דרך המלך, תורה, וישבDerekh HaMelekh, Torah, Vayeshev
א׳וישב תר"ץ
1
ב׳וישב יעקב. פרש"י ז"ל ביקש יעקב וכו' צדיקים וכו' לא דיין וכו' אלא שמבקשים וכו'.
2
ג׳ונבין נא. ולמה באמת לא ישבו בשלוה גם בעוה"ז. וכן הלשון ברש"י אלא שמבקשים. תיבת אלא ע"פ רוב סותר את שנאמר מקודם, וכאן ע"פ פשוט דבר אחד הוא לא דיין וכו' והיה צ"ל עכ"פ אלא עוד מבקשים. וכן המחלוקת יוסף עם אחיו מה היתה כי בטח לא פשוטה היתה. וכן נבין נא ענין חנוכה, וקושית הב"י למה עושים ח' ימים חנוכה והנם היה רק בז' ימים כי על יום אחד היה להדליק.
3
ד׳אמנם איתא בספ"ק עה"פ ויקח מאבני המקום. שע"פ פשוט הי' צריך להיות ויקח אבנים מהמקום. אבל הקב"ה נקרא מקום, ויעקב אבינו לקח קדושת ד' ועבודה גם מהאבנים. פשוט שגם מן דברי העולם לקח קדושה ועבודה. וגם כי בספ"י נקראות האותיות אבנים כמו שאיתא שם ב' אבנים בונות ב' בתים וכו' וגם מהם מן האותיות לקח קדושה ועבודה, עכ"ל הק'.
4
ה׳ובאמת שניהם דבר אחד הוא, מי שזוכה לקחת אור מן האותיות יכול לקבל אור גם מכל דברי העולם. ואם מקבל אור מכל דברי העולם מקבל אור גם מן האותיות בעצמם חוץ מן הדבורים ומהכונה שבדבורי התורה. כמו מן האותיות של גדילים תעשה לך, חוץ מן המצוה לעשות ציצית. מן האותיות בעצמם גדילים ג"כ מקבל קדושה. כי האיש ישראל אף שהוא גדול מן העולם צריך הוא לקבל קדושה גם מן העולם. ואיזה קדושה יכולים לקבל מן העולם. פשוט. עבודה לעבוד את ד'. כי העבודה אינה רק כמו שרות למלך בו"ד להבדיל שהוא רק אמצעי למלא את רצונו בלבד ועודו רחוק ממנו, אלא שהיא בעצמה התדבקות במלך מה"מ הקב"ה. כי הקב"ה לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. כל המעשים שנעשים גם עתה בעולם הוא לבדו עושה.
5
ו׳ע"פ פשוט סימן לכל דבר שהוא חי הוא אם עושה. ואם אינו עושה אינו חי, ואפי' הצומח עושה הוא שהוא מתגדל ומתרחב. וכיון שאין לו עשיה אחרת רק גידולו, לכן מיד שפוסק לעשות ולצמוח מתחיל להתיבש ולמות. כי כח החיות שבו הוא ניצוץ חיות אלקות שברצונו ית' להתפשט וכיון שנתלבש בלבוש גופני מוכרח גם הגוף לעשות ולהתפשט. וכשחודל הצמח להתפשט ואינו עושה פוסק חיותו. והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים (י"ג עקרים). כח האלקות רוצה להתפשט והצמח עושה ומתגדל. מין עשיה של בריאת העולם היא. עשיה והתפשטות אלקית. רק שיש בזה מדרגות רבות יש רק חצוניות החיות ועקביים דעקביים, שהעשיה שלו הוא רק של עוה"ז להתפשט ולהתגדל או לאכול כדי שיתגדל ויתפשט גופו. וכן לסחור שגם זה מין עשיה של התפשטות הגוף הוא כדי שירויח ויהיה לו לאכול ולהתפשט. ויש חיות אלקית במדרגה יותר נגלה דקדושה והן עשיות המצוות ועבודה.
