דרך המלך, חגים, ראש השנה א׳Derekh HaMelekh, Holidays, Rosh Hashanah 1

א׳ראש השנה (תרפ"ו)

ב׳איתא בגמרא, ראש השנה (כט, ע"ב) יום טוב של ר"ה שחל בשבת וכו' אבל לא במדינה. ואמרו בגמ' מנה"מ וכו' כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה וכו', כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול. ונבין נא למה צותה התורה להזכיר בשבת את התרועה. וכן אנו מזכירים אותה בתפילתנו האם מצווים אנו בסוכות שחל להיות בשבת להזכיר את האתרוג וכו', וגם כמדומני שראיתי באיזה ספר שמקשה הלא פקוח נפש דוחה שבת והתקיעה היא לכפר עלינו למען נזכר לחיים, ואיך דוחים אותה מספק.

ג׳אמנם הפסוק אומר, הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי, שהסליחה היא כמו רפואה. מה הרפואה היא רק לאדם חי שנחלש לבד ולא שמת ח"ו, כן סליחה היא רק כל זמן שנפשו של האדם קיימת. משא"כ אם ח"ו כבר עזבה את חיות הקדושה שלה אין תרופה לה עד עת שיהיה תחיית המתים. ולא על מי שכבר איבד את כל נפשו כונתי. כי מי מכל איש ישראל אשר ישן שינת עולם. ולא יקום ויתנודד כשבגדיו כבר נשרפים. וחצי גופו כבר נכוה ח"ו. רק כונתי על כל ניצוץ וניצוץ מנשמת ישראל. כי תשובה היא להשיב את כל נפשו נפש הישראלי בבחי' שובה ישראל. את הישראל שלך שוב לה' ולא יחסר אף ניצוץ ממך. וכל שטות שעושה אף בלא חטא רק שכ"כ נכנס ונשקע בשטותיו עד שאבד בה חלק וניצוץ מנפשו לגמרי ח"ו, אז אין תשובתו שלימה. כי על כל ניצוץ מנשמתו נאמר הסולח וגו' הרופא, אם עוד הניצוץ חי בקדושה יש לו רפואה וסליחה. משא"כ ח"ו כנ"ל.

