פירושי רד"צ הופמן על שמות ו׳:ג׳
א׳וארא... נודעתי. אלא שמן ההכרח הוא, שהביטוי "נודע ה"' מביע דרגה גבוהה מאשר "נראה ה"', שהרי הביטוי האחרון מתבאר בדברי ה' עצמו - "במראה אליו אתודע" (במדבר יב, ו), כלומר, אין זו ראייה מוחלטת, כי אם ראיית מראה בלבד. "נודע ה"' - דרגת התגלות גבוהה יותר - לא ניתנה אלא למשה אשר הורשה לומר "ואדעך" (לג, יג). "נודע" שכזה יכול להתרחש רק כאשר הוא ית' מתגלה כה', משום שרק שם זה מציין את מהותו בשלימות. אמנם הוא גם יכול להיראות כה' במראה, אך אז עדיין לא הגיע הנביא־הרואה לדרגתו של אבי־הנביאים, לדרגתו של משה רבנו. ויש לשים אל לב, לא נאמר כאן. ושמי ה' לא נודע להם, ואף לא נאמר ובשמי ה' לא נראיתי להם (כלומר לא נתגליתי להם במראה בשם ה'), אבל נאמר "ושמי ה' לא נודעתי להם", כלומר לא נתגליתי להם בשמי ה'. ואולם, ישאל השואל, מדוע באים בפסוק שני השמות, ה' ושדי, כאשר הקיטוב הוא בעיקרו בביטויים "וארא" ו"נודעתי", והרי די היה שיהיה כתוב. "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ולא נודעתי להם"? ויש לומר, שבשני השמות האלה טמון ההבדל בין "נראה" לבין "נודע". דרגת ההתגלות של "נראה" פותחת לו לאדם רק את ידיעת ה' הבאה לידי ביטוי בשם "אל שדי", בעוד שדרגת ההתגלות הגבוהה יותר של "נודע" מביאה לידיעת שם הוי"ה2והשוה רמב"ן לפסוק ב (המ'),. ואם הנביא יחזקאל (יחזקאל כ, ה) מייחס "נודע" לא רק למשה רבנו, כי אם לכל בני ישראל - "לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים" - הרי צריך ביטוי זה לבטא גם את היחס שנוצר בין ה' לבין ישראל במצרים, והוא אפוא שונה מן היחס ששרר בין ה' ולבין אבות האומה. התערבותו הישירה של ה' בגורלם של ישראל, התערבות המתוארת באורח מפורט יותר בפסוקים ו־ח, מבטאת יחס חדש זה של ה' לישראל.ב׳והוצאתי וגו' הוא ביאורה של הפתיחה "אני ה"'. העובדה שהפרשה פותחת בשם "אלהים" מובנת היטב, שהרי רק מכאן ואילך רוצה ה' להתגלות בשם הוי"ה.ג׳באל שדי. הבי"ת כמו "בתור"3(299b) Ewald. ;(154 ,3a) Gesenius..