6
ז׳וכמו שהגוף החי סימן החיות שלו הוא עשיית הגוף. כן חיות של קדושה יותר נגלה א"א להיות בלא עשיית המצוות. ומה המה כל העשיות. שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. קדושתו ית' מתפשטת. והצמח בחיותו הפשוט והאיש בחיות הקדושה מוכרחים לעשות בעשיות הגוף ובעשיות המצות. בכלם ד' ית' עושה. רק שעושה על ידם. הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. אבל לא ברגש של הרחמנות בלב לבד. רק במעשה הרחמנות מה הוא מבקר-חולים וכו' כמו שאמרו חז"ל. וע"י שנותן פרוטה לעני מתדבק במדותיו ית'. מפני שעשיה זו ד' עושה על ידו וחיות הקדושה מתגלה בעשיה זו. בכלל. החיות מוכרחה לעשות וחיות הקדושה מוכרחה לעשיה של קדושה.
7
ח׳עשיות המצוות והתורה שהאדם לבדו עושה לא היו פועלות כ"כ במרום. רק ד' ית' עושה ע"י הישראל. והאיש רק מכשיר א"ע שיוכל ד' לעשות על ידו. וכמו שאמרו חז"ל הקב"ה מקיים את התורה, היינו שאפי' אכילת מצה ומרור ד' מקיים. כנ"ל ע"י הישראל. ובראשית נתינת התורה אמר ד' אנכי ה' אלקיך ועל כל התורה נאמר האנכי. זכור את יום השבת לקדשו וכו' כי כל התורה ומצות אנכי ד' אלקיך עושה. וכדי להכשיר א"ע שד' ית' יקיים גם בו את המצוות מעשיות. ובדברי עוה"ז לא עשיה גופנית וחיות מסותרת לבד תתגלה בהם רק גם חיות ועשיה קדושה. צריך האיש להכשיר א"ע וגם את העולם שיהיו מוכשרים לזה. כי אם לאו איך יעשה ד' העשי' קדושה על ידו במצוות מעשיות של דברי עוה"ז בציצית מצמר וכו' וגם הוא בעצמו לא יתקדש אם גם העולם לא יתקדש כיון שהוא מוסגר במחיצת העולם.
8
ט׳והנה מי שכל עשיותיו אינן לעצמו רק לשם ד' מוכשר הוא לעשיה זו. כיון שבכלל אין לו עשיה לעצמו וכל מעשיו לשם שמים הנה. לכן גם האיש שאינו עוד בבחי' עשיה זו. צריך הוא במצוות שעושה להתבשר שכל עשיותיו גם הרשות לא תהיינה לעצמו רק לשם שמים. וכמו שאמרה הגמ' תינוק בן יומו חי אין צריכים לשמרו מן החולדה והעכברים. עוג מלך הבשן מת צריכים לשמרו מן החולדה והעכברים, כל זמן שיש בו חיות טובה אין בעלי החיים המזיקים שולטים בו, ורק כשאין בו חיות טובה ח"ו בעלי החיים המזיקים שולטים בו. כשמגלה האיש בקרבו עשיה שהיא חיות דקדושה אין חיות אחרת מסט"א מתגלה בו, ורק כשאין חיות דעשי' דקדושה מתגלה בו אז כיון שיש בו באדם בחירה לעצמו, לא שנשאר בחיות דהסתר כמו כל העולם רק עוד שולט בו חיות דעכברים מזיקים של הסט"א ועשיה של תאוות ועבירות ר"ל.
9
י׳והאיש ישראל כשבא לעשות מצוה, יכוין שמבטל עתה ממנו עכ"פ לשעה זו שעושה המצוה כל עשיה וכל רצון לעשי' שאינה לשם ד'. ואם מרגיש איזה פניה בקרבו יצטער עלי' ויתפלל לד' הלא אין הפניה מעצמותי כי הלא מצטער אני עליה. ורק יצרו בא אליו ומזהם אותו ואת עבודתו הטהורה בפניה זו והוא מבטל א"ע ואת יצרו עתה, לשם ד', ועכ"פ עתה בשעת המצוה יתגלה בו עשיית ד' וחיות הקדושה ע"י שד' עושה על ידו, ובמדה שתתגלה בו חיות הקדושה ישמר מן החולדה והעכברים ועשיה של תאוה גם בכל דברי העולם וכל מעשיו יהיו יותר לשם שמים.
