דרך המלך, חגים, שבועות ח׳Derekh HaMelekh, Holidays, Shavuot 8

א׳יום ב' דשבועות תרצ"ד.

ב׳נשלח ע" י כ" ק מרן אדמו"ר הקדוש זצללה"ה הי"ד מוורשא לארץ ישראל לידי החסיד המופלג הר' ראובן גשייד ז"ל. נמסר ע"י בנו הרה"ח ר' נחמן גשייד ז"ל. קרב אתה ושמע וכו', ושמענו ועשינו. ונודעת הקושיא. למה קודם קבלת התורה הקדימו נעשה לנשמע ועתה שמיעה לעשיה. היטיבו כל אשר דברו מה הפשט בזה היטיבו וכו'. מי יתן וכו'. למען יטב להם. נודע הדיוק למען יטב. הא אמרו אל תהיו כעבדים וכו' על מנת לקבל פרס.

ג׳אמנם איתא ברעיא מהימנא פ' תצא דף רפ"א. ולא למגנא אמר קב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור. מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין העכו"ם וכו', וגמ"ח הא אוקמוה דהא אין חסיד אלא המתחסד עם קונו. דכל פקודין דעביד למפרק בהו שכינתיה. ובהא עביד חסד עם קב"ה וכו'. בגין דכד חבו ישראל וקב"ה הוה בעי ליסרא לון. אמא הות רביעא עלייהו עד דנפקו לתרבות רעה. קב"ה מה עביד תריך בני מלכא ומטרוניתא. ואיהו אומי דלא יהדר לאתריה עד המטרוניתא אתהדרת לאתרהא, ומאן דהדר בתשובה וגמיל חסד בשכינתא וכו', דא עביד חסד עם קונו וכאילו פריק ליה ולשכינתיה ולבנוי עכלה"ק.

ד׳הנה ענין אמא ואשר חופפת על ישראל כדי שלא יענשו, ותריך בני מלכא ומטרוניתא, היא מסודות העליונים, אבל לדבר בזה בפשוט היא בחי' רחל אמנו שהיא אמא עילאה מקור נשמת ישראל במרום, ובכל עת צרה שלא תבוא היא סוככת על ישראל וגם היא בגולה עמנו בסוד גלות השכינה, ונשבע הקב"ה שלא יכנס במקומו בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל והשכינה למקומם. ובמה הדבר תלוי בתשובה, לכן האיש ישראל כששב, לא לעצמו לגופו ולנשמתו בלבד מטיב, רק גם עושה חסד עם קונו ועם השכינה, כי כאילו פריק ליה ולשכינתיה ולבנוי, כאילו פדאני לי ולבני מבין העכו"ם. ומי הוא האיש אשר לא ירחם עליו ית', הן לא כל אחד שומע את בקשת השכינה כשמבקשת מכל אחד מישראל שיגאלנה, אבל הגמרא אומרת בר' יוסי שנכנס לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל ושמע בת קול מנהמת כיונה. אוי להם לבנים וכו' מה לו לאב וכו' ואליהו אמר לו שגם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. הקב"ה אומר כן. מי שלבו בריא לו כאולם שאין חסר לו מאומה אינו שומע. אבל כשלבו חרב מחורבת ישראל ודואג בצרתן ומתחזק ומתפלל, לומד ועובד את ד', שומע בקרבו את קול השכינה שמנהמת כיונה ומבקשתו, פדאני. מתחילה רואה את גלות המר, צרות ישראל בגופנית הקשות מנשוא כמעט ח"ו, ועוד יותר צרות הנפש, הסתר וירידה עד שאול תחתית ח"ו. ואז רוחו נשבר ומתפלל בפיו ובלבו רבש"ע עד מתי לא תרחם, כבר אין לנו כח, הלא אין לנו מלך גואל ומושיע אלא אתה. ולמה עזבתני אלי. אבל אז נפשו מזדעזעת, ובמי הדבר תלוי אם לא בי שאשוב. ואז מרגיש בהבת קול ובקשת ד'. אדרבה הוא כביכול והשכינה בגלות בשבילנו. אני הגורם ח"ו ואיך זה לא ארחם עליו ית'. לשוב לעבוד את ד' ולפדותם. הן מורגל בפי העולם שלא כל אחד מוכשר לדאוג על גלות השכינה זולת על דאגותיו. אבל טעות הוא בידם. כי גם הפחות מישראל, רק איך לקרבו קשה הוא, אבל כשמקרבים אותו מתעלה ומרגיש. וכמו שאין להפליא על ישראל. אם איש שיבה. אם בחור שלא הניח תפילין ר"ל, ואחר איזה ימים מתפלל בכונה ונזהר אף במצוה קלה, כך אין להפליא כשאיש פשוט דואג על צרת השכינה וישראל. ואיך לא יהמו מעי הבן אל כשאביו אומר הבן יקיר לי וכו' כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו, הכל היא הטרדה וההתרחקות וכשמתקרב אדרבה דואג לפעמים יותר על גלות השכינה וצער הכלל ישראל ושפלותם, מאשר על דאגותיו הפרטיות.

