דרך המלך, תורה, מקץ ב׳Derekh HaMelekh, Torah, Miketz 2

א׳פרשת מקץ תר"ץ

ב׳ויהי מקץ וגו'. ואמרו במדרש קץ שם לחושך, שכ"ז שהיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם וכו'. קץ שם ליוסף כמה שנים יעשה באפילה וכו'. ונבין נא מה ענין ויהי מקץ לקץ שם לחושך ולישיבת יוסף בבית האסורים. וכן המדרש, אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף, ולא פנה וכו' ע"י שאמר וכו' נודעת הקושיא שמתחיל המדרש שיוסף שם ד' מבטחו ומסיים ולא פנה וכו'.

ג׳אמנם איתא במדרש רבי תנחומא פ' בראשית, לא בראו הקב"ה שנקרא צדיק וישר את האדם בצלמו אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו, וא"ת למה ברא יצה"ר וכו' אתה אומר שהוא רע וכו' אמר הקב"ה אתה עושה אותו רע וכו', עכ"ל הק'.

ד׳כמה יחרד האיש ויפחד מזה. כי דרכו של האיש להצדיק א"ע ולומר ומה אעשה הלא יש לי יצה"ר. אך המדרש אומר שהקב"ה אומר שהאדם עושה ליצה"ר רע. א"כ לא לבד על עצמנו אנו עתידים ליתן את הדין שקלקלנו ופגמנו א"ע. רק גם על היצה"ר שעשינו אותו רע. כי את היצה"ר ברא ד' רק לצורך טוב שבאדם לצורכי גופו. וכמו שאמרו בגמ’ (יומא סט:) שכשבטלו את היצה"ר ליום אחד לא מצאו ביעתא בת יומא. לצרכי הגוף לשם עבודה ברא ד' את היצה"ר. וכמו אלמלא היצה"ר חדותא דשמעתא לא הוי, שבאמת למעלה בג"ע שם עיקר השמחה של התורה רק שגם הגוף ישמח זה מעורר היצה"ר. אלא מכיון שהיצ"ט מעורר לעבודה עצמה לכן נגד זה נקרא היצר שמפתה לצרכי הגוף בשם יצה"ר, אבל לא לפתות לעבירות ותאוות רעות בראו ד', רק שהאיש עושה אותו רע.

ה׳ובמה עושה אותו האיש לרע, כלומר אם גם היצה"ר אינו מפתה לרע מהו הדבר שמכוחו האיש מקלקל א"ע ואת יצרו, הלא אין דבר שיפתהו לרע כיון שגם היצה"ר אינו מפתהו, והאיש בעצמו בלתי היצה"ר בטח אין בו עצם רע לפגום א"ע ואת יצרו. אבל המדרש הקדים לזה ואמר לא בראו הקב"ה שנקרא צדיק וישר את האדם בצלמו אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. דהיינו שצדקתו ויושרו של האדם לא תהיה עשיה לבד, רק מעצמותו תהיה. הקב"ה צדיק וישר ואת דמותו וצלמו זה נתן באדם וזהו דמותו וצלמו של האדם, לא שיעשה מעשי צדק ויושר בלבד רק להיות צדיק וישר. וכשיהיה צדיק וישר אז מעשה הצדק והיושר תהיה עצמותו מנפשו כמו ששואף אויר בריאותיו וכמו שהלב דופק מפני עצמות חיותם. וזהו דמותו וצלמו של האדם.

ו׳כי דמות וצורת כל דבר שבעולם משונה מחבירו מפני שעצמו ונפשו של כל דבר משונה מחבירו. וגם הצורה החיצונית בכל דבר מעצם הנפש היא. הבהמה אוכלת את התבואה ומשתנה צורת התבואה לצורת הבהמה. והאדם אוכל את הבהמה ונתוסף כח ובשר לאדם האוכלה ונשתנה שוב צורת הבהמה לצורת האדם. מפני שצורת התבואה והבהמה והאדם ג"כ מנפשם הפנימית היא. וכמו שכח הגוף מן הנפש הוא וסוס בגוף גדול כוחו פחות מן כח האריה הקטן ממנו מפני שכח הגבורה אשר בנפש הסוס פחות מן כח הנפש אשר באריה, והנפש אף שאינה גופנית מ"מ נצטמצמה עד לכח גופני שבגוף עד שיכולים למדוד את חלק הנפש הזה שנתצמצם לכח גופני משקל כמה לטראות ישא הסוס וכמה האריה ויכולים לומר שלסוס יש כח של סכום ליטראות אלו ולאריה יש כח מספר ליטראות כזה, כן נצטמצמה הנפש למדת הגוף ותוארו החיצוני ג"כ עד שחכמת אדם תאיר פניו גם פניו הגופני, וכיון שעצמות נפשו של הישראל צדק ויושר של מעלה לכן גם צלמו ודמותו גם של גופו צדק ויושר הוא. ובזוה"ק איתא שבהאי דיוקנא של האדם בעוה"ז עומד במרום בג"ע. וצדיקים הגדולים הכירו באיש בצורתו את מעשיו, ואם פגם באיזה דבר הכיר שצורתו נפגמה.

