דרך המלך, חגים, שבועות ו׳Derekh HaMelekh, Holidays, Shavuot 6
א׳שבועות ליל ב' (תרפ"ט)
1
ב׳כי לבעבור וכו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ').
2
ג׳ומשמע שבקבה"ת צריכים לקבל יראה שהוא יסוד לשמירת התורה, ומה היא היראה זו שרק בקבה"ת מקבלים אותה, ומי הוא האיש שלא ירא גם בכל השנה וכמו שאיתא בספרי כ"ק אא"מ וצ"ל הלא גם הבהמה וחיה יראים לנפשם. וכן הא כבר קבלו ישראל יראה בים. ויראו העם את ה', וכן הלשון ולמען תהיה יראתו משמע שהיראה היא דבר לעצמה, שאמר למען תהיה, ולא למען תיראו לפני ה'.
3
ד׳אמנם איתא במד"ר פ' יתרו עה"פ משא דבר ה' וכו' ביד מלאכי, בימי מלאכי לא נאמר רק ביד מלאכי. שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני. ועד אותה שעה לא ניתנה לו רשות להתנבאות. עכ"ל המדרש. והנה כל ענין התורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות שיכול איש הישראל, היא הכל מפני הנביאות שבו, אם אינן נביאים בני נביאים הם כמו שאמר הלל לבני בתירא. וגם השכליות שאמרו חז"ל בגמ' בפסקם את הדינים לא בשכל לבד פסקו, כי רואים שהסנהדרין יכלו לטהר את השרץ בק"נ טעמים ודוקא טעמים שא"א לסתרם כי ר"מ שאמר אני אדון ואטהרנו לא סתרו לי' בגמ'. רק כמו במעשה הנ"ל דבני בתירא שאחר שראה את ידיעת ישראל שראו בחלק הנביאות שבהם את עצם הדין אז נזכר את ההלכה והעצה השכליית לתחוב לו בין קרניו. וטרם שהסתכלו ישראל בחלק הנביאות, גם הלל לא ידע את השכל ואת העצה השכליית לתחוב לו בין קרניו. כן כל פרטי הדינים שפסקו חז"ל באופן זה היו, בחלק הנביאות שבהם שהיה גדול הרבה מחלק נביאות של איש ישראל פשוט, ראו את הדין. רק במשה רבינו התגלה הנבואה כמו שהיא בלא דמיון וחידה, ובנביאים שאחריו התגלה במראה וראיה, ואצל חז"ל הסתתרה יותר הנבואה עד שהתגלה בשכל. עד שיכול מי שהוא לחשוב שזהו שכל לבד, אבל באמת ג"כ התגלות נבואית היא. רק שהסתתרה הנביאות יותר. והשכל שבתורה שבע"פ הוא כמו המראה ודמיון של הנביאים. ובפרט בענין למוד סתרי תורה קבלה וחסידות בשכל לבד יכולים רק לדעת את סדר ההשתלשלות ועמידות העולמות. שגבורה אחר חסד ותפארת בין חו"ג היא, אבל לדעת מהו חסד ומה גבורה וכו' יכולים רק בחלק הנביאות שבישראל שלבו מסתכל ומתנוצץ באור של מעלה, כ"א לפי מדרגתו והכשרתו בזמנים שונים. היוצא לנו מדברינו שהשבועות מתפשט בכל השנה. וגם האיש בעצמו אינו יודע מכל אשר קיבל ביום הזה, כי נבואה סגורה קיבל ותתגלה לו בכל עת ובכל שעה שיבוא ללמוד תורה ולקיים מצות. ובנ"י אף שראו דבר ה' עמהם ולא מתו. חשבו שרק כיון שה' מדבר אליהם עתה נבואה, ותורה נעלמה ומסותרת מן עצמם לכן עוד יכלו לסבול ולהתקיים. משא"כ כאשר יתחילו הם לדבר וללמוד את התורה שאז תתגלה התורה בנביאות מגולה, אם גם אז ידבר עמהם ה' לא יוכלו לסבול כבר. ואמרו אל משה דבר אתה עמנו. כלומר עמנו יחד. כאשר אנחנו נדבר ונלמד את התורה דבר אתה עמנו, ואל ידבר עמנו אלקים יחד פן נמות, ומש"ר אמר להם אל תיראו כי לבעבור נסות וכו', להרים אתכם, וכאשר תתעלו גם בשעה שתדברו אתם ידבר ה' עמכם ולא תמותו, וכמו שאמר המדרש עה"פ ככלותו לדבר אתו בחי' אני ואתה, וכמו שאיתא בתדב"א כל היושב ושונה הקב"ה שונה כנגדו.