ה׳והאיש ישראל כשמתבונן ומרגיש לפעמים דאגה זו, ונפשו פנימה מקשבת מעט את קול קריאת השכינה לשוב בתשובה ולגאלה. צריך להתחזק ולהתאמץ, ולומר, משליך אני את הכל. ואשוב ואעבוד את ד' בכל כחי ומוחי. על כל מניעה אתחזק ובזה אהיה שקוע. אקבע לי שעורים לתורה ואף בשעה שאעסוק במסחר. במלאכה. לא אהיה ח"ו איש בער והפקר רק עבד ד'. אקיים את המצוות ואהיה נזהר מעבירה אף את פי אשמור לבלתי דבר לשון הרע, רכילות, שקר וכו'. ולא אשגיח על אנשים אחרים פורקי עול ל"ע זולתי. כי זאת היא אחת מעיקרי הסיבות שבחורי ישראל נשחתים, בהיותם יחד עם פורקי עול במסחר. מלאכה בבית וברחוב. עד שנדמה להם שלא יפה להם מבלתי היות כהפושעים וכטפשים וכו'. אם לא ילכו בעקבותיהם. אבל כמה טפשאי הני אינשי בראותם כבר על איזה ירידה בא העולם ופורקי עול של רציחה וכל התועבות נעשה להם כהיתר. בערות והפקרות יותר גרועה מהבהמה הן כל תכליתם, אשר כל אחד אשר נצוץ שכל. מוח ולב לו, היה צריך להזדעזע מהם וכל המונם. ועוד ירצו להתדמות להם ח"ו. ורש"י ז"ל פירש בפרשת קדושים על הפסוק, אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אני ד' אלקיכם, דעו את מי אתם מחליפים במי. לא בלבד על ההולך אל האובות ואל הידעונים נאמר רק בכלל צריך האיש להתבונן. הנה מעבר מזה עומדים בני העולם בתהלוכותיהם המגונות וההולך אחריהם יורד ח"ו אל כל התועבות הרעות, טומאה וזוהמה ר"ל, ולהבדיל מעבר מזה עומד הוא ית' והתורה טהרה וקדושה עילאה. אורה וזוהר עליון, ואת מי אתם מחליפים במי. ואיך יאמר האיש שח"ו יעזוב את מקור קדושתו ית' ללכת בדרכי העולם וליפול בפרשם ר"ל. ולא בלבד לנפול בשאול תחתית כמוהם אין צריכים להתלמד מהם, רק גם מי שנתעורר בו רוח קדושה, ללמוד יותר, להתפלל יותר בכונה. להיות זהיר יותר במצוה. לא יאמר למה פלוני אלמוני אינו נזהר כ"כ, ומה לי לדקדק, כי מה לך להביט על איש זולתך, הוי קשור בד' ובתורה ובדרכך תלך. הוי עז כנמר וגבור כארי, לבלתי הימשך אחר בני העולם ושטותיהם. בדרך ד' התחזק ועבוד. ואף בלעם נתפעל מזה ואמר. מה טובו אהליך יעקב וכו' ופירש"י. ראה שאין פתחיהם מכוונין זה מול זה. לפי הנ"ל שאין פתחיהם מכוונין שיביט כל אחד על חבירו לאמר. אראה איך חברי נוהג א"ע ואתנהג ג"כ אני. נישט צו יענעם אריינקוקעץ אוץ נישט אויף יענעם זיך צו פערקוקען, רק כל אחד איתן וחזק יש ללכת בדרכי ד'. ועל זה אמר בלעם, ראוים הללו שתשרה עליהם השכינה,

ו׳והנה כבר דקדקנו על הא שמתפללים באהבה רבה ותן בלבנו וכו' ללמוד וללמד לשמור ולעשות, שאומרים מקודם ללמד לאחרים טרם שאומרים לשמור ולעשות, שנעשה אנו, ואיך אפשר זאת כי בראשונה צריך האיש לקיים א ת התורה בעצמו ואז יכול גם ללמד לזולתו.

