דרך המלך, תורה, מקץDerekh HaMelekh, Torah, Miketz

א׳פרשת מקץ

ב׳ויהי מקץ וכו'. היינו סוף ב' שנים שנתוסף ליוסף בשביל שבטח בשר המשקים שיזכירהו. וכמו שאמר המדרש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים וכו'.

ג׳להבין קושית הספ"ק, האם ח"ו בטח בשר המשקים הלא כל בטחונו היה בד' ושר המשקים היה רק האמצעי שעל ידו יושיעהו ד'. ומה בכך. וכן הלשון אשרי הגבר וכו' זה יוסף, משמע שיוסף בטח בד'. ומסיים ע"י שאמר וכו'. וכן להבין ענין חנוכה ומה שאיתא בספרי כ"ק אא"מ זצקללה"ה מהאר"י הקדוש ז"ל שבחנוכה נתקן ספירת "הו"ד" שנתהפך "לדו"ה", מה רמז בין הו"ד לדו"ה. וכן לשנה האחרת קבעום ועשאום בהלל והודאה המוזכר בגמרא ולא כתיב לשנה שניה וכו'.

ד׳אמנם איתא בזוה"ק בראשית ל"ח א', אר"ש דכד ברא קב"ה עלמא גליף בגילופי דרזא דמהימנותא גו טהירין ברזין עלאין וכו'. לא באתי בזה לפרש את דברי הזוה"ק כי מה אני וכו'. אבל כל איש ישראלי יש לו אחיזה בתורה הקדושה והתורה מלמדתו בפרדס. ומה שמבין באחד מעניני פשט רמז או ד"ס לא יתפאר שמבין הוא את עצם התורה, רק את אשר לימדה התורה אותו, ועצם התורה תתגלה לעת קץ. למשל האב מלמד את בנו כפי מצבו של הבן. אם עודנו קטן האב מלמדו דרך שלא יתגלגל באשפתות וכו' וכשיגדל יותר מלמדו איך יתנהג עם שאר בני אדם ומתחיל להרגילו בתורה וכו'. נמצא שאין הבן שומע את עצם כוח אביו אלא כשכבר הלבישו בנפש בנו, מתחילה שעצם בנו דעתו ורצונו היו נמוכים ורצה להתגלגל באשפה וכו' אז הלביש אביו את רעיוניו רצונו ודעתו בנפש בנו הנמוך, והבן שמע את תורת אביו מלובש בנפש עצמותו. וכן הלאה.

ה׳וזה ענין כל פשט התורה שהאדם מבין. לא את עצם התורה רק מה שהתורה מרמזת לו. התורה שנתלבשה בנפשו דעתו ורצונו. ויכול האדם להכיר בחדושיו שהוא רואה בתורה את מצב נפשו. כמו שאם שומעים שאב מלמד את בנו אל תתגלגל באשפה נדע שלבנו הקטן מלמד. ואם מלמדו מדוע לא עמדת היום בבוקר ולא למדת גמרא ותוס' וכו' יודעים אנו שלבן גדול מלמד וכו' מפני שכל מה שמלמד רק בלבוש נפש בנו מלמד. כן החידושי תורה שכ"א מבין את נפשו יכול להכיר בה. ומובן לי בזה מה שאנו מבקשים ותן בלבנו בינה וכו' ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ולמה לא אמרו ללמוד לשמור ולעשות וללמד כי בתחילה צריך הישראלי לעשות ואח"כ יכול ללמד לאחרים ולא להקדים הללמד ללעשות. וכנ"ל יכול להיות שהלשמור ולעשות אין הכונה על עצמו שהוא יעשה כי זה כבר נכלל בללמוד כי כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, רק הכונה שהאיש שאני מלמד אותו הוא ג"כ יעשה כפי שאני מלמדו, כי אם לאו אז אף אותי פוגם כיון שאני את שרמזה התורה לי ע"י נפשי למדתי אותו ובתורתי שלמדתיו ונכנסה בו יש חלק נפשי וכשהוא פוגם גם את נפשי פוגם, לכן מבקשים ללמוד וללמד לאחרים לשמור ולעשות שגם הם יעשו.

