דרך המלך, חגים, שבועות ז׳Derekh HaMelekh, Holidays, Shavuot 7

א׳שבועות (יום א)

ב׳קרב אתה ושמע וכו' ושמענו ועשינו (דברים ה).

ג׳למה הוסיפו בזה תיבות ושמענו ועשינו. הלא לא היתה המבוכה אם יעשו וישמעו שכבר אמרו זה, רק כל המבוכה היתה ע"פ פשוט שמש"ר ישמע ולא הם בעצמם מד'. והיה די קרב וכו', וכן כל ענין קבה"ת מהו.

ד׳אמנם איתא בספרים הקדושים. שכמו שיש בכל איש ישראל שורש מאדה"ר מפני שהיה ראש וראשית לכל הנשמות, כן יש בכל אחד ניצוץ של נשמת משיח, מפני שהוא תכלית הכל. כנודע. כי למה אצל ד' את נשמת ישראל, אם לא כדי שיבואו לתכלית השלימות ויתגלה המשיח. וכל הרשעה מקרב איש ישראל ומן העולם כעשן תכלה, ותהיה אז שלימות העבודה והתגלות אור גדול כזה בדמות המשיח.

ה׳נמצא שבכל נשמה ישראלית יש מחשבה ותכלית המשיח, כי כן היתה מחשבתו ית' ותכליתו כשאצל אותה. וחלק זה היא היא גופא ומדותיה של הנשמה של אדה"ר, מפני שהראשית שממנה נבנתה מחשבתו של המשיח היא. כי כל המחשבה והתכלית על המשיח היה. לכן אצל כל איש ישראל אף שבגופו ומדותיו עדיין אינו עובד את ד' ועוד לא טיהר פגם אדה"ר. מ"מ מחשבתו לד' ובעצם כבר נמצא בו ניצוץ המשיח. מפני שכן היתה תכליתו כשנאצל, וא"כ בזמן שהאדם ממשיך את התכלית וכל מעשיו לשם תכלית (איני אומר שבכל מעשיו תהא תכליתו דוקא למשיח. אשר לא כל אחד עודנו במדרגה זו. אבל עכ"פ יהיה תכליתו לטוב. להיטיב א"ע ואת כל העולם) מתגלה בו ניצוץ המשיח משא"כ מי שתכלית הטוב אין בקרבו, גם תכלית ד' נעלמה מנשמתו וממילא גם עצם המשיח נחסר ממנו.

ו׳והדבר הוא פשוט. כי מהו תכלית, כל תכלית הוא רצון ונרצה שנמצאים במוח האדם. במשל גשמי. אם יש במחשבתי בית, מה יש במחשבתי, הלא רק צל ודמות הבית. אבל עדיין אין במוחי עצם ונשמת הבית עם תענוגיו היוצאים ממנו. משא"כ אם מצרף אני לזה רצון. אני רוצה בבית. ואני מתחיל לפעול כדי למלא את רצוני. אזי הרצון המשיך תיכף את עצם ונשמת הנרצה במוחי. ואני מרגיש תיכף את ההנאה שיאציל עלי הבית ואת יופיו אשר אתענג בו. בעבודת ד' נדמה לכל איש ישראלי שהנרצה. העבודה והקדושה. שרויים תמיד במוחו. אבל טועה הוא. רק צל הנרצה ודמותו בו. מחשבה לבד בו. משא"כ אם רצון כביר נתלקד בו לעבוד את ד' אזי הרצון הזה המשיך את עצם הנרצה בו והקדושה כבר נמצאת בו. ואז יכולים לאמור שתכליתו של האיש הזה היא העבודה. מפני שהרצון והנרצה נמצאים בפועל בקרבו. וזהו משמעותו של תכלית. שהנרצה נמצא בפועל בו ע"י הרצון שהמציאו. והתורה מרמזת ע"ז אם יש בכם וכו' שורש פורה וכו' והתברך בלבבו לאמר שלום וכו’ (דברים כ"ט) אם מתברך רק בלבבו ויש בו רצון רע. אז כבר יש בכם פורה וכו'. הנרצה הרע כבר בכם.

