דרך המלך, תורה, חיי שרה א׳Derekh HaMelekh, Torah, Chayei Sara 1
א׳פרשת חיי שרה
1
ב׳ויהיו חיי שרה וכו'. המדרש אומר יודע ד' ימי תמימים. כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. בת כ' כבת ז' וכו'. ואומר היפ"ת שזה ב' פשטים וגורם ד"א בת כ' כבת ז' וכו'. והמדרש הזה הוא בכמה מקומות. והסיום שלו שהקב"ה ממלא שנותיהם וכו'. ואם ע"פ פשוט שביום שנולדו נסתלקו, הלא כמה צדיקים נפטרו לא ביום שנולדו. וכן במדרש ר"ע היה דורש והצבור מתנמנם וכו' אמר מה ראתה אסתר וכו'. ולמה יעוררם דוקא בזה, בטח גם מקודם אמר ר"ע דברים יקרים ומדוע לא נתעוררו ורק בזה עוררם.
2
ג׳אמנם איתא מהה"ק רל"י זצק"ל בעל הקדושת לוי. על נושא עון וכו' כי היצה"ר הקב"ה מתחרט עליו בכל יום שבראו כנודע. לכן הקב"ה נושא עון כביכול על עצמו ואומר אני חייב בדבר. וזה נושא עון כביכול על עצמו ובזה ועובר על פשע. וכששב האדם בתשובה וד' מוחל לו ונעשה מזה זכיות אז ד' אומר שזה מעשינו. וזה ישוב ירחמנו, כשהאיש שב וד' מרחמו אז יכבוש עונותינו. שד' כובש עונותינו שלנו כדי שיהיה הזכות לנו. עכ"ל הק'.
3
ד׳אבל גם זה צריך להיות מדה במדה, ומתי ד' נושא את העון לעצמו ואומר כביכול אני חייב בדבר, כשהאיש אומר אני חייב בדבר. משא"כ כשח"ו האיש אומר ד' כביכול (היינו שהיה מצטייר גם באחרים. לא רק בבניו). חייב, אז אומר ד' אתה חייב ח"ו. אין כוונתי עתה דוקא בעבירות בפועל, אך כמה פעמים אין האיש מתבונן אפילו איך התפלל היום, האם למד היום ואיך למד, כמה מחשבות עברו במוחו בשמ"ע, ומכש"כ להתפלל בדחילו ורחימו ובהתעוררות התפילה מזה אין לדבר וזאת אינו מבקש מעצמו כלל וכלל, כאילו זאת נצטוו מין ישראל אחר והוא מין אחר מבני ישראל.
4
ה׳ועוד ישנם הרבה דברים שאין האיש מתבונן עליהם כלל, ואף אם מתבונן עליהם פעם אחת ביובל אז נמצא לו תיכף תירוץ בצידו, ומה אעשה הלא טרוד אני, הלא יש לי עגמת נפש מזה ומזה ורגלי כואבת לי. ומחשבות של תרוצים אלו דקים הם ומתגנבים תמיד בלב האדם, ואף אם רואה כבר חובה לעצמו ג"כ אינו חף מלתרץ את עצמו, והא ראיה שאינו כועס על עצמו אם עושה פגם כמו על אחרים אם רואה אותם בפגם הזה. ובאמת התרוצים האלו הם כאילו ח"ו ד' חייב בדבר על אשר אינו נותן לו מן, ואינו מושיעו מכל דאגותיו. ויוכל להיות שזה פירוש הפסוק, הנני נשפט אתך על אמרך לא חטאתי. אתה נשפט על מעשיך, ודע כי באם אתה אומר לא חטאתי אתה משלח החטא עלי ח"ו, ואתה ממשיך את המשפט גם עלי, וזה הנני נשפט אתך ולא כתיב הנני שופט רק אני כביכול ג"כ נשפט. והכל על אמרך לא חטאתי. לכן אל תמהר לאמר כן, כי בזה אתה מוסיף חטא על שאתה מושך גם אותי במשפט. וכנ"ל גורם בזה שד' אומר אתה חטאת, וח"ו אינו נושא עון.
5
ו׳הסיבה לזה שאין האיש רואה חובה לעצמו, הוא מפני שאינו מרגיש את החטא רק מבינו בשכל. כמו למשל בגשמיות, אם יתחב מי יתד ברגלו, יכול מזה להגיע מחלה ללבו אם לא יוציאו את היתד מרגלו. הדם סובב מהלב לגוף ומכל הגוף אל הלב. לכן אם ישאר היתד ברגלו ויעשה מוגלה או תוכל המוגלה להמשך עם הדם אל הלב. אבל האם בגלל השכליות הזו האיש ממהר להוציא את היתד מרגלו, לא, הוא אינו צועק בגלל השכל ואינו ממהר להוציאו בגלל המורא שלא תגיע המוגלה ללבו, רק פשוט בגלל ההרגשה שמרגיש בהרגשה לבדה בלי שכל שרגלו כואבת לו.