ו׳ובענין הזוה"ק יכול להיות. גליף בגלופי דרזא דמהימנותא גו טהירין ברזין עילאין, שאת האמונה חקק ד' ברזין עלאין עד שגלה את האצילות. כי המלאכים קטרגו שלא יברא ד' את האדם מפני שעתיד למחטא קמיך. ואמת אמר אל יברא שכולו דובר שקרים כנודע. וכשד' בראו לא אמר ד' שהוא בורא אותו מפני שיודע שלא יחטא ורק יעבוד אותו, כי חוץ מזה שישנם הרבה חוטאים ומ"מ בראם ד' אבל אף מי שאינו חוטא בבחירתו בוחר את הדרך הטוב, כי הידיעה אינה מכרחת את הבחירה כנודע, לכן אם בדרך טובה יבחר לכן יודע ד' שלא יחטא, ואם יבחר האדם את הדרך שלא טוב אז יודע ד' שיחטא מפני שהבחירה חפשית כל ימי היות האדם על הארץ, וכשבראם ד' היה בבחירתם לחטא ג"כ. נמצא שכשד' ברא את הטובים והרעים לא בשביל ידיעתו שלא יחטאו בראם, רק שהאמין בהם והיה בטוח באמונתם שלא יחטאו. ואפשר זה מרמז הזוה"ק, כיון שכל עיקר הבריאה הוא האדם ואת האדם ברא ד' בשביל שהאמין בו. נמצא שבהאמונה חקק ד' באורות לברא את העולם. וזאת ישים האדם תמיד על לבו. אף הרמאי אם רואה שאחד האמין בו ומלוה לו מעות קשה לו להפוך את הקערה על פיה ולכפור וחזקה אין אדם מעיז פניו, וכשד' ית' האמין בי ובטח שאהיה טוב איך אחטא ח"ו.

ז׳וזהו החילוק בין מחשבה לאמונה. ישראל עלו במחשבה היינו נשמת ישראל החלק שד' נותן להם, אבל באמונה האמין ד' שאנחנו נעבוד אותו כלומר שאנחנו נבחר בטוב ונעבוד אותו ית'. נמצא שלא החלק שנתן ד' ית' עלה עתה, רק שלנו שאנחנו נבחר עלה באמונתו בבחי' על ישראל אמונתו. במחשבה עלה חלק נשמתנו ובאמונה עלה חלק עצמותינו כנ"ל. לכן כל עבודתנו את ד' תלוי באמונה. אם אנחנו מאמינים בד' ית' אז האמונה ממשכת את אמונת ד' בנו שאנחנו נעבדהו ונתגלה עבודתנו, משא"כ אם פגומה היא האמונה ח"ו ואינה מעוררת את אמונת ד' אז כל עבודתנו חסרה כל שורש וא"א לה להתקיים ח"ו. וזה החילוק בין מחשבה לאמונה אף באדם, כי כל מחשבה קדושה שעולה על לבו ומוחו של אדם אף שטובה היא מ"מ אין האדם בטוח שזהו מעבודת עצמו בבחירתו, כיון שישראל עלו במחשבה ואנחנו היינו במחשבתו ית' ובמוחא דאבא, לכן יכול להיות שאף עתה באים עוד לנו מזה מחשבות קדושות והן הנה הארת מחשבת אלקי' ית' ולא מחשבתנו, כמו שנודף מכל דבר שהיה בין הבשמים ריח טוב אשר לא ממנה נודף הריח רק מן הבשמים שהיה הדבר נמצא בו. משא"כ אמונתנו בו ית', אף אם נאמר שזה מן אמונתו ית' עלינו. אבל מה היתה אמונתו שאנחנו בבחירתנו נעבוד אותו. נמצא שבין כך ובין כך עבודתנו בבחירתנו היא.

ח׳וזה הרמז באברהם אבינו שהיה ראש המאמינים שהתורה מפארתו והאמין בד' ולמה התורה מפארתו דוקא באמונה, מפני שויחשביה המחשבה קדושה שהיה לאברהם לו צדקה, יכול להיות שהיא צדקה מד' משא"כ האמונה כנ"ל, והמשנה באבות מרמזת כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו'. אשר לכאורה הלא העיקר הוא שיהיה לו יראת חטא ומה נפקא מינה מי הוא הקודם. ומה בכך אם קדמה החכמה ואח"כ באה היראה. אבל איתא בזוה"ק שיראה היא אמונה. והמשנה מרמזת אם קדמתו היראה שהיא עבודת האדם אז החכמה ומחשבות קדושות ג"כ בטוח ששלו הם מעבודתו. חכמתו שלו מתקיימת. ואם החכמה קדמה אף שג"כ טוב הוא אבל אין חכמתו שלו מתקיימת. שאפשר אתערותא דלעילא היא כנ"ל. וגם זאת מרמז הפסוק. והאמין בד' ואח"כ ויחשבה לו צדקה לא"א, אבל אם היה קודם מחשבה ואח"כ והאמין, לא היה צדקת א"א רק של מעלה כנ"ל.

ט׳נמצא מעתה למה בראנו ד' מפני שהאמין בנו. וחיותי תלויה ונקשרת באמונתי שאני מאמין בד' שזוהי המשכה מאמונת ד' ית' שלכן בראנו. לכן אין האדם צריך להחליף אמונה במחשבה. וכששואלים לאדם איך ומה אתה מאמין בד' אומר במחשבתי ובלבי אני מאמין בד', אבל לפי"ז כל אמונתך מחשבה היא, ולפי הנ"ל מחשבה היא ענין אחר ואמונה היא ענין אחר. והאמונה היא עצם החיות והכח, לא ענין מחשבה לבד.