ז׳ורש"י ז"ל פי' בפ' חקת על וישלח ד' וכו' את הנחשים השרפים ונשכו וכו' יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. כיון שעשו מעשי נחש ונשתנה חלק עצם נפשם לעצם נפש הנחש בפועל נתוסף כח וגם גופים של נחשים. והתיקון היה עשה לך שרף ושים אותו על נס. חוץ מן עצם הענין שאין לנו ידיעה בו, מרמז כנ"ל כיון שהנחשים באו ע"י צורת נפש הנחש שהם הוסיפו, לכן יעשה צורת נחש ובזה יפריש למעלה את צורת הנחש מן גופי הנחשים ויתבטלו הנחשים. והגמרא אומרת (ראש השנה כט.) בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים היו מתרפאין. ישראל שבו לד' ויכל מש"ר לעזור להם ולהעלות את חלקי נפשם שנשתנו לצורת נחש ונתבטלו גופי הנחשים שנבראו אז.

ח׳וכזאת צריכה להיות תשובת ישראל תמיד, לא לאמר בלבד אני שב ולא אעשה עוד כזאת וכזאת. רק גם צורת נפשו שנשתנה לצורה רעה ר"ל ולסט"א תהפוך לטוב. ואיך יהפכה לטוב. ע"י שישנה א"ע לטוב. וצריך האיש להסתכל בקרבו בכל פעם אם באמת נזדכך ואם באמת רוצה אחרת מאשר רצה עד עתה, לא שיתבטל יצרו מכל וכל שלזה רק בני עליה זוכים כמו שאמר דוד המלך ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצה"ר, רק שעכ"פ יתוספו בו רצונות ומחשבות טובות מעצמו ומנפשו, כי כל כמה שיתוספו בו רצונות ומחשבות טובות נתוספו חיל וכח נגד היצה"ר, כיון שמהקדושה שנתוספה בו המחשבות והרצונות הן. וגם, כיון שמוסיפות הרצונות והמחשבות לכבוש את מוחו ולבו, אינן נותנות מקום להיצה"ר להתפשט בהם. וגם היצה"ר בעצמו יזדכך שלא יהיה נמוך כ"כ, כמו שכבר דברנו כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, שכיון שהוא נתוסף במעלה גם היצה"ר נזדכך ואין לו יצה"ר נמוך לדברים נמוכים. כי גם בפשטות רואים שאין היצה"ר מפתה לאיש בדבר שרחוק ממנו אלפי פרסאות אף שיודע ממנו, ואפי' שיחשוב בדבר הנמוך שרחוק ממנו אין היצה"ר מפתהו, מפני שהיצה"ר מפתה רק בדברים ומחשבות ששקוע האדם בהם. ואם נמצא שקוע במחשבות ורצונות טובות אז היצה"ר מפתהו ג"כ רק בעניני עבודה, למשל שילמד תורה שלא לשמה שזהו ג"כ מיצה"ר רק שיצה"ר מזוכך הוא.

ט׳נמצא שכל מעשי הצדק והיושר שעושה הישראל. מעצמו הם. ולא מעצמו בלבד רק מד' ית' על שנברא בצלם ודמות של הצדיק והישר ית'. לכן עשיית המצוות של ישראל בוראים מלאכים, כי לא עשיה לבד היא רק צלמו ודמותו של הקב"ה הם מגלים בזה, ודבר נמצא הוא. צלמו ודמותו ית' נתגלה ונברא האדם, והאדם שעושה ומגלה הצדק והיושר שוב נבראו צדק ויושר לעצמם והם המלאכים. ולכן מוכרח איש הישראלי להיות תמיד במצוה, כי עצמותו היא צלם אלקים שבכוחו לברוא ואם לא יברא בקדושה מלאכים, ח"ו בורא דבר לעצמו ברשות עצמו.