4
ה׳לכן העיקר הוא שלא לעשות הפסק בין השבועות לכל השנה. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים, דייקא בלבבם זה ובנבואה שקבלו , בלבבם עתה ישמרו את מצותי כל הימים. ואיך אין מפסיקים. ראשית כל אל ימשך ח"ו לדבר עבירה ולא בדברים המביאים לעבירה ח"ו, ואל ישעה בכל נמיכות ושטותים אף שאינם עבירה, אבל גם זה לא די לו, כמו שלא נאמר שדי לו לאיש שישמר א"ע מלאכול דברים המזיקים ואינו צריך כבר לאכול דברים המבריאים ומזינים, ובפרט להיות תמיד במצב כזה שנבואה סגורה תהי' בקרבו. צריך איש הישראל לדעת ולזכור תמיד שהוא איש מרומם. יש לפעמים שגם הנבזה שכל עבודתו ברפש וטיט מגהץ ורוחץ א"ע. אבל זה לו למעלה ועלוי. הוא תמיד שפל ונבזה והסחי ומאוס הם לו בעצם רק עתה רוצה להתיפות. והנקיון אצלו רק במקרה. משא"כ איש אציל בן מלך, הנקיון אצלו בעצם. ואם נתלכלך. הלכלוך אצלו במקרה. והוא מנקה א"ע לא מפני שרוצה לעלות למעלה גדולה ממנו ולהתיפות רק מפני שהוא באמת תמיד בנקיון וטהרה. כן בענין עבודה. כי איתא ב"בית אהרן" שהיצה"ר הכי גדול הוא כששוכח האיש ישראל שהוא בן מלך. כנ"ל לא שירגיש א"ע לאיש נמוך ושפל ונבזה שורש פורה ראש ולענה מקור רע, רק אדרבה הוא עצם קדוש למעלה מן עוה"ז שנשתלשל לעוה"ז, והוא צריך להשמר לא מן עבירה בלבד רק גם מכל הנמוכיות, לא כדי שייפה א"ע לתפארת רק מפני שהוא באמת עצם זך לא בגדר הכלב והעכבר. ואף אם מרגיש לפעמים נמוכיות בקרבו אל יפול בקרבו לאמר עצם רע הוא. רק כנ"ל אני עצם זך בן מלך מלכו של עולם של מי שהוא טהור ומשרתיו . טהורים. אך נתלכלכתי עתה בעולם שאני שרוי בו.
5
ו׳והפסוק מרמז. אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. כי ללוט אמרו המלאכים אל תביט אחריך ופרש"י אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפורענותם. ובמצרים היה הקטרוג הללו והללו. ומ"מ ראו ישראל בפורענות מצרים. מפני שהנמוכיות של ישראל לא היתה בעצם רק במקרה ובעצם הם מרוממים. אתם ראיתם וכו' יכולתם לראות בפורענותם, מפני שאשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ואם תופס ומרגיש האיש ישראל א"ע תמיד לאיש במצב מרומם אין בחי' הנביאות שלו מן קבה"ת ושבועות נפסקת ממנו. כי לא ירד ולא נתרחק מרום מעלתו.
6
ז׳ומעתה א"א לו לאדם לאמר די לי איך יעבור עלי השבועות, כי בין כך ובין כך אין הקבלה בעצמה דיה, ואני צריך לקיים את המצות וללמוד את התורה והי' כשאבא אל המצות אקיימן. כשאבא לתורה אלמדנה בכל השנה. כי כנ''ל בקבה"ת של שבועות תלוי כל קיום התורה ומצות של כל השנה. ואם לא יקבל את התורה עתה בבחי' נבואה סגורה לא תהי' לו ידיעה אמיתית גם בשכל התורה, כלומר לא תתגלה לו הנביאות במראה של שכל, ואת המצות יקיים רק בבחי' מה טעם יש בה.
7
ח׳והדבר הוא הפשוט גם לשכל אנושי, כי הנביא שראה דבר זה או זה בנביאות. הי' בזה ב' דברים, א' רוח הנביאות שהוא למעלה מן העולם והזמן, ואת רוח הנבואה הזה היה צריך להמשיך לעולם וזמן. לראות בו דבר נבואה זה שכך וכך יעשה ה' בעולם. לכן היה הוא צריך להיות הסולם המגיע בראשו למעלה מן העולם ולקחת משם את רוח הנביאות ולהמשיכו לעולם. והיה צריך לקבל את רוח הנבואה כשהוא לעצמו. נבואה סתמית בלא מעשה וטרם נתלבשה בלבוש עשיית העולם, ולהמשיכה אח"כ לעולם ומעשה העולם. וכן התורה ומצות כדי לקיימן עם רוח נביאות צריכים לקבל מקודם את רוח הנביאות של התורה ומצות, רוח נביאות כשהוא לעצמו טרם נתלבש בעשיית המצות של העולם, ואח"כ להמשיכו לעשיה לעשות את המצות. ואת רוח הנביאות כשהוא לעצמו מקבלים בקבה"ת בשבועות קודם שבאים למצות ואז יכולים להמשיכו לעשיות המצות וללמוד התורה בעשיה של שור שנגח את הפרה וכדומה, ואם מתרשל עצמו בקבה"ת וממתין עד בואו למצות ולעשיה. א"א לו להגיע לרוח הנביאות שהוא למעלה מן העשיה.