י׳אין אנו מדברים עתה מצדיקים גדולים שמחשבתם עצם וכח פועל הוא, רק מכל איש ישראל. אשר במשל גשמי אנו רואים החילוק בין מחשבה לכח, כשהאדם חושב שהשלחן ינוע ממקומו לא יפעל בזה מאומה, רק כשיוסיף למחשבה זו כח ע"י ידו או שאר אבריו אז יתרחק השלחן ממקומו, כן כפי שאיתא בספ"ק כל אלו הקדושים שמסרו נפשם על קדושת ד' לא בשביל דעתם ומחשבתם שהבינו שד' הוא אלקים מסרו נפשם רק בשביל אמונתם, כי ליקח את עצמו ולהשליך את עצמו לאש עבור ד' לזה צריכים כח לא מחשבה בלבד, והכח הזה היתה האמונה. וכל חוסר היכולת לעמוד נגד היצר בכל תאוה קטנה היא מפני שאין האמונה אצלו אלא ענין מחשבה ולא כח, הוא חושב שמאמין כנ"ל וכשחסר לו הכח א"א לעשות רק לחשוב כנ"ל במחשבתו שינוע השלחן. וצדיק באמונתו יחיה. שאין האמונה אצלו מחשבה בלבד רק חיותו וכחו, מפני שכל חיותו שהוא חי הוא בשביל האמונה שד' האמין בו, ומזה נמשכת אמונתו. ומה היא אמונה, בכח, לא במחשבה לבד.

י״אואיך באים לה בראשית העבודה ג"כ. אבל במשל הנ"ל ראינו החילוק בין דבר במחשבה ובין בכח, ושיבא הדבר לידי פעולה ועשי' צריכים כח. ויכולים לאמר כך לכל כח צריכים כח נגדי, למשל לדחות סברה די בסברה לא בכח, אבל לדחות שלחן צריכים כח ולא במחשבה לבד, יען כי בשלחן ג"כ יש כח וכובד ורובץ במקומו, וכמה כח צריכים נגדו זה תלוי לערך כחו של השלחן אם מעט ואם הרבה. ואלמלא לא היה כח בשלחן כי אז לא הכרחתי להוציא כחי נגדו והיה די במחשבה לבד. אך כח השלחן הוציא את כחי ועשה מן מחשבה שלי להניע את השלחן כח להניע. וכשרצה ד' ית' שאמונתנו לא תשאר במחשבה לבד רק יעשה ממנו כח בבחי' וצדיק באמונתו יחי' נתן ד' לו יצה"ר שיפתהו לעשות עבירות בכחו, אין לטעות שכוונתי בזה בכח לא בפועל, לא. רק בכח כוונתי עתה לא במחשבה וממילא אין חילוק עתה בין בכח לבפועל. והישראלי כשמדחהו ומבטלו צריך הוא לעשות מאמונה במחשבה אמונה בכח, להדוף את כח היצה"ר, ונעשה אצל הישראלי כל כח אבריו וגידיו הכל כח אמונה. כמו שמוסר נפשו לד' אפילו כח האצבע קטנה שלו הכל באמונה לד' מפני שהאמונה נעשה אז כחו. ובכלל אין האיש הזה מרגיש את כחו שהיא שלו. רק כמו החלש שנתמך על בני־אדם זולתו כן הקרוץ מחומר מרגיש שאת שיש לו אינו שלו כיון שכחו הוא על שבוטח וסומך בד'. כי באמת אין לאדם אלא מה שד' משפיע לו כח בכל רגע ורגע. רק כיון שד' נותן לו תמיד את כחו נעשה האיש מורגל ונדמה לו שזהו כח עצמו. משא"כ מי שאמונתו הוא כחו לא מחשבה אז מרגיש בכל עת ורגע שכחו נתמך על ידי ד'.

י״בנמצא שמי שמוציא את אמונתו מן מחשבה לעשיה בכח עי"ז דוחה כח היצה"ר שמפתהו לעבירות בכח ובעשיה ח"ו. אבל לפ"ז פתויי היצה"ר וכחו קדמו לכח אמונתו כי הם שהוציאו את האמונה שיהיה כח ולא מחשבה, ולפ"ז היצה"ר גדול מכח האמונה שלו ויכול עשו בנו הגדול ח"ו להתגבר עליו. אמנם האם היצה"ר בא מן החוץ לפתות לאיש היצה"ר דר באדם וממתין עד בא ההזדמנות ואז הוא מתעורר לפתותו. נמצא שבקרבו היצה"ר אף כשאינו מפתהו נמצאים תמיד כל התועבות אשר יכול לפתות עליהם בכל עת והזדמנות. ומי שלבו ברשותו והוא אדון לעצמו מרגיש ששוכן בו דבר לא טוב דבר זר ומנוול והוא מתגבר ומוציא את אמונתו מן מחשבה לכח, ופועל לדחותו אף טרם התגבר עליו, ומוציא את כחו נגד כח היצה"ר והעבירות, אך מי שאינו שומר את נפשו בטהרה אינו מרגיש את היצה"ר הרובץ בו כמו שאיש מזוהם אינו מרגיש ברפש וטיט מעט אשר עליו.