ד׳אברהם... יצחק... יעקב. התגלותו ית' לאברהם בשם "אל שדי" מתוארת בבראשית יז, א, והתגלותו ליעקב - שם לה, יא, ואלו התגלויותיו ית' ליצחק מתוארת שם כו, ב, כד, והשם "אל שדי" לא מוזכר בהן. ההנחה היא, שהתגלויות אלה היו דומות לאלה שהיו לו לאברהם 4תמוה הדבר, שבאותם החלקים שהביקורת מייחסת ל"מסורת היסוד", אין כל זכר להתגלויות ה' ליצחק. ומכיוון שפסוקנו מניח, שאכן היו כאלה, משיבים המבקרים, שקטעים אלה שב"מסורת היסוד" לא נתקיימו בידינו. ואולם לנו משמשת עובדה זו הוכחה לאחידותם של חומשי התורה; והשוה ביאורנו לבראשית פרק כו הערה 23..ה׳ושמי ה' לא נודעתי. בצדק מצביע רש"י5להלן פסוק ט, ד"ה מקצר רוח (המ'). על דברי ירמיהו (טז, כא) "בפעם הזאת אודיעם את־ידי ואת־גבורתי, וידעו כי־שמי ה"', שמהם משתמע בבירור, כי הוא ית' מראה עצמו כה' בכך שהוא מוכיח את גדולתו וגבורתו על ידי מעשה נסים, ובדומה גם האמור בישעיה (נב, ו) "לכן ידעו עמי שמי". ומוכח שהשם ה' היה ידוע כבר קודם לכן לפחות במשפחת משה, שהרי אמו נקראת יוכבד6ראה Geschichte II, p 223) Ewald). ואך רק מאוחר יותר נודע שם זה אצל הכל, ומכאן ריבוי השמות באות יו"ד.** אלה המבקרים השואלים, כיצד זה שאברהם לא למד להכיר את משמעו של שם הוי"ה מעצם קורות חייו המופלאים, התעלמו מכך, שלא נאמר כאן "ושמי ה' לא נודע להם", כלומר לא היה ידוע להם, אבל נאמר כאן "ושמי ה' לא נודעתי להם", כלומר לא התגליתי להם בו, השוה יחזקאל כ, ה. אמנם מתוך האמור בבראשית ד, א משתמע בבירור, כי שם הוי"ה כבר היה ידוע לקדמונים, ואמנם מספר פסוק כו שם, שבימי אנוש "הוחל לקרא בשם ה'", אך לא נאמר עד כאן בשום מקום שה' התגלה בשם זה לאדם כלשהו, שיאמר למישהו "אני ה'" או "שמי ה'". ובוודאי לא מסופר, שגילה לאיזה אדם את משמעותו העמוקה של שם זה. נראה אפוא, שלפי תפישת המקרא אנשים השתמשו בשם הוי"ה עוד לפני שה' גילה אותו להם...
ובכלל, הנחה מוטעית לגמרי היא, שבפסוקים ב ו־ו של פרקנו שם הוי"ה נודע להם לבני ישראל בפעם הראשונה. דיבור זה אל בני ישראל גם חותם ב"אני ה'", וגם דיבורים נוספים של ה' פותחים או חותמים במלים "אני ה'" או "אני ה' אלהיכם" (השוה ו, כט; יב, יב; כט, מו; ויקרא פרקים יח ו־יט פעמים רבות; שם כב, לג; כג, כב, מג; כה, יז, נה; כו, מה; במדבר ג, יג; י, י; טו, מא). וכשם שבכל המקומות האלה אין לראות בנוסחה זו הודעה ראשונה של שם הוי"ה, אבל יש לראות בה משום פתיחה חגיגית או סיום מאשר של נאום או של קבוצת מצוות, (Dillmann השוה p.592) כך אין לראות גם כאן במלים אלה אלא משום פתיחה חגיגית אשר מניחה כידועים מקודם (ג, יד ואילך) הן את שם הוי"ה עצמו, הן את משמעותו.