ד׳כי האיש הישראלי צריך להיות כמו שאמרו בגמ’ (קידושין מ' ע"ב) למה הצדיקים נמשלים לאילן שכולו עומד במקום טהרה. מחצה על מחצה ושתי רשויות. טהרה ולהיפך, זה אין בנמצא. רק טהרה בלבד יש. ובזה הישראלי נמצא כולו אף בגופו. אליהו אמר לבנ"י (מלכים א' י"ח) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד' וגו' ואם הבעל וגו' אשר קשה לי תמיד איך העמיד את ב' הדרכים בחדא מתקלא. ובפרט לאותם שעבדו ע"ז. אבל אליהו אמר להם. מי שחושב שיש שתי סעיפים וב' דרכים. אף אם אינו עובד ע"ז ג"כ ניצוץ שתי רשויות הוא. ויכול להיות שגם זה רמזו לנו חז"ל, כי נודע שלא היה מקום פנוי לעמידת העולם. כי היה רק קדושה. ואיפה יעמדו עולמות אלו ובפרט עולם גשמי כזה. ועשה ד' מקום פנוי ע"י שסילק את האור לצדדין והמקום הזה שנעשה בו ההסתר נקרא טהירו, וכ"כ גדול ההסתר עד שכל עוה"ז יכול להמצא בו. נמצא שאף העולם החומרי אינו ח"ו דבר מעצמו רק מתת אלקים היא. ד' עשה הטהירא וההסתר. והישראלי צריך שלא לכנס בחשבונות. רק כה יאמר הלא גם ההסתר מתת אלקים הוא וצריך אני לדעת איך להתנהג במתנה שנתן לי המלך מלכו של עולם. שלא לפגמה ושלא להשתמש בה רק לצורך המלך. וכלי של מלך לא ישתמש בו הדיוט לצרכיו. ובפרט לצורך דברים נמוכים ח"ו. וזהו הרמז למה צדיקים נמשלים בעוה"ז לאילן שעומד במקום טהרה שתמיד במחשבתם איך שהעוה"ז עומד במקום טהרה עלאה של בריאת העולם. וכל עצמות הגופניות מתת אלקים היא אשר צריכים להזהר בהם ולעבוד את ד' במתנה שנתן להם. ומחשבות אלו חוץ ממה שפועלים על עצמם להתאזר ולהתחזק בעבודה, עוד פועלים כי ע"י שבמחשבתם שאין דבר רק קדושה אז מחשבתם מועלת שגורמים עי"ז להכניס את כל עצמותם וכל חומריות העולם ששייך להם לקדושה. ולא יהיה מן סט"א ח"ו אף שם מק' נוגה ח"ו, וכמו שמפורש בהקדמת הזוה"ק י"ב ב' וכד יודע בר נש דכלא חד ולא ישוי פרודא. אפי' ההיא סט"א יסתלק מעל עלמא, עכ"ל הק'. וממילא אף שח"ו נכשלים בדבר שטות וחומר רק חולה הנפש מיקרי ניצוץ נפשם, ולא מיתת הנפש. מפני שגם את כל חומר העולם שלהם הכניסו ג"כ לקדושה. משא"כ מי שאינו בבחי' זו של נמשלים בעוה"ז במקום טהרה. אף שאינו בבחי' להיפך. שאמרו חז"ל הרשעים נמשלים לאילן שכלו עומד במקום טומאה ר"ל, ולא נשתקע בהרע, רק שבדעתו סובר שהחומריות הוא דבר בפני עצמו ולא מתת אלקים ויכול להתנהג בו כמו עם דבר נמוך. אז חוץ מזה מה שמתנהג עם החומריות כתאותו, לא כמו הצדיקים שמתנהגים עמהם כמו עם מתת אלקים. אלא כיון שהוא חושבה לדבר בפני עצמו א"כ ח"ו שתי רשויות הוא. צד קדושה מד' ית'. וח"ו צד להיפך ח"ו. שאינו מד'. וכנ"ל שהפוסח על ב' סעיפים. הוא לאו דוקא מי שבחר לו את סעיף הלא טוב לבדו, רק כל מי שנדמה לו שיש ב' סעיפים. והוא האדם נמצא ביני וביני. בין הטוב והרע. זהו ח"ו ניצוץ ע"ז שמערב דבר זר לעולם. וממילא אם ח"ו נכשל בדבר תאוה אז חלק וניצוץ נשמתו ח"ו מתה, ולא חולה בבחי' הסולח הרופא. והישראלי צריך להיות בבחי' אילן שכולו עומד במקום טהרה, וכנ"ל פועל במחשבתו שמכניס כל חומריות העולם ששייך לו לקדושה.

ה׳והנה אנו מדברים כאן וכן במקום אחר, איך שמחשבת ודעת ישראל פועל שיהיה כן. למשל כאן שמכניס את העולם השייך לו לקדושה. ואם להיפך חושב אז פועל להיפך וכו'. וצריכים להבין איך פועל הדעת. ובאם יחשוב האדם על יום שהוא לילה וכו' האם נפעל בדעתו. הגם שבאמת אצל הצדיקים הגדולים כן הוא וכמו שאיתא בפרד"ס באיזה גוונים צריכים לאמר את השמות במחשבה. כפי הפעולות והישועות שרוצים להמשיך, אבל ע"ז אנו דנים למה הם פועלים במחשבתם. איזה מחשבה פועלת. ואיזה מחשבה נשארת מחשבה גרידא. אמנם מחשבה שתפעל. צריכה המחשבה בעצמה להיות עצם נברא. כמו מלאך נשמה וגוף קדוש. לא שהאדם לבדו נמצא והוא חושב, רק הנשמה בעצמה היא דבר הנמצאת. כי באמת מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית. כל עיקר התגלות הבריאה היא מה שפיזר ד' ניצוצות מחכמתו ית'. למשל האדם כשמכיר דבר זולתו לא את זולתו בלבד מכיר אלא אף את עצמו מכיר עי"ז שנתגלה הבעל מכיר. למשל וכעין דוגמא לזה יכולים לראות בירח ושמש, הירח יש לה עצם וברק. אבל לא הירח ולא הברק נתגלה לנו, רק אם הוא הירח עומד ממול השמש להשיג אורו, ואז אף שלנו מאיר אור השמש מ"מ נתגלה עתה עי"ז הבעל מכיר. הירח עם הברק. וכשמתרחקת מן השמש ואינה משגת את זולתו, היינו אור השמש, אז גם כל עצמותה נעלמת. אם חפץ האדם לדעת אם חכם הוא אזי צריך הוא להשיג שכל זולתו, ואם חפץ לדעת אם בעל רחמים הוא, יוכל לדעת אם מרגיש בצער זולתו. ואם לא ישיג את זולתו גם א"ע לא ישיג, אבל לא החכמה או הרחמנות בלבד נתגלה, רק הבעל חכמה, ועצם הנפש הבעלת רחמנות נתגלה, וכמו שאיתא בפרד"ס על כתר שהיא עצם בעל החכמה וכו'.