י׳האדם וגם היצה"ר אינם רעים בעצם, רק האדם מהפכם לרע. ולא בעבירה מתחיל הרע כי מי יפתנו לרע מתחילה כשגם היצה"ר אינו רע בעצמו. אבל אם עושה האדם דבר שאינו במצוה וכיון שכנ"ל בכל מעשיו בורא האדם, אז נברא דבר לעצמו שאינו מצוה והוא הרשות, כלומר רשות לעצמו. וממנו יכול להתהוות גם רע כיון שנעשה דבר ברשות לעצמו מחוץ לרשות הקדושה. מתחילה לא היה הרשות נמצא רק הכל במצוה, וד' צוה לאדה"ר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ וכו', גם על העץ שיאכל נצטוה אף שגם מעצמו יאכל אם לא יאסר, אבל העולם והאדם נבראו בלא רשות לעצמו והכל צריך להיות במצוה.

י״אואפשר שזה רמז של פיתוי הנחש, שהתורה מרמזת איך נתהווה הרע ושהיצה"ר יתהווה ליצה"ר לעבירה, ע"י שהרחיק את הרשות שלא יהיה מצוה. ואמר אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן. ואמר שמכל עץ הגן לא צוה ד' רק על העץ אשר לא יאכל, ועל העצים אשר יאכלו לא צוה ד', והם רק רשות. אף כי אמר וכו' לא תאכלו מכל עץ הגן בלבד. ועל אשר תאכלו לא צוה. ונכשלה חוה ואמרה מפרי עץ הגן נאכל, מעצמנו. ומפרי וכו' אמר אלקים לא תאכלו וכו'. לא אמרה ד' אמר מפרי עץ הגן נאכל, ואת מצות ד' אמרה על העץ אשר לא יאכלו. אחר שכבר אמרה מקודם מפרי עץ הגן נאכל שהרחיקה את הרשות לעצמו שאינו במצות ד'. וכיון שעשתה רשות לעצמו בהעץ אשר יאכל נתהוה גם רע ויצה"ר לעבירה ר"ל. לכן האיש הישראלי גם את הרשות שלו צריך להכניס למצוה, כנודע מספ"ק. ראשית כל איך צריכים לשבור כל תאוה אשר בו להם. אבל גם האיש שלא שבר עוד את תאותיו ולא תיקן א"ע עוד, ג"כ צריך בכל דבר הרשות שלו לכוון שהוא בא עתה לקיים את מצות ד', ד' בראו שיאכל וצוהו מכל עץ הגן אכל תאכל והוא בא לקיים עתה מצוה זו. אין כוונתנו בזה שירמה האדם א"ע לאמר שאוכל הוא לשם ד' בעוד לבו מלא תאוות, ואבי זקני הרה"צ הק' ממאגליניצה זצ"ל אמר שמי שאין המאכל אצלו מאום כהדבר הכי מאוס בעולם אל ירמה א"ע לאמר שאוכל לכבוד שבת, אבל כוונתנו שידע האיש שהוא בא לקיים מצוה רק שהיצה"ר מפתהו ומפגלו שיאכל לתאוה, וידאג ע"ז. והאם מי שבא לאכול מצה בליל א' דפסח והוא אוכל לתאוה, האם בגלל זה לא יכוין לגמרי שיאכל עתה מצה של מצוה. למשל הגמ' אומרת שחייב אדם לרחוץ את פניו בכל יום לכבוד קונו שנאמר בצלם אלקים עשה את האדם אף שפניו הגופניים הוא רוחץ וגם הוא מעצמו נהנה מזה שרוחץ את פניו. מ"מ זהו דבר לעצמו, הוא נברא בצלם וצריך הוא לרחוץ את פניו. האיש צריך לדעת ולכוון שהכל אצלו מצוה. האכילה. שתיה וכו' רק שיצה"ר מפתהו לתאוה וידאג ע"ז. ואדרבה. אם לא ידע ויכוון שהכל אצלו מצוה אז לא ידאג כ"כ על תאוותיו וגם לא ירגיש אותם, משא"כ כשידע שהכל מצרה ידאג על המצוה שמטנף וידע וירגיש בכל תאוה העולה בו. כמו שבכל היום שהאיש בשוק אינו יודע מכל מחשבותיו שעוברות בקרבו חוץ ח"ו ממחשבה גרועה מאד, ואינו מתאונן עליהם. מפני שדומה לו שאינו פוגם כ"כ במחשבותיו בשוק. משא"כ כשעומד בתורה ותפלה ויודע שכל נדנוד רע ואפי' בלבול מחשבה בעצמה פגם גדול הוא אז מרגיש בכל דבר העולה במוחו ולבו כואב עליהם ומשתדל להרחיקם. כן כשדומה לו האדם שהכל רשות אז אינו דואג על תאוותיו ויש תאוות העוברות בקרבו שאינו מרגיש אותם כלל. משא"כ כשידע שהכל מצוה ידאג על כל דבר נמוך וירגיש כל דבר אשר עובר בקרבו.