6
ז׳כן הוא בענין החטא, החוטא עושה פגם למעלה בבחי' הקב"ה הוא לבן של ישראל, אבל חוץ מזה גם הנשמה נפגמת. ובראשית צריך האיש להרגיש את כאב נפשו שנפגמה, ואז לא יצטרך להשתדל שיראה את חטאיו ויראה חובה לעצמו, רק הוא מרגיש כעס על עצמו וצועק מתוך כאביו ויסוריו שמרגיש, למה תחבתי יתד בנשמתי. משא"כ מי שאינו מרגיש פגמיו ואין לו צער ויסורים פנימיים על גודל שברו רח"ל. רק הוא מתבונן בשכלו לבד שחטא והחטא יכול לגרום פגם למעלה כי ד' אמר שלא יחטא. ואם פגם בתפלתו מתבונן הוא הלא את דברי תפילה אלו אני שולח למרום ואם פגומים הם יכול אני לגרום ח"ו פגם למעלה וכו'. לכן יען שאת חטאיו רואה בשכל בלבד לכן ממציא לו השכל שכליות שקר שאין הוא חייב בדבר. כי כבר דברנו איך שהשכל משועבד לרצון האדם, ואם רצונו לא טוב. אז ממציא לו שכלים לא טובים ג"כ. כי גם לגנב יש שכליות שצריך הוא לגנוב. והוא מפני שרצונו לגנוב. וזהו בחי' אין אדם רואה חובה לעצמו. אם אינו מרגיש את החטא רק מבינו ורואהו אז אינו רואה חובה לעצמו, רק כנ"ל כביכול מטילו למעלה.
7
ח׳ודוד המלך ע"ה בקש, חנני אלוקים כחסדך כרוב רחמיך מחה פשעי וכו' כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. לך לבד חטאתי וכו' למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך (תהלים נ"א) אשר ע"פ פשוט יש לדקדק שאומר הטעם חנני וכו' יען כי פשעי אני אדע, האם יען שהוא כבר יודע שחטא לכן יחננו. לך לבדך חטאתי וכו', הלא כל הפשעים הם נגדו ית' ולולא דבר ד' לא היו חטאים. אבל כנ"ל. אף שדוד המלך היה במדרגה גבוהה הרבה. מ"מ גם למצבנו רמז בתהילים. כי תהילים תיקן עבור כל ישראל. אף שאיני ראוי לפי מדת מדה כנגד מדה שתשא עוני ותאמר כביכול אני חייב. מ"מ חנני בבחי' מתנת חנם, כי רש"י פירש בואתחנן אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם. ומפרש למה הוא צריך למתנת חנם, כי פשעי אני אדע, בדעת בלבד ולא בהרגשה פנימית. וחטאתי, שאדע שזה חטאתי ואני חייב בדבר. זהו נגדי תמיד. בבחי' מתנגד. כי איני רואה חובה לעצמי ויש לי תמיד תירוץ כנ"ל ואיני מרגיש דיו את הפגם והיתד שתחבתי בנשמתי רק לך לבד חטאתי והרע בעיניך עשיתי, לכן אני מבקשך חנני וכו' בחי' מתנת חנם. למען תצדק בדברך תזכה בשפטיך. שלא תהיה ח"ו נשפט עמי בבחי' הנני נשפט אתך וכו', לכן מחה פשעי שלא תהיה אתה כביכול נשפט כנ"ל.
8
ט׳אמנם אף אם אין האיש מרגיש את פגם נשמתו אין הפירוש שגם נשמתו אינה מרגשת, הנשמה מרגשת בצערה רק הוא האיש אינו מרגיש בצערה של הנשמה. הוא דר עם הנשמה כמו בין שכנים בבית אחד. שאחד אינו מרגיש בצערו של חבירו מפני שאינו קשור ומתיחד עם חברו. ויכול להיות שהנשמה יושבת ובוכה על פגמיה מכותיה ותחלואיה שגרם לה האיש, והוא עם הנפש הבהמית שלו שמחים עמה שמחה של הוללות. ולו יפתח אז האדם את עיניו יראה את צערה. איך היא יושבת וראשה חפוי על רוב פצעיה.
9
י׳לכן האיש הישראלי צריך להיות עם הנשמה מעורב. לא כב' שכנים שהוא רק התקרבות מקום. כלומר אין זה לזה שום שייכות רק המקום שהם נמצאים בו יחד קרוב. אך התקרבות העצם שתהיה נשמתו נמשכת ומעורבת בבשרו ודמו. כי באמת למה אינה מעורבת. ומי הדיחה מאבריו אשר נפחה ד' בהם. נפש העולם הדיחה. כי כל איש מרגיש איך שהעולם מעורר בו איזה התפעלות. פעם אהבה לדבר שרואה. פעם שנאה וכעס וכו'. וזהו מפני שלכל דבר מהעולם יש נפש, והנפש מהדבר שנתעורר ממנו נכנסת בו ע"י הראיה או שאר חושים. לכן לולא ראה זאת לא היה האיש מתעורר. כי לא מנפשו נתעורר. רק מנפש הדבר שנכנסה עתה בו. ויש מי שמתעורר מהקדושה שיש בעולם וממצותיו. ואז אין נפשו שנמצאת בו נדחקת לצאת מאבריו וחושיו, רק מתפשטת לאבריו ומעורבת בהם. משא"כ מי שאינו שומר א"ע בהתעוררותו מן העולם שתהיה בקדושה, ונפש גשמיות העולם נכנסת בו, אז נפשו נדחקת ונרדפת מגופו ונבדלת ממנו כנ"ל.