ו׳והנה כל הכרה היא אסיפת דברים זולתיים. כשיודע דבר אז נמצא עתה במוחו דבר זר. השכל שלא היה בו טרם השיג והבין. אבל איני מדבר עתה משכל בלבד. רק מן ההכרה. והכרה כוללת בתוכה ידיעה והרגשה. ויש מדרגות בהכרה. האדם הכרתו ממדריגה גבוהה בחי' דעת וחכמה. אבל גם לבהמה יש הכרה רק שהיא ממדריגה נמוכה. ואף להצומח, רק שהכרתו היא בחי' תרדמה ושינה. כי למשל מקיבת האדם ושאר בעלי חיים יש הכרה שבבוא אליה דבר מאכל תתעורר לעכלו, רק שהיא הכרה בלא ידיעה, כן אף הצומח הוא בעל הכרה זו, וכיון שהכרתה ממדריגה נמוכה בלא שום דעה. לכן אוספת בקרבה רק דברים פחותים בלתי בעלי דעה רק גשם בלבד. ובהמה שהכרתה ממדריגה יותר גבוה לכן אוספת בקרבה יותר רוחניות. בחי' רוח. והאדם שהכרתו בדעת ג"כ לכן אוסף דברים יותר רוחניים. וגם באדם יש מדרגות בהכרתו. ולפיהן אוסף בקרבו דברים רוחניים. והמדרש מרמז. כל מעשה בראשית לדעתן נבראו. ששאל ד' לכל אחד את דעתו איך להבראות. נמצא שדעתן קדמה לבריאתן ולפי דעתן נבראה עצמותן של כ"א. ולפי דברינו הנ"ל. לפי דעתן והכרתן עצם כזה נאסף אליהם.

ז׳היוצא לנו מדברינו שהדבר הניכר הוא גוף ויסוד להעצם ובעל המכיר אשר על ידו נתגלה. וכשאינו מכיר את זולתו. היינו את הדבר הניכר. אז גם עצמותו אינו מתגלה. וכנ"ל. לא שהחכמה היא כל עצם הדבר. רק כולם בחכמה עשית. החכמה שהיא דבוקה אל העצם היא ראשית ההתגלות. וכשהיא מתגלה גם העצם נגלה. והיא נתגלה ע"יגופה, ע"י דבר המכיר.

ח׳לכן מי שכל הכרתו. היינו הרגשה ודעת שלו, מכיר רק דברים נפסדים דברים גשמיים ודברי עולם אז כל עצמותו נפסד ואינו נשאר לחיי עוה"ב. כיון שכל עצמותו נתגלה כשהכיר את זולתו. וכשזולתו נפסד גם עצמותו נעלם ונפסד. משא"כ הישראלי שהכרתו בקדושה. נמצא שהקדושה הוא הלבוש והגוף של נפשו. אז נפשו קיימת לעד. כמו הלבוש והגוף שלהם שקיימים. וזה שאיתא בזוה"ק (ג' רכ"ב) שבעולם העליון הנשמה מתלבשת בלבושין שנעשו לה בעוה"ז ממצות כנ"ל בלא לבושין וגוף כלומר בלא דברים שנכרים נרגשים ונודעים. א"א שהנשמה בעצמה תתקיים. ורק בהמצות שהכרתו לא בלבד בעשיתה אלא שהכרתה גם עצמותה נתגלה וקיימת לעד לעוה"ב. כי הלבוש צריך להיות כפי העולם. בעוה"ז עולם העשיה צריך גם הלבוש להיות של עשיה, ע"י הכרתנו של דרמוטא שיש בנו. משא"כ בעוה"ב הלבוש הוא יותר זך. רק מהכרתנו של הדעת והרגשת הנפש שהרגשנו במצוות ותורה. לכן האיש הישראלי שבורא את עצמותו ע"י הכרה שבקדושה. נמצא שההכרה היא עצם קדוש. נמצא לעצמו. גוף קדוש ועצם קדוש בו. והעצם הזה והידיעה הזאת ביכולתה לפעול, והן המה כל המחשבות הגדולות שפועלות. שדברנו מקודם. אבל יש כמה פעמים שאף שהאיש יודע דבר שבקדושה. מ"מ לא הוליד עתה את עצמותו בזה. רק שמקודם הוליד חלק עצמותו ע"י ידיעה של דברים נפסדים. והבעל המכיר הזה שהוליד מקודם. יודע עתה את הדבר שבקדושה, וא"כ הידיעה היא רק גוף קדוש בלא נשמה ועצם קדוש. ואין הידיעה פועלת. כי אינו עצם קדוש נמצא לעצמו.