ראיה לדברינו יש לראות בעובדה, שאין שם הוי"ה מתפרש כאן כלל. ואם סובר ps.64) Dillmann): אין המחבר מציע ביאור משמעותו של השם, כשם שלא עשה כן למעלה (בראשית יז, א), הרי יש לטעון כנגד זה: א. בצורה "אל שדי" המלה שדי אינה אלא כינוי, כלומר ה' הכל־יכול, המספק הכל, שם שבזמן העתיק הובן בכל מקום ולא היה זקוק לכל פירוש, בעוד שהשם ה' - nomen proprium כשם פרטי חדש - אינו יכול להיזכר ראשונה בלא פירוש כלשהו, והראיה - ביאור־פירוש כזה אכן ניתן למעלה (ג, יד) ועוד. השם אל שדי מוזכר בבראשית יז, א לא כשם חדש שלא היה ידוע קודם לכן (והוא אף בא במקראות "שאינם שייכים" למקור P, כגון בבראשית מג, ד; מט, כה, כלומר מקראות אלה מניחים שם זה פשוט כידוע לכל). לא נאמר בשום מקום, למשל אצל נח, שתחילה נקרא ה' בשם אחר, בעוד שכאן יוכנס לשימוש שם אחר לה', שם שמשמעו שונה מן הקודם. דבר כזה צריך היה להיאמר, מעין השינוי מן השם אברם לאברהם (בראשית יז, ה), אם לא שקדם הביאור שניתן למעלה (ג, יד)
זאת ועוד. למעלה (ג, י) אומר ה' ראשית כל אל משה, אחר שהזכיר את צעקת בני ישראל, "ועתה לכה ואשלחך אל־פרעה, והוצא את־עמי בני ישראל ממצרים". ורק לאחר מכן (פסוק טו ואילך) הוא נדרש לבשר גם לעם את כוונתו של ה'. בדיבור ה' אל משה כאן, לעומת זאת, נדרש משה רק לפנות אל העם (פסוק י' ואילך) ולבשרו את הבשורה המנחמת והמשמחת על היציאה ממצרים וירושת הארץ המובטחת. הרי מכאן, שלדיבור זה של ה' קדמו כל המאורעות המתוארים בפרקים הקודמים, ואלו כאן המטרה היחידה היא - לנחם ולהרגיע את העם המתקרב לייאוש בשל הלחץ עליו הגובר והולך.
ואם גם נקרא את דברי יחזקאל (כ, ה־ט) אשר ללא כל ספק חוזרים אל הדיבור שלפנינו - עדים לכך הביטויים "ואודע", "נודעתי", "נשאתי ידי", בעוד שהביטוי "זבת חלב ודבש" מבהיר, שלעיני הנביא גם התגלותו הראשונה של ה' (פרק ג, וראה שם פסוק ח), ונכון יותר שהבין את ההתגלות השניה כמבוססת על הראשונה - כי אז נראה עוד מטרה בדברים המופנים אל העם (פסוקים ו־ח) אשר לא בכדי פותחים וחותמים במלים "אני ה'". אל הבשורה "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (פסוק ז) מתחברת האזהרה לעזוב את עבודת האלילים הנתעבת של המצרים ולשוב אל עבודת ה' הטהורה של אבות האומה. מסתבר שהנביא יחזקאל משמש לנו פרשן מוסמך ביותר לדברי ה' המופנים כאן אל משה רבנו. ראשית הוא מלמדנו, בי עם ההתגלות שבה מדובר בפרקנו נכנסה לתוקפה בחירת־היבחרות ישראל, הוא "יום בחרי ישראל" (יחזקאל כ, ה), והרי זה במלים "ולקחתי אתכם לי לעם". ואל פסוק זה גם חוזר האמור בדברים (ד, לד), כפי שמוכיחים הלשונות "לקחת" ו"זרוע נטויה". שנית אומר יחזקאל שה' נודע להם לישראל על ידי אמרו להם ביום־היבחרם "אני ה' אלהיכם". לאבות היה מתוודע בצורה זו, שהרי בשעה שהבטיח לאברהם להיות לאלהים לו ולזרעו אחריו (בראשית יז, ז), התגלה לו לא בשם הוי"ה כי אם בשם "אל שדי". ושלישית מוסר לנו יחזקאל שמבחירת ישראל זו משתמע, בלא אומר ודברים, הציווי לתעב את עבודת האלילים של המצרים, אלא שבני ישראל לא רצו לציית לציווי זה. רמז לכך בתורה בא רק להלן בפסוק יג וכן בויקרא יז, ז, והשוה ביאורי שם. ואל נכון מציין המדרש (ויקרא רבה ריש פרשה ז) "אמר רבי שמואל בר נחמני, קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לבין אביהם שבשמים, מיום שיצאו ממצרים ועד שנה שנתעוררה עליהן בימי יחזקאל הבוזי, דכתיב (יחזקאל כ, ז) "ואומר אליהם איש שקוצי" וג' והם לא עשו כן אלא "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי" וגו', "ועשיתי עמהם בעבור שמי הגדול שלא יתחלל". כלומר את חטאם זה של ישראל גילה־פירסם יחזקאל באיחור של תשע מאות ושמונים שנה, כאשר העם ירד יותר מדי מן הדרך ; והשוה רש"י ורד"ק שם.