ז׳איתא בספה"ק על הפסוק צדיק ד' בכל דרכיו (תהלים קמ"ה) שאצל הצדיק ד' נמצא בכל דרכיו ואצל החסיד ד' בכל מעשיו. לפי הנ"ל כן הוא הפשט. פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. ואז צדיק ד' בכל דרכיו. משא"כ מי שאין בו רצון אז אין ד' בכל דרכיו. רק דמות. וכמו שאדם רואה במחשבתו דבר אשר ראה אתמול. שאין עצם הדבר נמצא עתה בו, רק צל והארה שהשאיר לו אתמול העצם. לכן מי שתכליתו לד' כלומר שנמצא בו רצון עצם הנרצה. אז באמת כל עבודתו לד' מפני שעצם הקדושה אשר בו מושלת עליו. משא"כ מי שאין בו הרצון. וממילא אף אם יודע שצריכים לעבוד אותו ית' אבל מכיון שאין עצם הנרצה בו עלולים מעשיו להיות היפך מידיעתו. והוא עלול לעשות שטויות והבלים. מפני שאין עצם הנרצה בו שימשול בו.

ח׳וזה ששאלו בנ"י היש ד' בקרבנו אם אין, אשר לכאורה איזו שאלה היא זאת האם אין כל אדם מרגיש אם ד' בקרבו. אבל כנ"ל אפשר שיחשוב האדם בד' וח"ו אין ד' אלקים בקרבו רק בחי' מראה. חטא ישראל היה על נסותם את ד שלא הכירו שהחסרון הוא בהם, רק היו להם טענות ע"ז לד'. מי שמכיר את החסרון בעצמו צריך לשאול את עצמו תמיד, הן אמנם אני מהלך במחשבות טובות, אבל היש ד' בקרבנו אם אין. והסימן לזה הוא ויבא עמלק. אם העמלק והיצה"ר יכולים לבוא אין ד' בקרבו ח"ו, ואם ד' בקרבו א"א שיבוא עמלק.

ט׳נמצא לפ"ז תכלית המשיח שהיתה במחשבתו ית'. היינו רצון ועצם הנרצה ועצם המשיח נתגלו אז בו. וכאשר אצל ד' את נשמות ישראל בתכלית זו. אז לא מחשבת ישראל בלבד נמצאת בכל נשמה. רק עצם של הנרצה עצם של משיח נמצא. אבל זאת רק אם האדם מעורר את רצונו לתיקון ולהטבה. משא"כ אם הרצון נסתר ממנו אז גם הנרצה היינו המשיח לא נראית עצמותו אלא רק הארה וצל ממנו לבד כנ"ל.

י׳לכן צריך הישראלי לקבוע לעצמו שיעורים לזה. לעורר את רצונו שהוא וכל העולם לא ישארו במצבם הנמוך. רק לתקן. והישראלי כשעושה חשבון הנפש מה עשיתי ובאיזה מצב אני היום. אל יסתפק אם מוצא א"ע שאינו גרוע מיום אתמול, כי א"כ מה פעלתי, כי אז הרי עבר עלי היום הזה בבטלה. רק תמיד יסתכל בעצמו במה היטבתי היום ובמה עליתי מכפי שהייתי, וזה בחי' תיקון ע"פ פשוט, שתמיד בקרבו התיקון לתקן עולם במלכות שדי, ואז יתגלה בו ניצוץ המשיח.

י״אולא לעצמו לבדו פועל בזה. רק באמת מקרב הוא בזה את ביאת המשיח בפועל. כי באמת כבר היו נשמות גדולות כמשה רבינו. ר"ע וכו'. רק שהעולם והזמן לא היו בבחי' משיח לכן לא נתגלה אז המשיח. וכמו שהג"ע מוכרח להיות במקום מקודש, לא בעוה"ז. ויש חילוק בין ג"ע התחתון לעליון, מפני שהקדושה א"א לה להתגלות בכל מקום בשוה אם אין קדושת מקומם שוה, כן צריך העולם ג"כ להיות מוכשר למשיח, חוץ ממה שצריכים כל ישראל להיות מוכשרים לזה. ואנו אומרים לתקן עולם במלכות שדי העולם צריך להיות מתוקן, וכן ימות המשיח שגם הימים צריכים להיות בחי' משיח. ולכן שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו מפני שהם גילו בעצמם אור גדול של משיח והעולם. ואף הזמן נתקדש מאור המשיח שנתגלה בהם וקירבו עי"ז את הגאולה ובנין בית אלקינו.