ז׳אבל בספרי כ"ק אא"מ הרה"צ הק' זצקלה"ה איתא על הגמרא. הירא מעבירות שבידו חוזר מעורכי המלחמה. שמי שאינו ירא מעבירות חבירו רק של בידו, שלו. סימן הוא שאינו מכוון למען שמו ית' רק לעצמו ואז חוזר מעורכי המלחמה. ואם קשה לו לכ"א שיכוון בלתי לד' לבדו. עכ"פ ברחמנות יתעורר עליו ית' ועל השכינה הקדושה לגאלם. ואז גם עבירות שאר ישראל תהיינה נוגעות לו. כי גם עבירות שאר ישראל גורמות את גלות השכינה. לכן הללמד על הכל קאי. כשבא ללמוד רוצה שגם אחר ילמוד והוא רוצה גם ללמד לאחרים, כשבא לעשות רוצה שגם אחרים יעשו מפני שנתעוררה בו רחמנות על גלות השכינה וישראל.

ח׳ללמוד וללמד לשמור ולעשות, שגם הם ילמדו וגם הם יעשו, מחויב לדאוג על זה ששאר ישראלים אינם הולכים בדרך ד' ח"ו. האב צריך כמעט למסור נפשו ע"ז בנוגע לבניו ולבנותיו, לא בהכאות ינהג את בניו ובנותיו הגדולים, רק בכל שאר האמצעים שיכול בטוב וברוגז, והעיקר שיראו איך הדבר נוגע לו, כי האב שדבר הזה קל בעיניו ואין הדבר נוגע לו הרבה אף שלעצמו שומר הוא את התורה. משחית הוא את ביתו, קלות דעתו בזה מקרר אותם יותר. ואיך זה ישכח האב שבניו, בני ד' המה. שמסר לו ד' להדריכם בידו. ומה יענה ליום הדין. גם הבחור בבית אביו ואמו צריך הוא להשתדל הרבה להיטיב את אחיו ואחיותיו, כי איך אפשר שבביתו ולפני עיניו יהיו שונאי ד', והוא ישתוק ויסתפק רק באנחה לאמר, מה אעשה. ולא זו אף זו שגם באנשים שאינם בביתו, מי שיראת ד' נגעה לו ומצב השכינה וישראל השפל כ"כ נוגע לו. צריך להשתדל בכל מכיריו ויודעיו, לא לריב ולא להתקוטט רק לדבר דברים היוצאים מלבו, לא אחת ולא שתים וכו', ולא לבד כשזכה וקירב נפשות מישראל שכרו הרבה מאוד. רק גם בשעה שח"ו אינו פועל, שכרו ג"כ גדול. כי הוא עבד ד' והוא את שלו עשה, וגם בכל המצוות אמרו חז"ל נאנס ולא עשה מצוה נוטל שכר כאילו עשה מצוה. ולא יבחין לומר, מזה לא יעשה מאומה ולזה אין לדבר. כי אי אפשר לדעת מראש, ישנם הרבה שמקוים שיעלו בניקל למעלה וקשה לפעול אצלם וישנם בחורים ואנשים שמייאשים אותם מתחילה ולבסוף בניקל עולים. כל אחד מישראל צריך להשתדל לעבוד את ד' בכל לבו ונפשו וגם להשפיע על זולתו.

ט׳ומתורץ בזה דיוק המדרש שמואל מובא בתוי"ט על המשנה והעמידו תלמידים הרבה, מה הלשון והעמידו, אבל מן המעשה דר"ג ור' יהושע בענין תפילת ערבית במס' ברכות כ"ח רואים ב' דברים. א'. שצריכים להרבות בתלמידים אף במי שאין תוכו כברו. כי נתוספו ד' מאות ספסלים, ועל חלומו של ר"ג חצבי חיוורי דמלי קיטמא היינו שאין התלמידים שוים. אומרת הגמרא שרק ליתובי דעתיה דר"ג אחזו ליה הכי והב רואים שכאשר העמידו את התלמיד. היה זה לעונש לו שדננו העם על שעמד ר' יהושע. וזה שמרמזת המשנה, אל תברור בתלמידים לאמר, זה תלמיד טוב וזה לא טוב. רק תלמידים הרבה יהיה לך. ואם לא יהיה טוב העמידהו ותענשהו, כלומר אם אינך מרבה בתלמידים. אז הלא טובים נשארים בקלקלתם. לכן העמידו תלמידים הרבה אף תלמידים שתצטרכו לענשם וליסרם. תיסרו אותם והעמידו תלמידים הרבה.