י״גוהגמרא מרמזת איזה אל זר שבגופו של אדם זה יצה"ר. אל ישן האדם עד בא היצה"ר אצלו ח"ו בעבירה רק ירגיש תיכף את הדבר הזר והמזוהם אשר בקרבו. ולעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, לא רק בשעת הפתוי בעת נתגלה כח יצרו או יחפוץ להרגיז את היצ"ט לדחותו, אלא לעולם תמיד ירגיז אפילו שלא בשעת הפיתוי ואז יעשה מאמונה במחשבה אמונה בכח, ולא יהיה עשו בנו הגדול כי כח העבירה לא קדם לכח אמונתו. מפני שעוד טרם נתגלה כח היצה"ר והעבירה עשה מאמונה במחשבה לאמונה בכח כדי לדחותו ליצה"ר. וזה שצעק עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וכו' הלא ידע שקרא שמו יעקב על שהיה ידו אוחזת בעקב עשו. אבל זאת ידע עשו שאין הוא גדול כבר מיעקב ויעקב יאחז בעקבו ויתחיל בכחו כשהוא כבר עשה את כל מעשהו, כי יעקב לקח את הבכורה והוא המעורר את כח אמונתו לדחות ולבטל את עשו טרם התעורר הוא לפתותו.

י״דנחזור לענינינו. שמי שאמונתו כבר כח אצלו לא מחשבה לבד, זהו מפני שאת אמונת ד', שבראו על שהאמין בו המשיך, וחיותו זהו אמונתו, וממילא מגיע לו להישראלי הזה גם טוב עוה"ז. כי כבר דברנו שיש לפעמים שיש ישועה בשביל ישראל וקשה לה להמשך לעוה"ז מפני שקדושה היא הרבה מן עולם העשיה, והמביא מעשר אמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים, לא אמר משמים כמו שאומר ממעון קדשך. כי זאת היתה עיקר מבוקשו הן אמת שבשמים יש הרבה ברכות וישועות לישראל וכל הצרות נראות רק הטוב שבהם, אבל השקיפה וכו' מן השמים למטה לארץ איזה צרות יש לנו, רבים מאותם שרואים בשמים כי טובים הם אנו מרגישים כי מרים הם ורבים מהם שאין נמשכים כ"כ. אבל מי שמן האמונה נעשה אצלו כח ואינה נשארת במחשבה אז גם ישועתו נמשכת למטה, וגם אינו צריך לאמצעי אשר תתעקם הישועה על ידו בירידתה, ולא הישועות אשר למענו לבדו רק גם לאחרים ממשיך בתפילתו ישועות כיון שגם האמונה לא נשארה אצלו במחשבה רק נתגלה לכח של עוה"ז.

ט״ולכן אמר יוסף הצדיק כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך. כל החלומות הולכים אחר הפה ותלוי בהאיש הפותר. ולפי הנ"ל גם ענין חלום הוא דבר שצריך לרדת למטה רק היא מרחפת בעולם המחשבה ואינה יורדת. ומי שאמונתו שנמשכת מאמונה ובטחון בד' נמשכה למטה, הוא בדבורו ממשיכו לעוה"ז. או אם האיש הפותר הוא בבחי' זה לעומת זה להיפך מן הקדושה. לכן אמר לו יוסף אל תדמה שבאמת חלומך טוב הוא, לא. כל טובו הוא מפני שאני פותרו לך. לכן אני פותרו רק אם זכרתני. ואומר המדרש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו. שאמונת ד' ובטחונו בו בהאיש. זה יוסף שלא פגם באמונתו בד' וממילא גם אמונתו היתה בכח. לכן נחשב לו לחטא למה אמר לשר המשקים כי אם זכרתני וכו' כיון שישועתו לא היתה צריכה לבא ע"י אמצעי כנ"ל.