10
י״אובכלל. עבודה כזו מועלת למחשבה שלא תתבלבל בשטותים בעת התורה ותפלה. כי הרבה פעמים באות מחשבות זרות באדם לא מפני החטא ולא מפני התאוה לחטא ח"ו רק מפני חסרון טבעי. כי טבעה של המחשבה היא שאינה יכולה לנוח. ואם חושבת איזה זמן באיזה מחשבה ואינה רואה בה חדשות אז מניחה היא לה. וכיון שא"א לה לנוח לכן חושבת בדבר אחר ועפה ממחשבה זו למחשבה הדומה לה ומן השני' לשלישית וכו'. ועי"ז באות במוח האדם מיני מחשבות גם של שטוחים רקנים ולפעמים גם של עבירות שגם הוא ממאסם. ענין הדבר הוא מפני שאין המחשבה נאחזת ונדבקת בדבר זר וכיון שאינה נקשרת להדבר שחושב לכן מעופפת למחשבה אחרת וכן הלאה. משא"כ מי שמחדש איזה דבר בתורה, אדרבה תמיד רוצה לחשוב בדבר הזה עוד פעם ועוד פעם עד שצריך להסיע את מחשבתו ממנו בע"כ. מפני שבכל חידוש דבר שכל, נולד חלק חדש בעצם השכל של המחדש. רק שנתלבש בצורת המושכל שחושב בו. וכיון שנתאחר עצם שכלו בדבר שחושב בו כמו שפרש"י ז"ל על והיו לבשר אחד שבולד נעשים לבשר אחד. לכן נתקשרה מחשבתו בהדבר שחושב בו ואינה עופפת ממחשבה למחשבה עד שקשה לו לחדול ממנה. וכן אף מי שאינו מחדש שכל שלם רק שמבין את הגמרא והתוס' יותר מאשר מבינו זולתו. תוספת ההבנה היא ג"כ מתוספת חלקי עצם השכל שנולד עתה בו. ואם לא נולד חלק שלם בעצם שכלו עכ"פ אברים נתוספים ונולדים בעצם שכלו שע"י מבין הבנה יתירה ומרגיש טעם יותר בגמרא והתוס' ונקשר שכלו בהם עד שאין מחשבה אחרת מבלבלתו במוחו. וכל מה שהאדם מבין יותר יותר נקשרת מחשבתו ויותר ניצל מן בלבולי המחשבה. משא"כ בתפילה ועשיות המצות שאינו מוסיף עצם השכל ואין מחשבתו נקשרת בהם. מתבלבל ופוסע מן מחשבה למחשבה.
11
י״בלכן כנ"ל מי שכל עשיות מצותיו ותפלותיו הן עשיות ד' על ידו. וחיות חדש של קדושה נברא בו עד שמרגיש הוא במצוה תוספת אהבה יראה התפעלות והתלהבות מן הקדושה שנתוספה ע"י עתה. אז כיון שאתו עמו ברא ד' עתה חיות חדש של קדושה במצוה תורה ותפלה זו. נתאחד הוא עם המצוה ושקוע בכל נפשו רוחו ונשמתו בהן עד שאין מחשבתו עופפת ומתבלבלת במחשבות אחרות. וכל מה שיש בו יותר אהבה יראה והתפעלות בתפלה ומצוה יותר נשמר מן בלבול המחשבות.