10
י״אויוכל להיות שזה פשט המדרש. כי נודע מספ"י שיש עולם שנה נפש בחי' והר סיני "עשן" כולו, ומה שיש בזה יש בזה וצריכין שלשתן להיות. נפש ועולם ידועים, אבל שנה מהו. לכאורה נראה שרק השם שנה נמצא ולא עצמותה, כי מהו שנה. בשלמא יום ע"פ פשוט החמה הולכת ממזרח למערב וזה עצם שיש לו מציאות בעולם, אבל שנה מהו, כי אין לאמר שיבת השמש למקומה בהקיפה הגדול כי הלא בנ"י מונים ללבנה והשמש לא שבה עדיין למקומה כשאנו גומרים ומחדשים את השנה. ושנות העיבור הוא שלא להרחיק את שנות הלבנה מהחמה יותר מדי וע"פ רוב בראש השנה שלנו או שאר יו"ט לפי שנות החמה חול הוא. ומהו שנה כך וכך ימים וחדשים. נמצא לפ"ז שרק הימים נמצאים ולא עצם שנה, רק שאנו מכנים אותם מספר הימים והחדשים שנה, כלומר הימים נמצאים אף לולא כינינו אותם ימים כי גם בלעדי זאת השמש סובבת את הארץ, אבל שנה לולא לא היינו מכנים למספר של ימים וחדשים שנה אז לא היתה נמצאת, כן נראה לכאורה.
11
י״באמנם באמת גם עצם שנה נמצאת רק שהוא דבר רוחני. עצם בלתי נראה ונמצא בארץ, ונמצאת בשמים, זמן הרוחני. וכשהאיש שומר את הימים שהם מן העולם שהם מן הילוך השמש ומתקנם ומחברם לנפש, היינו עולם ונפש שאין הנפש נדחה מפני העולם, אז נותן ד' להם גם את השנה. וזה שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. אם הם תקנו הימים אז ד' ממלא השנים. ועל כמה אנשים אמרו חז"ל ימים האריכו שנים לא האריכו. כי נפשם חסרה מהם. ולא התחברו עולם נפש, וממילא לא נתן ד' להם את השנה ונשאר רק בימים.
12
י״גויכול להיות שזה ענין גילגול. כי כשקצבו בשמים לאיש חיים כך וכך שנים משכו לו, והוא חוזר בימים ולא בשנים. מוכרח לשוב לחיות ולהמשיך השנים שלו. ויש שהאיש חי שנים. אבל לא כל שניו שהקציבו לו. אבל בשרה אמנו אומרת התורה, שני חיי שרה, שהקכ"ז שנים היו כל שנותיה. ולא השאירה בשמים שנים שנקצבו בעדה שלא המשיכה אותם.
13
י״דוזה ענין תפלה בציבור ג"כ. לכאורה גם שם "צבור" הוא שם לבד, התאספות אנשים שהאנשים הפרטים נמצאים, ואנו מכנים אותם בשם צבור. ואם לא היינו מכנים אותם בשם צבור גם אז היו האנשים הפרטים נמצאים אבל לא הציבור. אבל כנ"ל הציבור הוא עצם לבדו, והוא נמצא בשמים. בחי' כנסת—ישראל כנודע, וכשבנ"י מצטרפים יחד לעבוד את ד' אז ד' ית' מוריד להם את בחי' צבור כנסת ישראל לפי חלקם. לכן אף שכל איש ישראלי קדוש ומחויב לעבוד את ד' מ"מ אינו רשאי להתפלל כל התפילות כמו הצבור, היינו קדושה וברכו וכו'. מפני שלצבור נמשך קדושת הצבור. חוץ מקדושת כל אחד, ויכולים להוסיף תפילות. וכן כשאתה אומר דבר תורה לצבור. ג"כ צריכה להיות כונתך להמשיך נשמת הצבור, חוץ ממה שמעורר נשמתם הפרטי.
14
ט״ולכן כשהיה ר"ע דורש והיה הצבור מתנמנם. כל אחד לעצמו היה ער רק נשמת הצבור ישנה. למה. יען שכ"א חשב הלא די לי אם את נשמתי עוררתי, כי צבור הוא שם לבד ואין לו מציאות בפני עצמו. לכן אמר ר"ע מה ראתה אסתר וכו' שחייתה קכ"ז שנים וכו' שלא חייתה ימים לבד רק שנים כנ"ל, שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. ומזה אתם רואים שגם עצם צבור נמצא אך צריכים להמשיכו כמו שנה, לכן גם את הצבור עורר והמשיכו וק"ל.
15