פירושי רד"צ הופמן על שמות ד׳:י״ח

א׳(ד) משימתו הראשונה של משה - הופעתו הראשונה במצרים (ד, יח - ו, א)ב׳משה נפרד מאת חותנו כדי ללכת מצרימה אחרי שה' בישר לו, כי מתו מבקשי נפשו. עם צאתו לדרך מזכיר לו ה' פעם נוספת את כל המופתים אשר יהיה עליו לעשותם לפני פרעה, וגם אומר לו מראש שכל אלה לא ירשימו את פרעה ולא ישיגו מאומה, עד שבסופו של דבר יהיה עליו לבשר לפרעה את מותם של בכורי מצרים. בדרך מביא ה' את משה בסכנת־נפשות, סכנה שאשתו מצילה אותו ממנה על ידי כריתת ערלת בנה הצעיר. לפי ציווי ה' יוצא אהרן לקראת משה אחיו. האחים נפגשים בהר חורב ומשה מספר לאהרן על השליחות שה' הטיל עליו. יחד הם מכנסים את זקני ישראל, עושים את האותות, והעם מאמינים, כי אמנם שעת הגאולה הגיעה. הם הולכים אל פרעה ומבקשים ממנו ליתן חופשה לעם לימים אחדים, כדי לצאת למדבר ולעבוד שם את ה'. פרעה דוחה בקשה זו מכל־וכל ואף מצוה על נוגשיו להגביר את הלחץ על עם בני ישראל, כדי למנוע אותם מן העיסוק "בדברי שקר", בדברי־הבל. שוטרי בני ישראל, שנתמנו לפקח על ביצוע העבודה ואינם מתייחסים אל בני עמם בחומרה הדרושה, מוכים, אבל תלונתם אל פרעה נשארת בלא תוצאות. בצרתם ובייאושם הם קובלים על משה ואהרן וטוענים שהללו החמירו את מצב העם. משה פונה אל ה' וקובל אף הוא שבמקום להציל את העם אך הירבה את סבלם, וה' מרגיעו בהבטחה, שעתה יראה לו לפרעה את ידו החזקה.ג׳מאז ומתמיד התקשו בשאלה, כיצד זה שאחרי שה' שלח את משה - בשיחה ממושכת עמו - למצרים, כיצד זה שנחוץ עתה ציווי נוסף לעשות כן. והרי משה כבר החליט ללכת למצרים, ואף כבר נפרד מאת חותנו. רמב"ן¹⁴¹לפסוק יט (המ'). מיישב שאלה זו באומרו, כי "כאשר קיבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר, ולכן אמר אליו 'אלכה־נא ואשובה אל־אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים', כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשובה, כי הוא כדרך ביקור בחור הנכסף לראות את אחיו, ואז אמר לו ה' במדין, 'לך שב מצרים', כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך, ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם. לכן לקח את אשתו ואת בניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר, כי בהיותו בן־חורין במדין, יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו, חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות שם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם יהיה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב, ויעלה עמהם לארץ כנען"¹⁴²המבקרים החדשים מבקשים להיחלץ מן הקושי בכך שהם מייחסים את שני הפסוקים לשני מקורות שונים. ברם, אלו כך היה, יהיה תמוה עוד יותר, מה הביא את "העורך" לשלב את הפסוק יט דווקא כאן, במקום שאינו מתאים. ומאידך גיסא, מעידים הביטויים "אלכה... ואשובה" (יח) ו"לך שוב" (יט) שאמנם שני הפסוקים שייכים יחד.. אבל דומה שהביאור הפשוט ביותר הוא זה של ראב"ע¹⁴³לפסוק יט., 'אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירושו - כבר אמר, כלומר, "ויאמר ה"' הוא לשון עבר מוחלט, ופסוק יט משמש הסבר לקודמו. הן אין ספק שיתרו ידע, כי משה נרדף במצרים, וכי יהיה בסכנה, אם ישוב לשם. כיצד יאמר אפוא לחתנו "לך לשלום", בלא להזהירו על הסכנה הצפויה לו בשובו לשם? התשובה לשאלה זו היא בפסוק יט. דווקא כדי שמשה יוכל להיפרד מיתרו, בישר לו ה' "כי־מתו כל־האנשים המבקשים את־נפשך", וכיוון שאמר לו "לך שב", יכול היה משה לומר ליתרו "אלכה ואשובה", שכן יכול הוא להוסיף, כי נודע לו ממקור מהימן, שאין לו עוד לחשוש מפני אויביו. ומעין זה, דהיינו ביאור הפסוק הקודם על־ידי זה שאחריו, מצינו גם להלן (יא, א), וראה שם.