12
י״גנחזור להנ"ל. כדי שיזכה שיהי' ד' עושה על ידו עשיה של קדושה בהמצוות מעשיות ויתגלה בו חיות לא חיות מסותרת בלבד רק גם של קדושה. לא די מה שמקדש את עצמו בלבד רק גם את העולם צריך הוא לקדש. כיון שבדברי העולם עושה המצוות ודברי העולם צריכים להתבשר שד' ית' יעשה עמהם מצוות. כי בדבר ד' שמים נעשו. ואני הייתי כלי אומנתו היינו בכ"ב אותיות התורה כנודע. כי אות היא גם בבחי' שאל לך אות מעם אלקיך. וכמו אות ורמז שנותנים לאחד למען יבין את מחשבתו שאינו אומר לו. ומי מבין את האות והרמז מי שקרוב למחשבות החושב ונותן הארת ומכיר אותם רק שאינו יודע את צרופם עתה. למשל מי שרוצה לבנות בית באופן חדש אז רושם רשימות ואותיות על הנייר. ומי מכיר בהם. הבונה שיודע מן מחשבת הבית עניניו כותליו וכו' רק שאינו יודע איך רוצה הוא עתה לצרפם. איך יהי' הסדר שלהם כמה חלונות וכו' אז מכיר ברשימות אלו את צרופי המחשבה אשר באיש שרשם אותם. ולא רשימות ואותיות רואה עתה בשעה שמביט עליהם רק את כל המחשבה שהיתה במוחו של הרושם הוא רואה וגם במחשבתו רואה עתה הבנין המפואר שהי' במחשבת הרושם. ומי שכל עצם המחשבות לא ידע לא ידע בכל הרשימות כלום. ואפי' במחשבות פשוטות כמו שנותנים סימן לשדה שנחרש שלא ללכת בה שנועצים מקל בארץ ועל ראשו קושרים קש וכדומה. רק כיון שיודעים אנו שחורשים שדה ושדה שנחרשה מקלקלים כשדורכים עלי' אז בסימן שנותנים כבר יודעים שכאן נחרש ואסור ללכת. ואם לא ידענו מכל ענין החרישה וקלקול השדה כדריכה. לא ידענו בהסימן מהו מרמז.
13
י״דכן האותיות. כל אות צורתה משונה מחבירתה, רשומה אחרת ואות אחר הוא. אות ורמז שרשם ד' לנו שנדע ונכיר גם את הדברים ומחשבות עילאות שא"א לדברם לנו לעוה"ז. כנודע ששורש האותיות גבוה למעלה מן הדיבור. והאיש שמסתכל על האותיות וחושב שאותיות רק לבדן ולעצמן הן. הרי זה להבדיל כמו מי שמסתכל ברשימה ואותיות הבית שעל הנייר וחושב שהן לבדן ואינו מסתכל על ידן במחשבת הרושם ואינו רואה לפניו עתה כל צורת הבנין שבמחשבת הרושם והבונה. ע"י האותיות צריכים להסתכל במחשבה של מעלה שמציירים לנו האותיות. ומי יכול להכיר אותם. רק מי שמכיר את המחשבות של מעלה לפי ערכו רק שאינו יודע את צרופם עתה בתיבה זו ובפסוק זה. אז כשמביט בתורה רואה את צרופם ורואה את הבנין של מעלה לפי ערכו ואת עולמות הקדושה שנצטיירו בזה. ומי שאינו מכיר את המחשבות של מעלה ורחוק מהם אז גם באותיות לא ידע.
14
ט״ווזה ענין הצרופים וצרופי שמות. ויודע הי' בצלאל לצרף את האותיות שנבראו בהם שמים וארץ. לא ידיעה בצירוף לבד הוא אשר יוכל לדעת גם אחר אם אמר לו בצלאל. כי צריכים להכיר בעצם המחשבות עילאות ורק שאת צרופם אינו יודע ואו יכיר בהם גם את צרופם. וכל הלמוד בהבנת התיבות והדיבורים בתורה הוא כדי שנכיר את עצם המחשבות כ"א לפי מצבו ונכיר גם את האותיות שהן המחשבות ובנינים של מעלה שא"א לדברם בתיבות ודבורים של עוה"ז. כשלומדים בפשט התורה אז יודעים בפשט מה מרמז כל אות כמו שדרשו חז"ל על כל אות ועל כל קוץ וקוץ תלי הלכות. וגם איש הפשוט רואה בגמ' רש"י ותוס' איך שכל ו' וכל שאר אות מרמז כונה מיוחדת בפשט. וכשמביטים בסוד אז לפי ערכו יודע גם בסוד איזה בנין עליון מרמז כל אות, ולא רמז לבד רק מביט בנפש הקדושה שלו על ענינים עליונים ומיני קדושות. כאן הוא רק אות וקוצו של אות ורשימה ולמעלה הוא דיבור ובנין שלם. שא"א לדברם. וד' רמז למש"ר והי' וכו' לקול אות הראשון והאמינו לקול האות האחרון. איזה קול יש לאות. אבל לא למעשה המופת בלבד רמז ד', רק בנ"י בשעה שהיו במצרים ולא היו ראוין לקבל התורה ולהשיג בקרבם אמונה ואהבת ד' הוצרכו לצמצם את הדבורים לאותיות ורשימות. ולא בכתב רק לאותות שנעשו ע"י מש"ר אז. ולא את האותות והרמזים בלבד יראו רק גם את הקול שנתצמצם להם לאותות לקול האות הראשון ולקול האות האחרון.