והנה השאלה לאמור כאן "ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו, ג) בעוד שאנו מוצאים בשני מקומות שדיבורו של ה' ית' אל האבות מתחיל במלים "אני ה'" (בראשית טו, ז; כח, יג) מוצאת מאליה את פתרונה על־פי האמור כאן. אין האמור כאן מוסב על כל ההתגלויות שהיו להם לאבות האומה, אבל הוא מוסב דווקא על כריתת הברית עם אברהם אבינו (שם פרק יז), ברית שאליה שייך גם יצחק (שם פסוק יט) ואשר חודשה מאוחר יותר ליעקב (שם לה, יא־יב).
כדי להיטיב להבין עניין זה נצביע על "בעיה" דומה בדברי ירמיה (ז, כב־כג), שם אומר הנביא "כי לא־דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, על־דברי עולה וזבח. כי אם־את־הדבר הזה ציויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו־לי לעם". המבקרים רוצים להסיק מפסוקים אלה שירמיה לא הכיר את תורת הקרבנות. ברם, אלו היה כן, גם היה צריך לומר שלא הכיר את ספר דברים, שכן גם בו מדובר לעתים קרובות למדי על אודות הקרבת קרבנות במקום הנבחר (דברים יב, יא, כז; טז, טז; כז, ה ואילך), והרי זו מסקנה שאין לה כל מקום, ולו רק משום האמור בירמיה יא, ב ואילך. בדברי ירמיה ז, כב ואילך מדובר - כמשתמע מפשוטו של מקרא - רק בציווי הראשון של ה' בסיני (שמות יט, ד־ו), ציווי שבו מעמיד ה' כתנאי מוקדם לבחירת ישראל והיותו עם סגולה לא עניין הקרבת קרבנות כי אם הציות לדבריו (השוה ביאורי לויקרא, עמ' 237 במהד' הגרמנית). בדומה לכך מדובר גם בפסוקנו (שמות ו, ג) רק באותה ההתגלות ה' לאבות שבה הובטחה הארץ לעם ישראל הבטחה מוחלטת, ובה הבטיח להיות לו לאלהים. מן העובדה שה' לא נתגלה לאבות בשם הוי"ה כמו כאן כי אם בשם "אל שדי", על ישראל ללמוד, שרק עתה הגיעה השעה לקיום הבטחות ה' לאבות, הבטחות ששיאן הוא בבחירתו בישראל לעמו והיותו להם בשם הוי"ה, ה' אשר ישכון ביניהם תמיד ויהיה להם לאלהים, "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' אלהיהם" (כט, מה־מו).
רק בפסוק י' מצטווה משה לדרוש את שחרורם של ישראל מיד פרעה. ואין הכתוב מפרט כאן, כיצד עליו להעלות דרישה זו וכיצד ינמק אותה, שהרי דברים אלה כבר נאמרו למעלה (ג, יח; ה, א ואילך). אחר מתואר בקצרה שאין משה רואה עצמו כשיר לשליחות זו בשל העדר־כוח־שכנוע וכי ה' מצמיד אליו את אהרן כדבר גם עם פרעה (ו, יב־יג), כמו שמצמיד לו קודם את אהרן בשליחותו לעם ישראל. המלים "ויצום אל־בני ישראל" אינן יכולות להיות מוסבות אלא על הציווי האמור למעלה (ד, טו, והשוה שם, ל), שהרי לא מצינו שאהרן נצטווה ציווי כלשהו באשר לבני ישראל (או שדיבר אליהם).