ד׳יתר. הוא יתרו, כמו גשם¹⁴⁴נחמיה ו, א־ב (המ'). הוא גשמו¹⁴⁵שם שם, ו (המ')., ושלמה¹⁴⁶רות ד, כ (המ'). הוא שלמון¹⁴⁷שם שם, כא (המ'). כדברי ראב"ע.ה׳אחי. כלומר, קרובי משפחה, וכמו בבראשית יג, ח; כט, יב ועוד.ו׳ואראה. אין משה מגלה את כוונתו האמיתית, לצאת את מדין לצמיתות, כי אם יגלה אותה, לא יתן לו חותנו ללכת, ומה גם שהוא רוצה לקחת את אשתו ואת בניו עמו למצרים¹⁴⁸בוודאי שאינה נכונה תפישתם של המבקרים, שהלך למצרים לבדו, בלא האשה והילדים. היא אינה נכונה גם משום שלכתחילה היה על משה להניח, שילך עם בני ישראל הישר לארץ כנען, ולשם בוודאי ירצה לקחת גם את אשתו ואת הילדים, וגם משום שיהיה בהשארת בני המשפחה במדין סימן לפחד ולחוסר־אימון בעזרת ה' ובהגנתו.. ויש להבין שאכן לקח אותם עמו, אלא שמאוחר יותר (והסיבה לכך אינה ידועה) החזיר אותם אל יתרו לארץ מדין; השוה להלן יח, ב¹⁴⁹אבל ראה שם רש"י המביא דברי המכילתא לסיבת שילוחיה של צפורה (המ')..ז׳לך לשלום, השוה דברי חכמינו ז"ל באשר להבדל בין "לך לשלום" ובין "לך בשלום"¹⁵⁰"הנפטר מחברו, אל יאמר לו 'לך בשלום' אלא 'לך לשלום', שהרי יתרו אמר לו למשה 'לך לשלום' - עלה והצליח, דוד אמר לאבשלום 'לך בשלום' (שמואל ב' טו, ט) הלך ונתלה ברכות סד, א (המ').
ויאמר ה' אל־משה במדין לך שב מצרים וגו'. עוד לפנים שאלו, כיוון שבשיחה ממושכת כבר שלח ה' את משה למצרים, לשם מה ציווי חדש למסע זה במדין, ומה גם, שמשה כבר החליט לצאת לדרך ואף נפרד בשל כך מחותנו? רמב"ן סבור, שמשה התכוון תחילה להופיע במצרים בהיחבא, בלא אשה וילדים, שכן פחד מפני אויביו. והנה ה' אומר לו, "כי־מתו כל־האנשים המבקשים את־נפשך", ועל כן הוא לוקח עמו את אשתו ואת בניו, בהניחו שעל ידי זה יקל עליו לרכוש את אימון העם, אשר יבין, כי לא היה מסכן את משפחתו, אלמלא נשלח בידי ה'. דומה, שהביאור הפשוט ביותר הוא, שפסוקנו מוסר למפרע גילוי מאת ה' אשר נותן לנו להבין את פסוק יח. הרי ודאי הוא, שיתרו ידע שמשה נרדף במצרים, וכי יסתכן שם בנפשו. אם כן אפוא, כיצד יכול היה לומר לחתנו "לך לשלום" בלא להפנות תשומת־לבו לסכנה שלקראתה הוא הולך? יתרה מזו, כיצד יכול היה משה להיפרד - כאשר את מטרת מסעו הוא מסתיר מפניו - באמתלה קלילה כזאת: "אלכה־נא ואשובה אל־אחי... ואראה העודם חיים"? התשובה היא בפסוקנו, אשר בו יש להבין "ויאמר ה'" כעבר רחוק (Plusquamperfekt), וכפי שכבר באר כאן ראב"ע: "וכבר אמר". אחר שה' אמר למשה "לך שב מצרים, כי מתו" וגו', יכול היה משה לומר לחותנו "אלכה־נא ואשובה", והלה יכול היה הלה להשיב "לך לשלום".
הערה המבארת את המסופר קודם לכן מעין זו גם מצינו להלן פרק יא, א ואילך. כאן אומר משה (י, כט) "כן דברת לא־אסף עוד" וגו' ואחר באה האזהרה (יא, ד־ח) "אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל־בכור בארץ מצרים", והכל שואלים, כיצד זה מעז משה לדבר אל פרעה בשפה אמיצה ובוטה כל כך. התשובה היא במאמר המוסגר (שם, א־ג) - א. משום שה' כבר גילה למשה את שילוחם המוחלט של בני ישראל ממצרים העתיד להתרחש וגם את ההוראות השייכות לזה; ב. משום שישראל מצאו חן בעיני המצרים וגם משה היה גדול בעיני העם. "ויאמר ה'" (יא, א) יש אפוא להבין גם כאן כעבר רחוק - הדבר אפשרי משום שה' כבר אמר למשה (מתוך ישורון 1917, עמ' 181). מתו כל האנשים. ודאי שידעו גם במדין, כי מת פרעה מלך מצרים. אך ייתכן, שאויביו האחרים עודם חיים והם יסכנו אותו גם אצל המלך החדש. והשוה תרגום יונתן בן עוזיאל.