י״בלכן כל איש ישראלי צריך בכל יום לחזר אחר אורו של משיח אשר בו, האם כבר מצאתי וגיליתי היום את אור המשיח אשר בי. כי המשכן רק נגנז, כלומר המשכן אשר ד' אמר ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד לא נתבטל רק נגנז. וצריכים לגלות את האור הגנוז. הגנוז בקרבו, ומי שאינו מגלה אותו אל יכעוס על טיטוס שהחריב את בית המקדש כי גם הוא מוסיף בחורבנו. ור"י כשהלך בדרך בין חורבות ירושלים (ברכות ג') לא בחורבות שהיו לפנים רק באותם שעודנה עתה שכ"א מחריב את חלק המשיח שבו כנ"ל. אמר לו אליהו שהקב"ה אומר אוי לו לאב וכו' ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. לא אמר שגלו משלחן וכו' רק מעל שלחן אביהם, כזאת לא נשמע, יש בן שהוא בגולה בעת שאינו אצל אביו, אבל לשבת אצל אביו ולהיות בגולה לא יצויר, ואתם הנה חלק המשיח והגאולה בקרבכם ואתם עוד בגולה, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, שגם עתה כשאתם על שלחנו הנכם בגולה. וע"ז באמת יש להתאונן.

י״גכל איש ישראל צריך להרגיש בקרבו את קול ד' שאומר התנערו מעפר וגלו את אורו של משיח אשר נגנז בקרבכם. וסימן לא טוב הוא אם אינו מרגיש את קול ד' ולא חסר לו מה שנגנז ממנו. אחז"ל גנזו לצדיקים לעתיד לבא (בראשית רבה יא). הצדיקים יודעים שנגנז מהם ולכן משתדלים לגלותו. אבל אנשים גרועי ערך אינם יודעים שנגנז מהם. כי להם חסר רק לחם ותפוחי אדמה לבד ולא יותר.

י״דנחזור לעניננו. שכל איש ישראל צריך לגלות בקרבו את עצם אורו של משיח. שהיא הנרצה של ד' אשר את נשמתו האציל לזה. ואיך מגלים זאת. ע"י הרצון כנ"ל. אבל זה גופא שיהיה לנו רצון שנוכל בו לגלות את הנרצה לד'. צריך גם הרצון להיות לא רצון אדם רק רצון אין סופי. וכדי להשיג את הרצון האין סופי רצון אלקי ע"י נשמתנו. צריכים להכין א"ע מקודם לזה ע"י תיקון נפשנו הבהמית. כי נודע שנפש האלקית שורה על הנפש הבהמית אשר בנו, וכנודע מזוה"ק כד אתייליד ב"נ יהבין ליה נשמתא מס' דבעירא דכיא (ב, צד), וצריכים לתקן אותה ואת רצונה שנתהפך לתאוה לא טובה להחזיר לרצון טוב, ואז רצון ה' שבנשמה נמשכת בה. וכבר דיברנו בשם תלמידי המגיד הגדול זצק"ל שגם נפש הבהמית יסודתה בקדושה מפני שור שבמרכבה. וגם התאוה יכולה להיות רצון למצוה. אם ברצון זה רוצה מצוה הרי זו מצוה. ואם רוצה בה דבר לא טוב לא טוב הרי זו תאוה. כנודע.

ט״וונבין נא לפי דרכנו. למה באמת נתעורר בו הרצון לתאוה. למה הרגיש תיכף את רצונו שהוא מפני שור שבמרכבה, לתאוה. ומה יעשה האיש שחפץ שבאמת ירגיש את רצונו כמו שהוא, ולא לתאוה. אכן האיש שחפץ למשול על תאוותיו וממתין עד התגלות רצונו ואז חפץ לשברו, הרי זה דומה למי שאינו משמר את ביתו מן הדליקה אלא ממתין עד שתבער האש, ואז יחפוץ לכבותה. שבודאי לא תמיד יצליח בזה. ד' ברא את כל העולם לעבודתו, נמצא שבענין העבודה כל העולם היא בריה אחת מד' אחד והאדם הוא בחי' הראש שבה. וכל העבודה היא בחי' ומקבלין דין מן דין, שהמדריגה הנמוכה מקבלת מהעליונה, והאברים מקבלים מן הראש והלב. לכן העולם מקבל מן האדם אור וקדושת עבודה ע"י התעסקו עם העולם ומלואו. וזהו רצון האדם לעולם רק לעבודה. מפני שנפשו שם ומשתוקק לנפשו אשר שם. וזה הכל אם האדם אינו תופס את עצמו ליש ודבר נפרד רק לחלק ואבר מאברי העבודה, ואז רצונו לעולם רצון טוב לעבודה הוא. לעשות מצוות עם העולם וכו'. משא"כ מי שמפריד א"ע מן העולם והוא בבחי' בריה בפני עצמו, אז עבודת העולם נקצצת ונפרדת מפני שחסר לה בחי' ראש. וכמו בשבירת הכלים שכאשר נפרד מובחר האור למעלה שאר האור נפגם ונעשה סט"א ר"ל, וכנודע זהו ענין אדם דבליעל בסוד וימות וימלוך האמור בשבירה, כיון שבא למלוך לכן וימות. וכיון שבהתעסקו עם העולם נותן בו את נפשו. נמצא שבדבר נפגם נתן את נפשו. וכשמשתוקק אח"כ אל העולם. היינו לנפשו. נעשית מתשוקה זו תאוה. כי לנפש פגומה שלו משתוקק. ויכול להיות איש שיש לו צער, על שנתעוררה בו עתה תארה רעה, ומ"מ עולות התאוות על לבו מפני הנ"ל.