י״בואפשר זה רמז הפסוק והאספסוף אשר בקרבו וכו'. אשר ע"פ פשוט למה באמת גם בני ישראל שהם הטובים שבישראל בכו ג"כ על בשר. ובפרט שרש"י ז"ל אומר שהיה להם בשר ורק עלילה בקשו, ולמה עוד בכו על זה, וכי שייך שמי שמבקש עלילה עוד יבכה על עלילותיו. והקושיא הנודעת איך אמרו זכרנו וכו' חנם בלא מצוות, כפרש"י ז"ל. וכי שייך שמי שהוא יגלה עוד שרצונו עוד באכילה בלא מצוות. אבל בנ"י הטובים כשהרגישו בקרבם תאוה לבשר התחילו לבכות ולשוב בתשובה על חטאם זה. והצטדקו א"ע שלכן באו לידי תאוה מפני שזכרנו וכו' חנם בלא מצוות, באם ידעו שכל אכילתם מצוה לא היו מתאוים. אבל כיון שבזכרונם ובמחשבותם עוד ממצרים אכילה פשוטה בלא מצוות ודומה להם שהיא רשות והפקר לכן לא הרגישו ולא תיקנו את תאוותם אשר בקרבם. אבל מי יאכילנו בשר. יאכילנו הוא לשון הוה שהוא תמיד. מי הוא שהתיר להם ונותן להם בשר הלא הקב"ה הוא וא"כ הכל מצוה היא כנ"ל. וצריכים לתקן את תאותם. לכן שבו ובכו. ואפשר שזה מרמז המדרש ויהי מקץ, שנאמר הלשון קץ, קץ שם לחושך. כי מי שיודע שמלא כל הארץ כבודו והכל אלקות גם דברי עוה"ז אז אין שייך אצלו יצה"ר כי גם הוא אינו רע כנ"ל, אבל מי שחושב שיש גבול וקץ, עד כאן קדושה ומכאן ואילך רשות והפקר ח"ו. מזה נעשה יצה"ר. קץ שם לחושך. הקץ עושה את החושך. ונעשה יצה"ר. שכל זמן שהיצה"ר בעולם וכו' גם בעולם לא בך לבד רק גם שדומה לך שבעולם יש קץ ורע. זהו חושך וצלמות. נעקר היצה"ר מן העולם. לא ממך לבד רק גם מן העולם, אין אופל וצלמות בעולם.

י״גוזה היה ענין יוסף, אף שאין אנו מבינים את יוסף הצדיק ואת עניניו אבל לפי השגתנו לצורך עבודתנו. באם לא היה קץ בעולם וידענו שהכל קדושה, לא היינו צריכים לשום השתדלות באיש לטובתנו כיון שהכל אלקות ובטל אליו וכרצונו ית' כולם יעשו. אבל כיון שעוד יש קץ, רשות לעצמו ולאדם בחירה לעצמו, אז אף מי שבוטח בד' משתדל לפעמים באיש לצרכיו. שגם האיש הזה יחפץ להיות שליח ד' ויטיב לו. אשר הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף. שבאמת בטח בד', רק ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני שפנה אליו בהשתדלות נתוסף לו ב' שנים. ולמה. מפני שעוד קץ ואופל בעולם. ויהי מקץ, מפני שיש קץ אופל וצלמות בעולם היה יוסף משתדל אצל שר המשקים ונתוסף לו וכו'. ונתן לו קץ ב' שנים שישב בבית האסורים. כי זאת היא עיקר עבודת ישראל שידע שהכל קדושת ד'.