15
ט״זוהנה לא לאחר בלבד עושים רשימות שידע ע"י את אשר אין אומרים לו. רק גם לעצמו עושה האדם רשימות שיוכל להבין את אשר קשה לו להבין. כמו הציורים שעושה האדם לעצמו במסכת עירובין. וכן לפעמים נופל איזה דבר עמוק במוחו של האדם וקשה לו להבינו עד שרושם לו רשימות וציורים ומעט מעט מבינו ע"י ציורים ורשימות אלו. ענין הדבר הוא. לעולם הבנת כל הענין כבר נמצא בו רק שלא ירד עוד למחשבה שיבינו על בוריו. והוא עוד בקדמת השכל שלו. בבחי' מלכות שבבינה. או בכתר שבחכמה שלו. ועושה לו רשימות ומצייר לו חלקים חלקים חלק משכל זה ברשימה זו. וזה ברשימה זו. ואח"כ מצרף את כל הרשימות ואותיות שרשם ומבין עי"ז גם את כל עצם הענין. ובאמת לא את חלק ההבנה שרשם בפרטיות לבד ידע בשעה שרשם רק גם את כל הענין ידע. כי אם לא ידע אז את כל הענין לא הי' יכול לרשום גם חלק ממנו כי אפשר זה שרושם סותר לכל הענין. רק שכל הענין ידע, ואיך. הלא אם ידע לא הי' צריך לרשום, אבל מקדמת השכל שלו מהבחי' מלכות שבבינה או כתר שבחכמה שלו נמשכו רשימות אלו, קדמת השכל רושם ע"י מחשבתו וידו את הרשימות. ואח"כ מצרפם ומסתכל ע"י בכל הענין שהיה למעלה משכלו.
16
י״זולא ברשימות על הנייר הנראות לעין בלבד. רושם האדם לעצמו. רק לפעמים מרגיש האיש ישראל מין התעלות הנפש ואינו יודע מה היא, ואם לא ידע מה היא. נאבדת ההרגשה בלא כוונה וידיעה. ואז הנפש רושמת במחשבתו רשימה וציור והוא מסתכל עי"ז בעליות נפש בשעה זו. אבל לא רשימה של דמיון וציורי דמיונות רושמת, רק ג"כ רשימה של מחשבה, למשל כל איש ישראל מדליק נרות בחנוכה על הנס שעשה ד' לנו אז, אבל אם אין לו תפיסה וציור של מחשבה במחשבתו. אז קשה שירגיש מה מן עליות הנפש. ורק נר פשוט מדליק זכר לנס כמו שעושה לפעמים זכר גם לשמחתו של עצמו שמכבר. ואפי' רוצה לכוין באיזה כוונת האר"י לפי דעתו ג"כ רק כוונות יבשות של אותיות וגמטריאות של תיבות ודיבורים הם לו. ח"ו.
17
י״חמשא"כ האיש שנפשו מתחילה להתעורר ומצייר לו אז רשימה של מחשבה פשוטה, כגון איך הוא וכל ישראל בכל השנה נרדפים אחר פרנסתם ושאר צרכי גופם. ומוכרח הוא להשתדל בהם בכל עצמותו, וכל מעשה רודפת מעשה ודומה לו שבאם לא יעשה זאת יפסיד, וכשיוסיף להשתדל ולעשות עוד זאת וזאת יוסיף להרויח. אז מעט מעט דומה לו שהכל תלוי בעשיותיו ובעצמו. ועשיות ד' והנהגותיו מסתתרת מלבו ומחשבתו ומתרחק מעט ח"ו, ורק שבע"כ בכח אמונתו שבלבו צריך הוא להזכיר וללמד לעצמו שגם בכל עשיותיו תלוי הוא בד' ראשית כל מחשבה שעולה בו הוא אני צריך לעשות כך כדי להרויח וכו' ואחר שעברו עליו הרבה מחשבות מזה מזכיר הלא הכל תלוי בה' יעזר לי ד', וכיון שאמונת ה' מסתתרת מלבו מעט. שידע ויראה תמיד ברור שהוא וכל מעשיו גם הפרטיים תלוים רק בד' בלבד. ובכלל כיון ששקוע בכל היום בדברים גופנים לכן הוא וכל העולם יורדים יותר לחשכת הגוף והנפש ר"ל, כמו שהגמ' אומרת עה"פ לא בשמים היא ולא מעבר לים אין התורה מצויה בתגרים. ורבים מישראל עוד מתרחקים ח"ו לגמרי מד'. וכמו שהי' בימי היונים שפגמו וקלקלו את רעת ואמונת ישראל עד שהעיזו לומר לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל ח"ו כידוע.