ט׳לכן הקפידו חז"ל תמיד על הראשית בהאיש הישראלי, תינוק היודע לדבר אביו מלמדו תורה, ובכל יום ראשית דבורו יהי' תורה, ראשית חכמה יראת ד'. כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו'. כדי שהעצם שלו יברא מקדושה ויהיה בריה רוחנית שלימה. גוף ונשמה קדושה, ולא יברא עצם נמוך ובעצם הזה יחשוב דברי תורה אשר אין לה קיום ח"ו. ולא בלבד מה שצריך להקדים את הקדושה, אלא אף בהכרת הקדושה בעצמה מרגיש האיש הישראלי בעצמו את ב' בחי' ההכרה, לפעמים מרגיש שנעשה לאיש אחר וכמו מלאך נתוסף בו. ומרגיש הוא איך שנתעלה ונתרומם מן הגוף. יש לו עונג עליון ומשתוקק ומתלהב לעלות השמימה אל ד'. והכרה זו יכול להשיג אף אחר דף גמרא של מודה במקצת. או המחליף פרה בחמור. ולהיפך. לפעמים אף אם מעיין בכל ספרי מוסר נשאר כמקדם כאבן שאין לו הופכין. קבוע בגשמיותו בלי שום הרגשת עליה. סיבת הדבר שבאמת לא נולד בו עתה עצמותו. העצם הקדוש. רק עם העצם שהוליד א"ע מקודם בדברים נבזים יודע. והדברים קדושים הם לבוש בלא עצם ונפש. אין לציין ולאמר הדבר אשר בה תלוי שתי ההכרות. כי תלוי בהכל. אם מקרב עצמו לתורה ולמצות בכל נפשו כיהודי. אז מוליד חלקי עצמותו עי"ז. ואם לאו הוא מבחי' הב' כנ"ל.

י׳נחזור לענינינו, שהאיש הישראלי אף כשהוא בקדושה אל יהיה בחי' שתי הסעיפים והוא נמצא ביניהם. רק כולו עומד במקום טהרה. ועי"ז פועל שכל חומריותו לא יהיה אף מבחי' קליפת נוגה רק כולו מקדושה. ואף אם ח"ו נכשל לפעמים. מ"מ תמיד הוא תחת כנפי השכינה. ויכולים לפעול זאת במחשבה רק אם באמת נברא בקרבו מלאך ע"י ידיעתו והכרתו. משא"כ מי שנשאר בכבדות ובעצלות לא יפעל מאומה וח"ו הוא בחי' שתי סעיפים שהחומריות הוא חומריות מקליפת נוגה ויש עוד גרוע מזה ח"ו.

