil. כנגד ביאור כזה טוענת המכילתא: "...או "לא יהיה אסון" לא באשה ולא בוולדות, אלא אם אמרת כן, אף הוא צריך ליתן שכר היה". אילו נולדו העוברים חיים ושלמים בלא כל נזק, בשביל מה היה צריך להעניש את המכה? ושמא אף מגיע לו שכר כלשהו? משום כך נאלצו השבעים וגם פילון להניה, ש"ולא יהיה אסון" מדבר במקרה שנהרג עובר בלתי־שלם, אלא שאין זה מתיישב עם פשוטו של מקרא, והם כביכול אנסו את הכתוב. אמנם טוענים הקראים, שעונש הממון הוא בעבור צערה של האשה, אך אם כן יש לשאול" מדוע זה ישית הבעל את העונש עבור צערה של האשה, מדוע צריך כאן הלכה מיוחדת ומדוע אין מקרה זה כלול בהלכה הכוללת, לפיה המכה את חברו כך שהלה נופל למשכב, חייב בתשלומי צער ושבת? כלומר, אם האשה סבלה כאן כאבים, הרי המכה חייב לשלם כמו כל חובל בחברו. ועוד, אם מדובר בעובר, לא הולם כל האמור אחר "נפש תחת נפש", דהיינו "עין תחת עין, שן תחת שן" וגו'. ולבסוף, אם אמנם מוסב "ואם אסון יהיה" באורח כללי על כל עובר, לרבות עובר בלתי־שלם, הרי יצא שגם על הריגתו של כזה יתחייב המכה עונש מוות, ואין זה מתקבל על הדעת, ויש אפוא לדחות את דעת הקראים. פשוטו של מקרא הכוונה לומר, אם האשה או אחד היריבים נפצע על ידי חברו, כי אז ונתתה - וזוהי פנייה אל השופט 'נפש תחת נפש'.