18
י״טואז בגודל החשכה הזאת שדומה שח"ו אין מבוא לצאת מכל החשכות וצרות הגוף והנפש ד' ית' נתגלה עליהם באור קדושתו בישועה שלא כדרך הטבע גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. לאמר להם ראו כי אני ד' והכל תלוי בי. וע"י ששבר ד' את כל המסכים המסתירים וכל מחיצות חשך ענן וערפל ובא פתאום לישראל ברב אורו וקדושתו נפשות ישראל שוב עלו ונתקדשו באור של מעלה וע"י שיבה ועלי' זו גם לגופם וגם לנשמתם היתה תשועה גדולה. וכיון שרואה עתה שאין עוה"ז הסתר ודבר לעצמו ח"ו רק הכל מן עולם האצילות ועד תחתית העשיה הכל קדושה אחת מוקף באור רצון והשגחת ד' רואה מעתה שאין נרות הללו של חנוכה רמז וזכר לבד רק צימצום אור של מעלה הוא והחנוכה עם נרות הללו שאנו מדליקים מין התגלות והתקדשות עצמותו ואת כל העולם הוא, אור עליון נתגלה בנרות הללו בימים הללו שגלה ד' אורו לעוה"ז וללבות ישראל וכמו שאיתא מהאר"י ז"ל שאור שבנרות חנוכה נמשך למטה אף למקומות הנמוכין. וישועה גופנית ורוחנית באה גם לנו.
19
כ׳ואז בציור של מחשבה זו יכול להתרגש ולעלות ולהבין גם הכונות לפי ערכו שאינם רמזים יבשים ח"ו בלבד רק אברים מן האורות שבאו לעולם וללבו ונפשו. כי כל העולמות מתערבים עתה עולמות הקדושים העליונים בעוה"ז. ועוה"ז בעולמות עליונים. וכן שאר מיני ציורי המחשבה שעולים באיש ישראל בחנוכה ובשאר מצוות כמו בענין שלש סעודות שרשמתי בקונטרס של בני מחשבה טובה.
20
כ״אומה המה כל הסתכלויות אלו, רשימות הנפש שרשמה רשימות דקות מצומצמות מן אור עליון שרואה ומבטת, ואז לא מחשבות האלו בלבד תשארנה לו רק גם יסתכל ע"י למעלה לכל האור שהגיע לנפשו. אבל בראשונה צריך להיות לו רשימות הנפש כנ"ל, ובאיזה אופן עושים רשימה במחשבה, אבל כנ"ל לא המחשבה עושה את הרשימה וצורת האותיות רק הנפש רושמת אותיות ותגין מכל אורה ובמחשבה שהיא למטה ממנה נעשה מזה ציור מחשבה כזו. אבל כל רושם צריך לנייר ולמקום שירשמו עליו, וכיון שהנפש רושמת עתה על המחשבה שלו. צריך האיש להתעלות למחשבה, ומי ששקוע רק בעניני הגוף וכל מחשבותיו בהם. אין לנפשו נייר על מה לרשום. וכיון שרשימה וציור זה אין לו להאיש קשה לו שיתעלה עוד לראות ולהשיג איזה השגה יותר עליונה אפי' אם מכוין איזה כונות כנ"ל הכל ביבשות ורקות אצלו ח"ו.