ט״זלכן איתא בספ"ק שנם חנוכה היה בהוד. שנהפך לדוה ע"י היונים, וע"י הכהנים החשמונאים שהם בהוד נתהפך שוב להוד. כי נודע מספרי כ"ק אא"מ זצלה"ה שנצח והוד הוא אמונה. ולפי הנ"ל, יש אמונה למעלה שד' מאמין בנו ואמונתנו בד' וכבר דברנו איך שהקדושה ד' המשיך לאותיות וכל אות מאיר לאות של אחריו א' לאות ב' וכו' ואיתא בזוה"ק איך שכל אות מחובר באותיות למשל א' הוא ב' יודין ווא"ו באמצע. ב' הוא ג' וואוין וכו' ה' הוא ב' ווין ויוד או ואו משמאל. גמצא שכל אות מאיר עם סוף האות שנכלל בה להאות של אחריו למשל הא' מאיר ביוד לב' וכו'. לכן הוד מרמז על אמונה שלמה. ה' שאמונת ד' היא למטה שמאמין בישראל וגם ממשכת האמונה לישראל ע"י האות האחרון שבה' היינו ו' או יוד. ואח"כ יש ד' שחסר ממנה האות האחרון של הה'. מפני שאנחנו למטה אין אמונתנו למטה ממנו ח"ו לעולם ולהטבע רק למעלה לד'. משא"כ כשח"ו נעשה דו"ה מורה על להיפך שאמונת ד' למטה פגומה. כי חסר ממנה האות האחרון שע"י מאיר למטה. ולמטה הוא עם האות האחרון שח"ו אמונתנו עוד למטה מאתנו בטבע. וזה היה פגם היונים בפילוסופיא שלהם. אבל ונצחום בית חשמונאי ונעשה שוב הו"ד ונתגלה האמונה שלמה. וממילא כיון שבחנוכה נתגלה האמונה שלמה לכל ישראל נמשכות הישועות ג"כ למטה בבחי' השקיפה וכו' מן השמים כנ"ל. וזה שמרמזת הגמרא לשנה אחרת קבעום ועשאום בהלל ובהודאה. לא לשנה השניה בלבד רק לאחרות לכל השנים האחרות. ולא לבד לאמר הלל רק ועשאום בהלל והודאה שיעשה ניסים וישועות גם לנו ונאמר לפניו הו"ד והודיה אמן.

י״זפרשת מקץ תר"ץ

י״חויהי מקץ וגו'. ואמרו במדרש קץ שם לחושך, שכ"ז שהיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם וכו'. קץ שם ליוסף כמה שנים יעשה באפילה וכו'. ונבין נא מה ענין ויהי מקץ לקץ שם לחושך ולישיבת יוסף בבית האסורים. וכן המדרש, אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף, ולא פנה וכו' ע"י שאמר וכו' נודעת הקושיא שמתחיל המדרש שיוסף שם ד' מבטחו ומסיים ולא פנה וכו'.

י״טאמנם איתא במדרש רבי תנחומא פ' בראשית, לא בראו הקב"ה שנקרא צדיק וישר את האדם בצלמו אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו, וא"ת למה ברא יצה"ר וכו' אתה אומר שהוא רע וכו' אמר הקב"ה אתה עושה אותו רע וכו', עכ"ל הק'.

כ׳כמה יחרד האיש ויפחד מזה. כי דרכו של האיש להצדיק א"ע ולומר ומה אעשה הלא יש לי יצה"ר. אך המדרש אומר שהקב"ה אומר שהאדם עושה ליצה"ר רע. א"כ לא לבד על עצמנו אנו עתידים ליתן את הדין שקלקלנו ופגמנו א"ע. רק גם על היצה"ר שעשינו אותו רע. כי את היצה"ר ברא ד' רק לצורך טוב שבאדם לצורכי גופו. וכמו שאמרו בגמ’ (יומא סט:) שכשבטלו את היצה"ר ליום אחד לא מצאו ביעתא בת יומא. לצרכי הגוף לשם עבודה ברא ד' את היצה"ר. וכמו אלמלא היצה"ר חדותא דשמעתא לא הוי, שבאמת למעלה בג"ע שם עיקר השמחה של התורה רק שגם הגוף ישמח זה מעורר היצה"ר. אלא מכיון שהיצ"ט מעורר לעבודה עצמה לכן נגד זה נקרא היצר שמפתה לצרכי הגוף בשם יצה"ר, אבל לא לפתות לעבירות ותאוות רעות בראו ד', רק שהאיש עושה אותו רע.

כ״אובמה עושה אותו האיש לרע, כלומר אם גם היצה"ר אינו מפתה לרע מהו הדבר שמכוחו האיש מקלקל א"ע ואת יצרו, הלא אין דבר שיפתהו לרע כיון שגם היצה"ר אינו מפתהו, והאיש בעצמו בלתי היצה"ר בטח אין בו עצם רע לפגום א"ע ואת יצרו. אבל המדרש הקדים לזה ואמר לא בראו הקב"ה שנקרא צדיק וישר את האדם בצלמו אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. דהיינו שצדקתו ויושרו של האדם לא תהיה עשיה לבד, רק מעצמותו תהיה. הקב"ה צדיק וישר ואת דמותו וצלמו זה נתן באדם וזהו דמותו וצלמו של האדם, לא שיעשה מעשי צדק ויושר בלבד רק להיות צדיק וישר. וכשיהיה צדיק וישר אז מעשה הצדק והיושר תהיה עצמותו מנפשו כמו ששואף אויר בריאותיו וכמו שהלב דופק מפני עצמות חיותם. וזהו דמותו וצלמו של האדם.