8
ט׳ואפשר זה רמז המדרש שהש"ר סוף פ' ג', ביום חתונתו זה סיני כחתנים היו וביום שמחת לבו אלו דברי תורה עכ"ל, הלא גם בסיני הי' דברי תורה ולמה מחלק ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו אלו דברי תורה, ומה הרמז בזה כחתנים היו אם מרמז הפסוק על דברי תורה לעצמו. אבל שמעתי מכ"ק חותני הה"ק זצלל"ה שאמר משם איזה צדיק על הגמרא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו (ברכות ו). שלכן מתעורר בכי להחתן עד שצריכים לשמחו מפני הנשמות אשר בו שעומדים להבראות ע"י. ונוח שלא נברא (עירובין י"ג) לכן הוא מרגיש דאגתן ובוכה, עכ"ל הק'. כי הנשמה שצריכה לבא לעולם הזה ירידה היא אצלה ונוח לה שלא נברא עד שדואגת והחתן מרגיש דאגתה. וכפי הנ"ל שבשבועות בקבה"ת שבאים עד לעצם רוח הנביאות טרם נתלבש בעשיה, ועל ידו יתלבש רוח עצם נביאות זה בעשיה. צימצום והשפלה היא לרוח הנביאות, בחי' מתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדה"ד. למה נתעורר דין בראשית הבריאה. מפני שחלק האלקות שבו נברא העולם צימצום והשפלה היא לחלק הזה עד שעוד הי' יכול להתהות ממנו דין גם בעולם. לכן קבה"ת היתה באימה ביראה ברתת ובזיע (ברכות כב). לא יראה אנושית היתה רק יראה ואימה עלאה, הדין והצמצום שנעשה אז לגבי עצם רוח הנבואה שהי' צריך להצטמצם ולרדת למעשי המצות ולדברי תורה של עשיה היו מרגישים עד שנתמלאו באימה ביראה ברתת ובזיע. והשמחה מתחלת כשכבר נתלבש רוח הנבואה הזה לתורה ומצות בחי' את והב בסופה. בסוף, כשכבר יש דברי תורה ומצות. בע"כ אתה נולד כי נוח כנ"ל ואינו רוצה להצטמצם. וכיון שנולד כבר שמח עם החיים עד שבע"כ אתה מת. ביום חתונתו זה סיני, כחתנים היו, בחי' חתן שמתעורר בבכיה מן דאגת הנשמות שצריכות להצטמצם על ידו, וביום שמחת לבו אלו דברי תורה, כשכבר נמשכו לדברי תורה ומצות אז יש לו שמחה.
9
י׳וזאת היא יראה אמיתית שיכולים להשיג רק בקבה"ת עד שאמר להם מש"ר ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ומשמע שבלא היראה של קבה"ת א"א להשמר מן החטא, כי להשמר מן החטא צריכים גם במחשבה דיבור ורצון. כי חוץ מזה שחטא במחשבה ורצון ג"כ חטא הוא, עוד הם מביאים לחטוא במעשה ח"ו. וביראה פשוטה קשה שירחק האדם את כל שורש החטא מקרבו, כי בין שיראתו מעונש או מאהבה מ"מ ירא שלא יעבור על עבירה או שמא לא יעשה המצוה בתקונה, ואלמלא היה מין פגם בעולם לא היה מתעורר ביראה, נמצא שהפגם מעורר יראתו, וכיון שיסוד היראה היא החסרון לכן קשה שתגרום היראה שיתפרש האיש מן החטא לגמרי ולא ישאר לו מין רצון או מחשבה, משא"כ יראה זו של בחי' כחתנים היו, היא יראה טהורה שיש בה רק מצות בלבד. אך כיון שרוח הנביאות צריך להתלבש על ידו בצימצום העשיה, הוא מרגיש מין דאגה עלאה ודין עליון עד שמתעורר באימה ביראה ברתת ובזיע.
10
י״אובבא חג השבועות מרגיש איש הישראל בקרבו מין יראה שלא היה רגיל בה בכל השנה. בכל השנה הי' רגיל לירא ביראה מפני איזה פגם שלא יעשה. ועתה סתם אימה ופחד מן ה'. מספירת יראה עלאה שאין שייך אצלה פגם רק סתם פחד מפני ה' בלא שום טעב וסבה, וע"י יראה עלאה טהורה זו יכול להתפרש מן החטא לגמרי. ובעבור תהי' יראתו ע"פ. כי היראה שהפגם מעוררה אין היא הוה מעצמה. כי דבר זולתה מהוה וגורם אותה, משא"כ יראה זו היא תהי' מעצמה בלא שום פגם אשר יגרם לה, ובעבור תהי' יראתו מעצמה ע"פ ואז תגרם היראה לבלתי תחטאו כי טהורה היא מחטא כנ"ל. ובאימה יראה רתת וזיע סתמית שהאיש ישראל משיג מקרבו בשבועות צריך להרחיב אותה בקרבו ולהתרגש יותר ויותר ממנה, וכ"כ יתמלא ביראה זו עד שממנה יוכל ליקח יראה טהורה על כל השנה. מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים.
11