י׳ועיקר התקרבות היא בתורה. והמאור שבה מחזירו למוטב, זהו בהאיש לעצמו. וגם כשרוצה לקרב לזולתו. ולא ללמוד את אשר כבר יודע הוא או לבחור דברים קלים בלבד. רק דוקא לעיין ולהתייגע בתורה, והפסוק אומר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה. לא די שאינה מתקבלת רק עוד תועבה היא ח"ו, כי נודע הא דאיתא בתקוני זוהר ל אותן הנוכחים ככלבא. הב לן חיי. הב לן מזוני. וכמה תפלות נתקנו על החיים ועל הפרנסה, אבל מי שחייו כחיי הכלב והעכבר, נמוכים בתאוות ולא יותר, אז צעקתו על חייו בחי' נבחין ככלבין, הב לן חיי, הב לן מזוני, משא"כ מי שחייו חיי ישראל בקדושה ע"פ התורה, אף אם הוא סוחר או בעל מלאכה, אז צעקתו הב לן חיי ומזוני מין שירה היא, כי האם בים לא שרו ישראל והודו לשמו גם על שהחיה אותם, ואותם ארבעה שצריכים להודות האם לא על שהחיה אותם ד', מפני שהיותם קודש לד' היא, ניצוץ חיות אלקית בעוה"ז.

י״אנמצא שמי שמתייגע בתורה ומתיש כחו בה ובעבודת ה'. אז מבטל א"ע לד' וניצוץ הקדושה היא עיקר חיותו, וגם תפלתו על חייו ומזונו קדושה. אבל מסיר אזנו משמוע תורה. דייקא משמוע, שאינו רוצה לשמוע חדשות בתורה, בין מזולתו, בין לשמוע מעצמו ביגיעה, מפני שחיות גופו יותר יקרה לו ואינו רוצה לבטלה וליגעה בתורה, אז תפלתו תועבה ח"ו בחי' צווחין וכו', וזה שהיצה"ר מתקשה בלימוד התורה יותר מעל קיום המצוות. וכמה אנשים מקיימין במצות ואינם מתאמצין ללמוד תורה, כ"א כפי מצבו. אם אינו יכול בעצמו יקח לו רב או חבר. ואם יכול בעצמו אף אם טרוד הוא יגזול לו עת וזמן ללמוד, אבל ע"ז היצה"ר מתקשה יותר מפני שלימוד התורה היא עיקר יסוד התקשרות ישראל לד'. והיצה"ר רוצה את עמוד ויסוד הזה ח"ו לעקור.

י״בואפשר שזהו ענין הגמרא ברכות דף י"ב, שבקשו לקבוע עשרת הדברות בק"ש. ולא קבעו מפני תרעומת המינין. ופרש"י שלא יאמרו שאין שאר התורה אמת זולת מה שאמר ד'. וצ"ל הא גם כל התורה אמר ד'. ואם שלא שמעו ישראל רק מפי משה, הא עשרת הדברות פרטיות הדברים רק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, ולהנ"ל אפשר, כי המינין אינם מודים בתורה שבעל פה, א"כ מה שענו נשמע לא כתיב בתורה קודם עשרת הדברות ואחריהם רק אחר אלה המשפטים שהיא שאר התורה, ורק חז"ל אמרו שזה היה קודם עשה"ד, לכן הם חושבים שעל עשרת הדברות לא ענו נשמע רק נעשה, לכן המינים בק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים, רוצים רק בעשה"ד לא בשאר התורה, כי אינם רוצים בשמיעה ולימוד התורה בידעם שבלא השמיעה והלימוד גם העשיה תיעזב, אבל אנחנו בב"י מאמינים בני מאמינים מקבלים התורה עלינו ועל בנינו, ואת כל איש ישראל רצוננו לקרב לד' ועיקר התקרבות לד' היא בשמיעה ולימוד.

י״גלכן אף שבשבועות בקבלת התורה אנו בטלים לגמרי לד' עד שדומה לנו שברגע אחת נעשה את כל התורה והקדמנו נעשה לנשמע, מ"מ כשבאים לקיים בפועל רואים שצריכים להיטיב אותנו כדי שנזכה לקיימה. לכן אחר קבלת התורה, אמרו למשה דבר אתה עמנו ושמענו ועשינו, ושמענו ונלמוד כדי ועשינו. וד' אמר למש"ר היטיבו כל אשר דברו, מי יתן וכו' למען יטב להם וכו', בזה שאמרו עתה ושמענו מקודם לא חזרו ח''ו מהקדמת נעשה לנשמע, רק זה הכל כדי שיטיבו א"ע, לכן גם אתה היטיבם עזור להם שיטיבו ע"ע. מי יתן וכו' שיטיבו א"ע ויהיו קשורים בד' מתוך כל טוב.