21
כ״בוזה הוא ענין העולם בכלל. ישראל הם בחי' מחשבה עלאה רק שנאצלו לעוה"ז, וחלק של מחשבה עלאה נמצא בעוה"ז, וכדי להשפיע מן אור העליון לחלק הזה האציל ד' רשימות מן עולם העליון והם אותיות התורה כנ"ל, וכיון שגם כל גופו של ישראל וגם הבהמיות שלו אינה בבהמיות של כל העולם רק מפני שור שבמרכבה כנודע, וגם גופו של ישראל צריך להתקדש, לכן צימצם ד' ית' מרשימות אותיות התורה רשימות ואותיות יותר נמוכיות והם דברי עוה"ז. ובכ"ב אותיות התורה ברא ד' את העולם, וגם דברי העולם אותיות הם אותיות יותר נמוכיות אותיות התורה שנתצמצמו ונתגשמו יותר. ובמדה שנפשו רואה באותיות התורה וגם בצורותיהן אורות של רשימה של מעלה רואה גם גופו אותיות קדושות בדברי העולם, וכשרואה אח"כ בספ"ק כוונות וחיות כל דבר גופני מבין שאין זה רק רמזים בלבד רק רשימות משמות ואותיות דקדושה ויודע שאין העולם עולם של הפקר ח"ו למלא תאוה בו רק גם בהם צריך להתקדש. וזה ויקח מאבני המקום שאמרנו בשם ספ"ק, גם מהאבנים שהם אותיות כמו שנקראים בס"י וגם מעוה"ז בפשיטות לקח קדושת המקום ב"ה.
22
כ״גואפשר זה פשט הכתוב מקודם ויפגע במקום וכו' ויקח מאבני המקום. יעקב אבינו התפלל ע"ז שיזכה לקבל קדושה מן האותיות וגם מן העולם. כי חוץ מה שצריך האיש להתקדש כנ"ל שיהי' ראוי לקבל ולראות קדושה זו צריך גם להתפלל ע"ז. כי לצמצם בצמצום יותר נמוך צריכים לעורר יותר רצון. למשל כשמדברים דבורים לאחד אז יש לו להמדבר רצון להודיע למי שמדבר. אבל אם אין הוא מבין לא יוסיף להתצמצם ולעשות אמתלאות לרמז רמזים ורשימות עד שיבין. בלתי אם יש לו רצון יותר חזק לעשות אמתלאות ורמזים. וזה שאמרו המלאכים חמדה גנוזה אתה מבקש לתנה לבו"ד. כי המלאכים ראו את התורה בשמים שאין צריכים לצמצמה כ"כ ברשימות וגם ברשימות נמוכיות של דברי עוה"ז ולא נתגלה להם רצון יותר חזק כמו שנתגלה בנתינת התורה לעוה"ז, ותוספת רצון הזה נגנז מהם, חמדה גנוזה. ויפגע במקום וכו' ויקח מאבני המקום שהתפלל שיעורר ד' רצונו שגם מהאותיות וגם מדברי עוה"ז יוכל לקבל את קדושת המקום ב"ה.
23
כ״דוישב יעקב פרש"י ביקש יעקב לישב בשלוה בעוה"ז וכו', הנה בענין יעקב אבינו ובמדרגתו אין לנו השגה, אבל כנ"ל למצבנו בעבודה מרמז כיון שיעקב אבינו קיבל קדושה גם מהאותיות וגם מעוה"ז ואין הסתר אצלו יכול הי' גם לישב בשלוה בעוה"ז. צדיקים מבקשים לישב וכו' אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לע"ל, באמת לא די וגם צריכים לשבת בשלוה בעוה"ז. אלא שמבקשים וכו', לפי גודל צדקתם נחשב זה להם לפגם מה שהם מבקשים, כי הם אינם צריכים לבקש זאת בעצמם.