ט״זוחז"ל אמרו כל מי שלהוט אחרי בולמוס של עריות לסוף מאכילין אותו מבשרו (בראשית רבה נא). לא על עריות בלבד. רק על כל תאוה אמרו חז"ל, כי כל תאוה זרה היא בחי' עריות ר"ל, וכמו שאמרו חז"ל אף על מקבל שררה בשביל ליהנות ממנה שהיא בחי' עריות ר"ל. כל הלהוט אחרי תאוה, אבל לסוף אין זו תאוה שבאה מזולתו, רק שמאכילין אותו מבשרו. שמעצמותו שהוא נפגם באה לו התאוה ר"ל. ובענין האופנה (ה"מאדעס") אנו רואים בעליל איך שכל תאוות האדם לנפשו הוא מתאוה. וכפי פגמי נפשו כן תאוותיו. מתחילה הם מחליטים שזה נאה, ונתעוררה בהם תאוה לזה, וכשמבטלים את זה גם תאוותם בטלה. נמצא שגם מקודם לעצמם ולהחלטותיהם התאוו, ותלוי באיזה אופן פגמו ואיזה קלקול נפשם השיגה, תאוה כזו הם משיגים.

י״זהיוצא לנו מזה שבזמן שאין האדם נפרד משאר העבודה ואינו יש ודבר נפרד, אז רצון נפשו הבהמית ג"כ קדוש הוא. משא"כ כשנפרד נעשית מזה תאוה. וזה שאמר הפסוק לתאוה יבקש נפרד, הנפרד מבוקשו תאוה, והשלם מבוקשו רצון טוב. ולא זו בלבד שמפריד בין העבודה אלא בעצמו ג"כ עושה פירוד וקיצוץ, כי אם הוא יש ודבר נפרד אז חלקי נפשו שנכנסו בעולם לדבר נפרד ממנו נכנסו.

י״חלכן כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שקושר כתרים לאותיות (שבת פ"ט] כי כתר היא בחי' רצון, נמצא שד' קושר שהרצון יהיה רק לתורה, ואמר לו ד' אין שלום בעירך, רק כשעלית למרום מצאת התקשרות זו ולא בעולם התחתון. ובטח נפשך שמסטרא דבעירא דכיא הנפש הבהמית אינה שלמה אלא פרודה ולכן יש שם תאוה ולא לאותיות התורה. לא שנאמר דבר זה למש"ר ח"ו, כי משה רבנו היה רק נפש של קדושה. אך כל האמור במתן־תורה נאמר לכל ישראל. אשר בשליחותם עלה משה. וענה מש"ר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, פי' כי שלימות של העבד של מטה א"א שתהיה כמו במרום. וגם התקשרות רצונו דלמטה לתורה אינה כמו למעלה. לכן זאת רק למעלה מצא. ואמר לו ד' היה לך לעזרני, כנ"ל שע"י התקשרות והזדככות הרצון של הנפש הבהמית נמשך רצון ד' שבנשמה.

י״טנחזור להנ"ל שהאדם צריך לדעת שאינו יש ודבר נפרד, רק חלק מעצם העבודה, וממילא אינו נפרד מכל הד' עולמות, מעליונים ומתחתונים, כי כולם עובדים את ד' יחד. רק שהוא בחי' הראש. וזה ענין קבלת התורה. לא שהנו יש ועצם לחוד, והוא מקבל את התורה, שהיא ג"כ עצם לחוד, אלא שהוא כולו נעשה עצם התורה והעבודה יחד עם כל העולמות. וזה שאמרו בנ"י אל מש"ר אחרי שד' דיבר עמהם בעשרת הדברות בלשון יחיד, קרב אתה ושמע. הלשון אתה ושמע שאמר ד' לנו שנראה כאילו עדיין לא הגענו לקבלה אמיתית של התורה שלא נהיה יש לעצמנו. ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו. לשון רבים. כי חלק מעבודה וקדושה של כל העולם אנו. וד' אמר מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים. כי זה עיקר קבלת התורה. כנ"ל.