י״אנחזור להנ"ל. כל מעשה בראשית לדעתן נבראו. שכפי דעתן כן כל עצם גופו. והדעת עם הדבר הנרגש הם גוף ונשמה שתלויים זה בזה. לכן האיש הישראלי צריך לדקדק על עצמו. שיהיה מבחי' נקיי הדעת. שיהיה דעתו וכל הכרתו נקיים וטהורים. כי כל עצמותו וגופו תלוים בזה. כי כמו שהאדם הגרוע. מכל דבר אף מדבר טוב מרגיש הרגשה לא טובהי כן צריך הישראלי להשיג הכרה טובה מכל דבר. ואם רואה איזה דבר לא טוב יצטער עליה. א"כ הרגיש הרגשה של צער מן הדבר לא טוב. שהיא הרגשה טובה. וזהו חומר התשובה. כי מכל חטא נשאר רושם לא טוב בגוף. וכ"ז שלא נמחק הרושם לא נגמרה תשובתו לגמרי. וע"ז הם הסגופים למחוק את רושם החטא מן הגוף. אבל הבעש"ט ז"ל גילה לנו את דרכו בקודש ע"י שמירת הדעת מההרגשה וההכרה. והדרך הזה יותר בטוח הוא. אבל לא קל הוא מן הראשון. בטוח הוא. כי לפי הנ"ל מה יועילו לו סגופיו אם אינו מרגיש בהם באמת צער על חטאיו. כי העיקר הוא אם הכרתו טובה. אז לדעתן נבראו. וכל גופו נברא מחדש, כמו שאנו רואים שמי שלומד תורה איזה שנים כל גופו נשתנה עד שחכמת אדם תאיר פניו. וכל כונת הסגופים ג"כ עיקרם הרגשת הצער היא. אבל לא קל שיתהפך הדעת וההרגשה תיכף בחוטא עד שבאמת יצטער מכל התנהגותו הלא טובה ואף אם רואה בכלל דבר לא טוב אף לא חטא של עצמו. רק הרע בעצמו מוליד הכרה זו של צער. ועי"ז נולד מחדש הבעל מכיר בחי' רוח חדש אתן בקרבכם. נמצא שע"י התשובה וההכרה של תשובה נולד עצם חדש של קדושה. וכפי הנ"ל. כל עצם שנולד ע"י ההכרה מוכרח לגוף ולמלבוש. היינו הדבר המכיר. ובלעדה אין לההתגלות שלו קיום. כמו שכל עצם הלבנה אינה מתגלה רק כשמכרת את זולתה אור השמש. לכן בהאיך אנפין יקום קדם מלכא בתשובתו. אם גופה מעבירה הוא. כי ע"י עבירה שהכיר ונצטער נולד עצמותו מחדש. והרי זה דומה לאדם שבא למלך לבקש על נפשו וכיון ששמע שצריכים לגהץ א"ע לפני המלך ניקה וטיהר את ראשו כחל ופירכס. וגופו השאיר כשהוא מגואל ומסואב עד שא"א לעמוד נגדו מן הריח רע שנודף ממנו, ואם יפרוש את גוף ולבוש העשיה של התשובה איך תתקיים.

י״בלכן צוה לתקוע בשופר שהוא גנוחי גנח וילולי ילל, ובו יקבצו כל האנחות שהאיש ישראל נאנח בכל השנה. נפרדים הן מן גופם וחטאם. ונתלבשו בלבוש עשיה של תקיעת שופר: איודישער קרעכן איז אין הימעל זעהר טייער, אם בא מפנימיות הלב. רק שצריכים להשליך ממנו את הגוף המוציאו, אם יסודים או חטא, ובתקיעות שופר נאספים כל גניחות של כל השנה, גניחות טהורות בלא גופם, רק בגוף של מצות התקיעה. וזה הכל אם גם עתה גונח ומילל על כל מעשיו, לא דוקא החטאים אלא השטוחים והנמיכיות.

י״גוהפסוק מרמז. תקעו בחודש וכו' בכסה וכו' ודרשו חז"ל איזהו חג שהחדש נתכסה זה ר"ה. שזה קצת טעם ורמז לתקיעת שופר. ראה נא למה נעלמה הלבנה, מפני שנתפרשה מן הגוף שלה. אור השמש. לכן כשתשובתכם אנחתכם, תתפרש מן מעשה עבירות ג"כ תתבטל, ע"ז תקעו בשופר לאסוף ולקיים את כל צערכם שנצטערתם על כל הרע שנמצא בעולם וח"ו גם בכם. ובלבוש קדוש יעלו לפני אדון כל להמשיך לכם קדושה וישועה. אבל זה הכל בחול בימי המעשה אז גם התשובה צריכה להתלבש בלבוש עשיה כדי שתתקיים. משא"כ בשבת שהיא בחי' עוה"ב, בחי' מחשבה, אז די בזכרון תרועה. שתתלבש בזכרון ובמחשבה. אבל עכ"פ צריך להיות זכרון תרועה ולא כתיב זכרון תקיעה, כי התרועה היא המוחי גנח והילולי ילל. זאת תהיה בלבנו ובמחשבתנו ועי"ז תמשך ישועתנו. והבן.