פרטים באשר לציווי ה' למשה ולאהרן באים רק להלן (ו, כח־ז, ה). ובאשר לייחודיות זו של תיאור היסטורי - לתאר תחילה בקצרה ובאורח כללי התרחשותם של מאורעות ופעילויות ולהשלים את פרטיהם מאוחר יותר - השוה Exkurs III p.24) Strack), שם הוא מבהיר ייחודיות זו ומוכיח אותה בכמה וכמה דוגמאות. בין התיאור הכללי ובין התיאור המפורט באה כמאמר מוסגר (הפסוקים יד־כז) שושלת היוחסין של משה ואהרן. וראה דוגמאות לדרך תיאור כזו בביאורי לויקרא (ח"ב, עמ' 144 במהד' הגרמנית) (Jeschurun 1917, p. 314).ו׳וגם בא ללמד שגם בהתגלות בשם אל שדי היה משום מעשה חסד כלפי האבות, שגם לפני אברהם דיבר ה' עם אנשים ונתגלה להם, אבל לא בשם זה כי אם בשם אלוהים, כלומר, לא הראה עצמו כאדון על הבריאה שהכל בידו, עד שאברהם הכירו בתור שכזה. מעשה החסד הראשון היה אפוא בהופעה בשם אל שדי, השני - כריתת הברית אשר בה הבטיח לאברהם ולזרעו את ארץ כנען.
ובכלל, הנחה מוטעית לגמרי היא, שבפסוקים ב ו־ו של פרקנו שם הוי"ה נודע להם לבני ישראל בפעם הראשונה. דיבור זה אל בני ישראל גם חותם ב"אני ה'", וגם דיבורים נוספים של ה' פותחים או חותמים במלים "אני ה'" או "אני ה' אלהיכם" (השוה ו, כט; יב, יב; כט, מו; ויקרא פרקים יח ו־יט פעמים רבות; שם כב, לג; כג, כב, מג; כה, יז, נה; כו, מה; במדבר ג, יג; י, י; טו, מא). וכשם שבכל המקומות האלה אין לראות בנוסחה זו הודעה ראשונה של שם הוי"ה, אבל יש לראות בה משום פתיחה חגיגית או סיום מאשר של נאום או של קבוצת מצוות, (Dillmann השוה p.592) כך אין לראות גם כאן במלים אלה אלא משום פתיחה חגיגית אשר מניחה כידועים מקודם (ג, יד ואילך) הן את שם הוי"ה עצמו, הן את משמעותו.
ראיה לדברינו יש לראות בעובדה, שאין שם הוי"ה מתפרש כאן כלל. ואם סובר ps.64) Dillmann): אין המחבר מציע ביאור משמעותו של השם, כשם שלא עשה כן למעלה (בראשית יז, א), הרי יש לטעון כנגד זה: א. בצורה "אל שדי" המלה שדי אינה אלא כינוי, כלומר ה' הכל־יכול, המספק הכל, שם שבזמן העתיק הובן בכל מקום ולא היה זקוק לכל פירוש, בעוד שהשם ה' - nomen proprium כשם פרטי חדש - אינו יכול להיזכר ראשונה בלא פירוש כלשהו, והראיה - ביאור־פירוש כזה אכן ניתן למעלה (ג, יד) ועוד. השם אל שדי מוזכר בבראשית יז, א לא כשם חדש שלא היה ידוע קודם לכן (והוא אף בא במקראות "שאינם שייכים" למקור P, כגון בבראשית מג, ד; מט, כה, כלומר מקראות אלה מניחים שם זה פשוט כידוע לכל). לא נאמר בשום מקום, למשל אצל נח, שתחילה נקרא ה' בשם אחר, בעוד שכאן יוכנס לשימוש שם אחר לה', שם שמשמעו שונה מן הקודם. דבר כזה צריך היה להיאמר, מעין השינוי מן השם אברם לאברהם (בראשית יז, ה), אם לא שקדם הביאור שניתן למעלה (ג, יד)
זאת ועוד. למעלה (ג, י) אומר ה' ראשית כל אל משה, אחר שהזכיר את צעקת בני ישראל, "ועתה לכה ואשלחך אל־פרעה, והוצא את־עמי בני ישראל ממצרים". ורק לאחר מכן (פסוק טו ואילך) הוא נדרש לבשר גם לעם את כוונתו של ה'. בדיבור ה' אל משה כאן, לעומת זאת, נדרש משה רק לפנות אל העם (פסוק י' ואילך) ולבשרו את הבשורה המנחמת והמשמחת על היציאה ממצרים וירושת הארץ המובטחת. הרי מכאן, שלדיבור זה של ה' קדמו כל המאורעות המתוארים בפרקים הקודמים, ואלו כאן המטרה היחידה היא - לנחם ולהרגיע את העם המתקרב לייאוש בשל הלחץ עליו הגובר והולך.