כ״בכי דמות וצורת כל דבר שבעולם משונה מחבירו מפני שעצמו ונפשו של כל דבר משונה מחבירו. וגם הצורה החיצונית בכל דבר מעצם הנפש היא. הבהמה אוכלת את התבואה ומשתנה צורת התבואה לצורת הבהמה. והאדם אוכל את הבהמה ונתוסף כח ובשר לאדם האוכלה ונשתנה שוב צורת הבהמה לצורת האדם. מפני שצורת התבואה והבהמה והאדם ג"כ מנפשם הפנימית היא. וכמו שכח הגוף מן הנפש הוא וסוס בגוף גדול כוחו פחות מן כח האריה הקטן ממנו מפני שכח הגבורה אשר בנפש הסוס פחות מן כח הנפש אשר באריה, והנפש אף שאינה גופנית מ"מ נצטמצמה עד לכח גופני שבגוף עד שיכולים למדוד את חלק הנפש הזה שנתצמצם לכח גופני משקל כמה לטראות ישא הסוס וכמה האריה ויכולים לומר שלסוס יש כח של סכום ליטראות אלו ולאריה יש כח מספר ליטראות כזה, כן נצטמצמה הנפש למדת הגוף ותוארו החיצוני ג"כ עד שחכמת אדם תאיר פניו גם פניו הגופני, וכיון שעצמות נפשו של הישראל צדק ויושר של מעלה לכן גם צלמו ודמותו גם של גופו צדק ויושר הוא. ובזוה"ק איתא שבהאי דיוקנא של האדם בעוה"ז עומד במרום בג"ע. וצדיקים הגדולים הכירו באיש בצורתו את מעשיו, ואם פגם באיזה דבר הכיר שצורתו נפגמה.

כ״גורש"י ז"ל פי' בפ' חקת על וישלח ד' וכו' את הנחשים השרפים ונשכו וכו' יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. כיון שעשו מעשי נחש ונשתנה חלק עצם נפשם לעצם נפש הנחש בפועל נתוסף כח וגם גופים של נחשים. והתיקון היה עשה לך שרף ושים אותו על נס. חוץ מן עצם הענין שאין לנו ידיעה בו, מרמז כנ"ל כיון שהנחשים באו ע"י צורת נפש הנחש שהם הוסיפו, לכן יעשה צורת נחש ובזה יפריש למעלה את צורת הנחש מן גופי הנחשים ויתבטלו הנחשים. והגמרא אומרת (ראש השנה כט.) בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים היו מתרפאין. ישראל שבו לד' ויכל מש"ר לעזור להם ולהעלות את חלקי נפשם שנשתנו לצורת נחש ונתבטלו גופי הנחשים שנבראו אז.

כ״דוכזאת צריכה להיות תשובת ישראל תמיד, לא לאמר בלבד אני שב ולא אעשה עוד כזאת וכזאת. רק גם צורת נפשו שנשתנה לצורה רעה ר"ל ולסט"א תהפוך לטוב. ואיך יהפכה לטוב. ע"י שישנה א"ע לטוב. וצריך האיש להסתכל בקרבו בכל פעם אם באמת נזדכך ואם באמת רוצה אחרת מאשר רצה עד עתה, לא שיתבטל יצרו מכל וכל שלזה רק בני עליה זוכים כמו שאמר דוד המלך ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצה"ר, רק שעכ"פ יתוספו בו רצונות ומחשבות טובות מעצמו ומנפשו, כי כל כמה שיתוספו בו רצונות ומחשבות טובות נתוספו חיל וכח נגד היצה"ר, כיון שמהקדושה שנתוספה בו המחשבות והרצונות הן. וגם, כיון שמוסיפות הרצונות והמחשבות לכבוש את מוחו ולבו, אינן נותנות מקום להיצה"ר להתפשט בהם. וגם היצה"ר בעצמו יזדכך שלא יהיה נמוך כ"כ, כמו שכבר דברנו כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, שכיון שהוא נתוסף במעלה גם היצה"ר נזדכך ואין לו יצה"ר נמוך לדברים נמוכים. כי גם בפשטות רואים שאין היצה"ר מפתה לאיש בדבר שרחוק ממנו אלפי פרסאות אף שיודע ממנו, ואפי' שיחשוב בדבר הנמוך שרחוק ממנו אין היצה"ר מפתהו, מפני שהיצה"ר מפתה רק בדברים ומחשבות ששקוע האדם בהם. ואם נמצא שקוע במחשבות ורצונות טובות אז היצה"ר מפתהו ג"כ רק בעניני עבודה, למשל שילמד תורה שלא לשמה שזהו ג"כ מיצה"ר רק שיצה"ר מזוכך הוא.