24
כ״הואפשר כנ"ל היתה המחלוקת בין יוסף לאחיו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. כי יעקב אבינו הי' בבחי' ויקח מאבני המקום לא מן התיבות והדבורים בלבד, רק גם מאותיות מצורתיהן וגם מן העולם לקח קדושה. וכל תורתו לימד ליוסף כפרש"י על כי בן זקונים הוא לו, ולמדו ג"כ עבודה זו והתרעם יוסף על אחיו על שכל עבודתם הוא רק לקבל מן התיבות דבורים והכמה שבהם. את דבתם מלשון דכה ודיבור זאת הוא רעה אל אביהם שהי' בחי' מאבני המקום. וישראל וכו' כי בן זקונים ולמדו כל תורתו ג"כ לקח מאבני המקום ועשה לו כתונת פסים, ואמר במדרש פס יד היינו שהנטריקון של פסים יד. ובטח ג"כ על איזה עבודה מרמז בזה שתיקן יעקב ליוסף. ואף שע"פ פשוט הנטריקון פסים, אבל נודע שצורת אות ם הוא ד', ד' שנכפלה כזה ם, לכן במי שעבודתו רק בתיבות ודיבורים מרמז פסים אבל כיון שלמדו איך לקבל גם מצורת האותיות וצורת ם היא ד מרמז פסים פס יד. ג"כ.
25
כ״ווזה ענין אותות ומופתים שעושה ד' לצרכן של ישראל. כל דברי העולם אותות ורשימות הם, והאיש ישראל שמשיג אותם לאותות ורשימות נשתנים צרופי אותיות העולם שמתנהגים בסדר אחד תמיד, לצרופים אחרים כפי צרכיו. ומובנת הגמ' מחוץ לפרוכת העדות יערך. וכי לאורה הוא צריך אלא עדות וכו', אף שגם בלא זה עשרה נסים נעשו תמיד במקדש, אבל כל הנסים שבמקדש נעשו לצרכי עבודה כמו לא כבו אש של המערכה וכו' חוץ מן לא הפילה אשה שזה הי' נס בהעדר שלא הפילה ולא נס בפועל ואין זה נס ניכר כ"כ כי מי יודע אם התאוה אשה כ"כ לבשר הקודש, משא"כ בנס של נר המערבי שראו שנתן בו שמן כמדת חברותי' וממנה היה מדליק וכו'. וכיון שכל שאר הנסים שבמקדש היו לעבודה אין זה רבותא כמו נס של המנורה, כי אצלו ית' אין טבע ואין השתנות הטבע רבותא משא"כ נס של המנורה שהי' לצרכן של ישראל כדי שיהי' עדות שהשכינה שורה בישראל, רבותא היא שנראה שאותיות של העולם מתנהג לצרכיהן וכשהם מקבלים קדושה גם מאותיות העולם משתנים הצרופים לצרכיהם.
26
כ״זואפשר שזהו הענין שמדליקין נרות דחנוכה בימים אלו בלבד על הנם שנעשה במנורה. ואין עושים זכר לנס שנעשה תמיד במנורה בנר המערבי, כיון שמימות שמעון הצדיק כבה נר המערבי. איך נעשה אנו עתה זכר לנס של נר המערבי אם בסופו של המקדש לא נעשה. משא"כ כשעושים זכר לנס חנוכה שנעשה בימי מתתי' ואז גם נס של נר המערבי היה. עושים זכר לנס של נר המערבי. לכן אף שהנס של חנוכה הי' רק ז' ימים עושים ביום הראשון זכר לנס המערבי של המנורה שנעשה אז ג"כ לצרכן של ישראל. עדות היא וכו' שהשכינה שורה בישראל.
27
כ״ח[כי אף שהי' כבר אחר שמעון הצדיק מ"מ הגמ' אומרת רק שאחר שמעון הצדיק לא הי' דולק תמיד, רק פעמים דולק ופעמים כבה (יומא ל"ט.). ובטח בימי חשמונאים הי' דולק, כי אם נעשה נס שבא ברכה בשמן של יום אחד על ח' ימים. כש"כ הוא שנתרבה השמן על יום שלם. ועוד, כיון שע"פ הגמ’ (שבת כ"ב) לולא נר המערבי לא היו צריכים לכל המנורה. וכי לאורה הוא צריך, אם לימי חשמונאים לא שב הנם ולא נעשה המצוה בתקונה בתכליתה להראות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. לא הי' הנס חנוכה נעשית כיון שבין כך עיקר המצוה לא נעשית כתיקונה. ועי' באוהב ישראל בהלקוטים לחנוכה שאמר שהיונים רצו לבטל עדות זו של נר המערבי שהיה דולק יותר. והיינו שבימי חשמונאים לא הי' כבה.]
28