ואם גם נקרא את דברי יחזקאל (כ, ה־ט) אשר ללא כל ספק חוזרים אל הדיבור שלפנינו - עדים לכך הביטויים "ואודע", "נודעתי", "נשאתי ידי", בעוד שהביטוי "זבת חלב ודבש" מבהיר, שלעיני הנביא גם התגלותו הראשונה של ה' (פרק ג, וראה שם פסוק ח), ונכון יותר שהבין את ההתגלות השניה כמבוססת על הראשונה - כי אז נראה עוד מטרה בדברים המופנים אל העם (פסוקים ו־ח) אשר לא בכדי פותחים וחותמים במלים "אני ה'". אל הבשורה "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (פסוק ז) מתחברת האזהרה לעזוב את עבודת האלילים הנתעבת של המצרים ולשוב אל עבודת ה' הטהורה של אבות האומה. מסתבר שהנביא יחזקאל משמש לנו פרשן מוסמך ביותר לדברי ה' המופנים כאן אל משה רבנו. ראשית הוא מלמדנו, בי עם ההתגלות שבה מדובר בפרקנו נכנסה לתוקפה בחירת־היבחרות ישראל, הוא "יום בחרי ישראל" (יחזקאל כ, ה), והרי זה במלים "ולקחתי אתכם לי לעם". ואל פסוק זה גם חוזר האמור בדברים (ד, לד), כפי שמוכיחים הלשונות "לקחת" ו"זרוע נטויה". שנית אומר יחזקאל שה' נודע להם לישראל על ידי אמרו להם ביום־היבחרם "אני ה' אלהיכם". לאבות היה מתוודע בצורה זו, שהרי בשעה שהבטיח לאברהם להיות לאלהים לו ולזרעו אחריו (בראשית יז, ז), התגלה לו לא בשם הוי"ה כי אם בשם "אל שדי". ושלישית מוסר לנו יחזקאל שמבחירת ישראל זו משתמע, בלא אומר ודברים, הציווי לתעב את עבודת האלילים של המצרים, אלא שבני ישראל לא רצו לציית לציווי זה. רמז לכך בתורה בא רק להלן בפסוק יג וכן בויקרא יז, ז, והשוה ביאורי שם. ואל נכון מציין המדרש (ויקרא רבה ריש פרשה ז) "אמר רבי שמואל בר נחמני, קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לבין אביהם שבשמים, מיום שיצאו ממצרים ועד שנה שנתעוררה עליהן בימי יחזקאל הבוזי, דכתיב (יחזקאל כ, ז) "ואומר אליהם איש שקוצי" וג' והם לא עשו כן אלא "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי" וגו', "ועשיתי עמהם בעבור שמי הגדול שלא יתחלל". כלומר את חטאם זה של ישראל גילה־פירסם יחזקאל באיחור של תשע מאות ושמונים שנה, כאשר העם ירד יותר מדי מן הדרך ; והשוה רש"י ורד"ק שם.
והנה השאלה לאמור כאן "ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו, ג) בעוד שאנו מוצאים בשני מקומות שדיבורו של ה' ית' אל האבות מתחיל במלים "אני ה'" (בראשית טו, ז; כח, יג) מוצאת מאליה את פתרונה על־פי האמור כאן. אין האמור כאן מוסב על כל ההתגלויות שהיו להם לאבות האומה, אבל הוא מוסב דווקא על כריתת הברית עם אברהם אבינו (שם פרק יז), ברית שאליה שייך גם יצחק (שם פסוק יט) ואשר חודשה מאוחר יותר ליעקב (שם לה, יא־יב).