כ״הנמצא שכל מעשי הצדק והיושר שעושה הישראל. מעצמו הם. ולא מעצמו בלבד רק מד' ית' על שנברא בצלם ודמות של הצדיק והישר ית'. לכן עשיית המצוות של ישראל בוראים מלאכים, כי לא עשיה לבד היא רק צלמו ודמותו של הקב"ה הם מגלים בזה, ודבר נמצא הוא. צלמו ודמותו ית' נתגלה ונברא האדם, והאדם שעושה ומגלה הצדק והיושר שוב נבראו צדק ויושר לעצמם והם המלאכים. ולכן מוכרח איש הישראלי להיות תמיד במצוה, כי עצמותו היא צלם אלקים שבכוחו לברוא ואם לא יברא בקדושה מלאכים, ח"ו בורא דבר לעצמו ברשות עצמו.

כ״והאדם וגם היצה"ר אינם רעים בעצם, רק האדם מהפכם לרע. ולא בעבירה מתחיל הרע כי מי יפתנו לרע מתחילה כשגם היצה"ר אינו רע בעצמו. אבל אם עושה האדם דבר שאינו במצוה וכיון שכנ"ל בכל מעשיו בורא האדם, אז נברא דבר לעצמו שאינו מצוה והוא הרשות, כלומר רשות לעצמו. וממנו יכול להתהוות גם רע כיון שנעשה דבר ברשות לעצמו מחוץ לרשות הקדושה. מתחילה לא היה הרשות נמצא רק הכל במצוה, וד' צוה לאדה"ר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ וכו', גם על העץ שיאכל נצטוה אף שגם מעצמו יאכל אם לא יאסר, אבל העולם והאדם נבראו בלא רשות לעצמו והכל צריך להיות במצוה.

כ״זואפשר שזה רמז של פיתוי הנחש, שהתורה מרמזת איך נתהווה הרע ושהיצה"ר יתהווה ליצה"ר לעבירה, ע"י שהרחיק את הרשות שלא יהיה מצוה. ואמר אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן. ואמר שמכל עץ הגן לא צוה ד' רק על העץ אשר לא יאכל, ועל העצים אשר יאכלו לא צוה ד', והם רק רשות. אף כי אמר וכו' לא תאכלו מכל עץ הגן בלבד. ועל אשר תאכלו לא צוה. ונכשלה חוה ואמרה מפרי עץ הגן נאכל, מעצמנו. ומפרי וכו' אמר אלקים לא תאכלו וכו'. לא אמרה ד' אמר מפרי עץ הגן נאכל, ואת מצות ד' אמרה על העץ אשר לא יאכלו. אחר שכבר אמרה מקודם מפרי עץ הגן נאכל שהרחיקה את הרשות לעצמו שאינו במצות ד'. וכיון שעשתה רשות לעצמו בהעץ אשר יאכל נתהוה גם רע ויצה"ר לעבירה ר"ל. לכן האיש הישראלי גם את הרשות שלו צריך להכניס למצוה, כנודע מספ"ק. ראשית כל איך צריכים לשבור כל תאוה אשר בו להם. אבל גם האיש שלא שבר עוד את תאותיו ולא תיקן א"ע עוד, ג"כ צריך בכל דבר הרשות שלו לכוון שהוא בא עתה לקיים את מצות ד', ד' בראו שיאכל וצוהו מכל עץ הגן אכל תאכל והוא בא לקיים עתה מצוה זו. אין כוונתנו בזה שירמה האדם א"ע לאמר שאוכל הוא לשם ד' בעוד לבו מלא תאוות, ואבי זקני הרה"צ הק' ממאגליניצה זצ"ל אמר שמי שאין המאכל אצלו מאום כהדבר הכי מאוס בעולם אל ירמה א"ע לאמר שאוכל לכבוד שבת, אבל כוונתנו שידע האיש שהוא בא לקיים מצוה רק שהיצה"ר מפתהו ומפגלו שיאכל לתאוה, וידאג ע"ז. והאם מי שבא לאכול מצה בליל א' דפסח והוא אוכל לתאוה, האם בגלל זה לא יכוין לגמרי שיאכל עתה מצה של מצוה. למשל הגמ' אומרת שחייב אדם לרחוץ את פניו בכל יום לכבוד קונו שנאמר בצלם אלקים עשה את האדם אף שפניו הגופניים הוא רוחץ וגם הוא מעצמו נהנה מזה שרוחץ את פניו. מ"מ זהו דבר לעצמו, הוא נברא בצלם וצריך הוא לרחוץ את פניו. האיש צריך לדעת ולכוון שהכל אצלו מצוה. האכילה. שתיה וכו' רק שיצה"ר מפתהו לתאוה וידאג ע"ז. ואדרבה. אם לא ידע ויכוון שהכל אצלו מצוה אז לא ידאג כ"כ על תאוותיו וגם לא ירגיש אותם, משא"כ כשידע שהכל מצרה ידאג על המצוה שמטנף וידע וירגיש בכל תאוה העולה בו. כמו שבכל היום שהאיש בשוק אינו יודע מכל מחשבותיו שעוברות בקרבו חוץ ח"ו ממחשבה גרועה מאד, ואינו מתאונן עליהם. מפני שדומה לו שאינו פוגם כ"כ במחשבותיו בשוק. משא"כ כשעומד בתורה ותפלה ויודע שכל נדנוד רע ואפי' בלבול מחשבה בעצמה פגם גדול הוא אז מרגיש בכל דבר העולה במוחו ולבו כואב עליהם ומשתדל להרחיקם. כן כשדומה לו האדם שהכל רשות אז אינו דואג על תאוותיו ויש תאוות העוברות בקרבו שאינו מרגיש אותם כלל. משא"כ כשידע שהכל מצוה ידאג על כל דבר נמוך וירגיש כל דבר אשר עובר בקרבו.

