פירושי רד"צ הופמן על שמות כ״א:ל״ז
א׳(ד) הגנב - חמש הלכותב׳במבט ראשון נראה זה תמוה, שפרשת הגנב על חמש ההלכות שבה באה במקום זה, בשעה שלכאורה הגיוני יותר שידובר תחילה בכל ארבעת הנזיקין - השור והבור, המבעה וההבער - וכפי שהם נדונים במשנה הראשונה של מסכת בבא קמא, ובגניבה, שבעצם איננה משום נזק לרכוש כשלעצמו, ידובר רק לאחר מכן. ונראה שהתורה מעדיפה לדבר - אחר שדיברה בנזקים שנעשים באדם - בנזקים שנעשים בבהמה. בקשר לבור נאמר "ונפל שמה שור או חמור" (כג), ובדומה גם בשור הנוגף "את שור רעהו" (לה), וגם כאן בגנב מדובר תחילה בגניבת שור, חמור או שה. אחר שלושת אבות הנזיקין, שעוסקים בנזקים שבבהמה, באים שני האבות מבעה והבער - נזקין בשדה עצמה או במה שמצוי בה, ורק לאחר מכן מדובר בשומר חינם (כב, ו) ובכך בגניבת מיטלטלין. דומה שהתורה רוצה להקדים את ההלכות בקשר לרכוש החשוף לנזקים ולגניבה יותר מכל אחר - בעלי החיים הטעונים הגנה יתרה, ומה גם שהם מסתכנים בעצמם, והשור והשה הרועים בחוף אף עלולים להיגנב יותר מרכוש אחר, וראה להלן. לאחר מכן בא תורו של הרכוש המצוי בשדה, אשר אף אם אינו הולך לתוך הסכנה כבעלי־חיים אלה, הרי אינו מוגן מפני סכנה שמתקרבת אליו. המיטלטלין הנשמרים בבית בדרך כלל אינם חשופים לנזק על ידי אחרים. הבאתה יחד של גניבת שור ושה עם דיני יתר נזקי בהמה אף מבליטה את העובדה שאמנם מחמירה תורה בעונשו של גנב שור ושה יותר מאשד בעונשו של גונב דברים אחרים, אבל אין הבדל בין האובייקטים בקשר לנזקים אחרים (וזה שאין בעל הבור משלם עבור נזקי כלים, הרי זה משום שאין הבור מאיים עליהם ובעל הבור אינו גורם אפוא את הנזק). ויצוינו עוד דברי רש"ר הירש הסובר שהתורה ביקשה להביא דין גנב אחר דין שור נגח, כדי להסמיך קנסות זה לזה, שהרי כאמור "פלגא נזקא קנסא הוא", בדיוק כמו תשלומי ארבעה וחמישה.ג׳כי יגנב איש. רק בגניבה קבעה התורה עונש קנס, בעוד שבגזילה לא הורתה אלא על השבה (ויקרא ה, כג), ומסתבר שזה משום שגניבה שכיחה מגזילה, ועל כן צריך היה לעשות למניעתה באמצעות עונש־קנס.ד׳שור או שה. החזרה "תחת השור" באה להגביל את הקנס המוגדל של ארבעה וחמישה לשור ושה דווקא, וגם זה רק במקרה של טביחה או מכירה, והוא מכיוון ששור ושה חשופים לגניבה יותר מרכוש אחר, שהרי מניחים אותם לדעות בחוץ. ומכיוון שהם הבהמות היחידות שמותרות גם באכילה וגם להקרבה כקרבנות, וגם יש בהן תועלת רבה, ערכם גדול בעיני בעליהם, והשור שווה לבעליו עוד יותר מאשר השה, משום שאפשר להשתמש בו לעבודה. נסיבות אלה אפשר שהן ביסודו של דין ארבעה וחמישה, אלא שעונש מוגדל זה מיושם רק במקרה טביחה או מכירה, וכפי שלימדונו חז"ל - "מפני שנשתרש בחטא" (בבא קמא סז ע"ב ואילך, המ'). כל עוד השור היה ברשותו של הגנב, יכול היה הלה להחזירו לבעליו, אפשרות שאותה מנע מעצמו על ידי טביחה, ואם היה ייאוש בעלים כמו בסתם גניבה - גם על ידי המכירה (וגם אם לא היה ייאוש שנה את החטא, שהרי הראה זו הפעם השניה שהוא עומד בחטאו ואינו רוצה לשוב. וייתכן גם טעם נוסף להלכה זו. המשל שממשיל לו נתן הנביא לדוד מלך ישראל (שמואל ב, יב, א ואילך) בוודאי לקוח מן המציאות דאז. מתואר בו עשיר אשר צריך לבהמה לארוחה בשביל אורחו, אבל הוא חס על עדרו שלו ועל כן הוא לוקח־גונב את כבשתו של רעהו כדי להכין ממנו סעודה לאורח. גם שם אומר דוד המלך "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים" (שם שם ו). והנה בוודאי אין לחשוש שאדם יגנוב בהמות כדי להוסיפן לעדריו שלו, שהרי זה יתגלה במהרה, אבל אירעו גם אירעו גניבות של בהמות - אם כאשר אדם היה צריך, כמו העשיר במשל, בהמה כדי להכין ממנה סעודה, ואם כאשר ביקש למכור אותה לאחר, דהיינו מקרים שבהם קשה יהיה לגלות את הגניבה. ובשביל מקרים שכיחים כאלה קבעה התורה עונש מוגבר. ועל כן אומר ר' שמעון "שחיטה שאינה ראויה, לאו שמה שחיטה" (ב"ק עו ע"א המ'), כלומר, שחיטה שלא נועדה להכנת סעודה הרי שייכת למקרים הלא־שכיחים שלהם לא קבע הכתוב את העונש המוגבר, שכן בדין קובע רש"ר הירש ע"א שכמו בגזירות דרבנן כן בקנסות דאורייתא מתחשבים בעיקר בדבר השכיח והצפוי בנסיבות רגילות, ולא בדבר נדיר היוצא מגדר הרגיל.