כדי להיטיב להבין עניין זה נצביע על "בעיה" דומה בדברי ירמיה (ז, כב־כג), שם אומר הנביא "כי לא־דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, על־דברי עולה וזבח. כי אם־את־הדבר הזה ציויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו־לי לעם". המבקרים רוצים להסיק מפסוקים אלה שירמיה לא הכיר את תורת הקרבנות. ברם, אלו היה כן, גם היה צריך לומר שלא הכיר את ספר דברים, שכן גם בו מדובר לעתים קרובות למדי על אודות הקרבת קרבנות במקום הנבחר (דברים יב, יא, כז; טז, טז; כז, ה ואילך), והרי זו מסקנה שאין לה כל מקום, ולו רק משום האמור בירמיה יא, ב ואילך. בדברי ירמיה ז, כב ואילך מדובר - כמשתמע מפשוטו של מקרא - רק בציווי הראשון של ה' בסיני (שמות יט, ד־ו), ציווי שבו מעמיד ה' כתנאי מוקדם לבחירת ישראל והיותו עם סגולה לא עניין הקרבת קרבנות כי אם הציות לדבריו (השוה ביאורי לויקרא, עמ' 237 במהד' הגרמנית). בדומה לכך מדובר גם בפסוקנו (שמות ו, ג) רק באותה ההתגלות ה' לאבות שבה הובטחה הארץ לעם ישראל הבטחה מוחלטת, ובה הבטיח להיות לו לאלהים. מן העובדה שה' לא נתגלה לאבות בשם הוי"ה כמו כאן כי אם בשם "אל שדי", על ישראל ללמוד, שרק עתה הגיעה השעה לקיום הבטחות ה' לאבות, הבטחות ששיאן הוא בבחירתו בישראל לעמו והיותו להם בשם הוי"ה, ה' אשר ישכון ביניהם תמיד ויהיה להם לאלהים, "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' אלהיהם" (כט, מה־מו).
רק בפסוק י' מצטווה משה לדרוש את שחרורם של ישראל מיד פרעה. ואין הכתוב מפרט כאן, כיצד עליו להעלות דרישה זו וכיצד ינמק אותה, שהרי דברים אלה כבר נאמרו למעלה (ג, יח; ה, א ואילך). אחר מתואר בקצרה שאין משה רואה עצמו כשיר לשליחות זו בשל העדר־כוח־שכנוע וכי ה' מצמיד אליו את אהרן כדבר גם עם פרעה (ו, יב־יג), כמו שמצמיד לו קודם את אהרן בשליחותו לעם ישראל. המלים "ויצום אל־בני ישראל" אינן יכולות להיות מוסבות אלא על הציווי האמור למעלה (ד, טו, והשוה שם, ל), שהרי לא מצינו שאהרן נצטווה ציווי כלשהו באשר לבני ישראל (או שדיבר אליהם).
פרטים באשר לציווי ה' למשה ולאהרן באים רק להלן (ו, כח־ז, ה). ובאשר לייחודיות זו של תיאור היסטורי - לתאר תחילה בקצרה ובאורח כללי התרחשותם של מאורעות ופעילויות ולהשלים את פרטיהם מאוחר יותר - השוה Exkurs III p.24) Strack), שם הוא מבהיר ייחודיות זו ומוכיח אותה בכמה וכמה דוגמאות. בין התיאור הכללי ובין התיאור המפורט באה כמאמר מוסגר (הפסוקים יד־כז) שושלת היוחסין של משה ואהרן. וראה דוגמאות לדרך תיאור כזו בביאורי לויקרא (ח"ב, עמ' 144 במהד' הגרמנית) (Jeschurun 1917, p. 314).ו׳וגם בא ללמד שגם בהתגלות בשם אל שדי היה משום מעשה חסד כלפי האבות, שגם לפני אברהם דיבר ה' עם אנשים ונתגלה להם, אבל לא בשם זה כי אם בשם אלוהים, כלומר, לא הראה עצמו כאדון על הבריאה שהכל בידו, עד שאברהם הכירו בתור שכזה. מעשה החסד הראשון היה אפוא בהופעה בשם אל שדי, השני - כריתת הברית אשר בה הבטיח לאברהם ולזרעו את ארץ כנען.