כ״חואפשר זה רמז הפסוק והאספסוף אשר בקרבו וכו'. אשר ע"פ פשוט למה באמת גם בני ישראל שהם הטובים שבישראל בכו ג"כ על בשר. ובפרט שרש"י ז"ל אומר שהיה להם בשר ורק עלילה בקשו, ולמה עוד בכו על זה, וכי שייך שמי שמבקש עלילה עוד יבכה על עלילותיו. והקושיא הנודעת איך אמרו זכרנו וכו' חנם בלא מצוות, כפרש"י ז"ל. וכי שייך שמי שהוא יגלה עוד שרצונו עוד באכילה בלא מצוות. אבל בנ"י הטובים כשהרגישו בקרבם תאוה לבשר התחילו לבכות ולשוב בתשובה על חטאם זה. והצטדקו א"ע שלכן באו לידי תאוה מפני שזכרנו וכו' חנם בלא מצוות, באם ידעו שכל אכילתם מצוה לא היו מתאוים. אבל כיון שבזכרונם ובמחשבותם עוד ממצרים אכילה פשוטה בלא מצוות ודומה להם שהיא רשות והפקר לכן לא הרגישו ולא תיקנו את תאוותם אשר בקרבם. אבל מי יאכילנו בשר. יאכילנו הוא לשון הוה שהוא תמיד. מי הוא שהתיר להם ונותן להם בשר הלא הקב"ה הוא וא"כ הכל מצוה היא כנ"ל. וצריכים לתקן את תאותם. לכן שבו ובכו. ואפשר שזה מרמז המדרש ויהי מקץ, שנאמר הלשון קץ, קץ שם לחושך. כי מי שיודע שמלא כל הארץ כבודו והכל אלקות גם דברי עוה"ז אז אין שייך אצלו יצה"ר כי גם הוא אינו רע כנ"ל, אבל מי שחושב שיש גבול וקץ, עד כאן קדושה ומכאן ואילך רשות והפקר ח"ו. מזה נעשה יצה"ר. קץ שם לחושך. הקץ עושה את החושך. ונעשה יצה"ר. שכל זמן שהיצה"ר בעולם וכו' גם בעולם לא בך לבד רק גם שדומה לך שבעולם יש קץ ורע. זהו חושך וצלמות. נעקר היצה"ר מן העולם. לא ממך לבד רק גם מן העולם, אין אופל וצלמות בעולם.

כ״טוזה היה ענין יוסף, אף שאין אנו מבינים את יוסף הצדיק ואת עניניו אבל לפי השגתנו לצורך עבודתנו. באם לא היה קץ בעולם וידענו שהכל קדושה, לא היינו צריכים לשום השתדלות באיש לטובתנו כיון שהכל אלקות ובטל אליו וכרצונו ית' כולם יעשו. אבל כיון שעוד יש קץ, רשות לעצמו ולאדם בחירה לעצמו, אז אף מי שבוטח בד' משתדל לפעמים באיש לצרכיו. שגם האיש הזה יחפץ להיות שליח ד' ויטיב לו. אשר הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף. שבאמת בטח בד', רק ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני שפנה אליו בהשתדלות נתוסף לו ב' שנים. ולמה. מפני שעוד קץ ואופל בעולם. ויהי מקץ, מפני שיש קץ אופל וצלמות בעולם היה יוסף משתדל אצל שר המשקים ונתוסף לו וכו'. ונתן לו קץ ב' שנים שישב בבית האסורים. כי זאת היא עיקר עבודת ישראל שידע שהכל קדושת ד'.