דרך המלך, תורה, חיי שרה ב׳Derekh HaMelekh, Torah, Chayei Sara 2

א׳פרשת חיי שרה תרצ"א

ב׳ויהיו חיי שרה מאה שנה וכו' ופרש"י ז"ל לכך נכתב שנה וכו' בת ק' כבת כ' וכו' ונבין נא, למה התורה מרמזת זאת בשרה יותר מבשאר הצדיקים. ובכלל נראה שהרמז בא להודיענו שאת השנים בעצמן תיקנה שרה. כי הגמרא [במדרש ב"ר פנ"ח] אומרת ר"ע היה יושב ודורש וכו' תבא אסתר וכו' שחיתה קכ"ז שנה ותמלך על קכ"ז מדינות. ונראה שעוד מקבלת שכר על חיותה שנים הללו עד שנכדתה תמלך בשביל זה על קכ"ז מדינות. ולמה עוררן ר"ע בזה יותר מבשאר דרשותיו.

ג׳אמנם איתא במד"ר בראשית פ"י ויכל וכו' מלאכתו, א"ר ברכיה בשם ר"ס. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אומר מכל מלאכתו אתמהא, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה. ומה נברא בו לאחר ששבת. שאנן ונחת שלוה והשקט עכ"ל המדרש.

ד׳המדרש אומר דרשני, כי בקושיתו אומר שנברא לא בעמל ויגיעה. ומסיים להפרע וכו' וליתן שכר טוב וכו' שנברא בעמל ויגיעה. ואם באמת נברא שלא בעמל ויגיעה איך יפרעו מהם לאמר שנברא בעמל ויגיעה. והאם ח"ו כתבה התורה מלאכתו שיהיה משמע שנברא בעמל כדי להפרע וכו' אף שלא נברא בעמל ויגיעה. ובעשרה מאמרות שאמרה המשנה כדי ליתן שכר טוב וכו' ולהפרע. באמת נברא העולם בי' מאמרות שייך כדי ליתן שכר טוב ולהפרע. ובפרט לפי דברי התוי''ט שם שמה שאומרת המשנה ומה תלמוד לומר אלא וכו' לא שמשום זה בראו ד' בעשרה מאמרות כדי ליתן שכר ולהפרע, רק כן רצה ד'. ושאלת המשנה היא מה תלמוד לומר מה למדין אנחנו מזה שנברא בי' מאמרות. משא"כ כאן שמסיים המדרש שנברא בעמל כדי להפרע וליתן שכר טוב. ואומר מתחילתו שנברא בלא עמל ויגיעה.

ה׳אבל המדרש מסיים בבת אחת, ומה נברא בו לאחר ששבת שאנן ונחת שלוה והשקט. שע"פ הפשוט קשה להבין איזה שייכות זה לזה. ונראה מזה שתרוצו של המדרש שנברא כולו בעמל ויגיעה לא בעמל ויגיעה פשוטה שהוא מלשון עבודה כונתו. רק בעמל ויגיעה שהם היפך מן השאנן ונחת השלוה והשקט. שעמל הוא מלשון ואת עמלנו אלו הבנים, ויגיעה מלשון כל הדברים יגיעים, והן עבודה שאין לו להאדם קורת רוח בה רק דאגה ועצבות. וזה שמתרץ המדרש הן אמת שעמל ויגיעה פשוטה בכח לא היתה אצלו ית', אבל עמל ויגיעה זו שהן היפך של הנחת ושלוה שנברא בשבת זאת היתה ובשביל זה כתיב מלאכתו, אבל לא אצלו ית' היתה העמל והיגיעה הזאת רק כשנשתלשל העולם לבחירת טוב ורע לרשעים וצדיקים נעשה העולם בעמל ויגיעה, ולא מן העולם בעצמו רק מן גשם העולם. וירא ד' כי רבה וכו' ויתעצב אל לבו עמל ויגיעה, והוא ית' את הכל ראה מראש. כי גם כתות מהמלאכים אמרו אל יברא. אבל ד' אמר הכל כדאי בשביל איש אחד אשר יעבוד אותו ית'. וכמו שאומרת המשנה על הלומד תורה לשמה שכל העולם כולו כדאי הוא לו. וכיון שעולם כזה, לא העולם בעצמו רק גשם העולם והטוב והרע שבו קשה לד' לברוא ומ"מ בראו, והרשעים מאבדים עולם כזה שנברא בעמל ויגיעה נפרעים מהם. ולצדיקים נותנים שכר על שמקיימין עולם כזה.

ו׳וזהו עמל ויגיעת העולם. אדם לעמל יולד תרי גווני עמל, עמל של עבודה ועמל של דאגה. ותלוי בזה מה רוצה האיש לקחת מן העולם, מי שרוצה לקחת ממנו עולמיות וגשמיות אז כיון שנברא גם בעמל של דאגה גם לאיש הזה כל ימיו כעס ותמרורים, לא דוקא שיש לו צרות, רק שבכלל בפנימיותו אינו שבע־רצון ואין לו נחת מן העולם. ותמיד מבקש להרגיע את נפשו המתיסרת, והן הנה התאוות שהוא להוט אחריהן כדי להשביע את עמי נפשו. משל למי שמריח ריח רע מבקש לו בשמים ושאר דברים מריחים להפיג את צער אפו מריח רע. משא"כ מי שאינו מריח את ריח הרע אינו מבקש את הבשמים. אבל איש הישראל שיודע שלא לעניני גשם העולם שלחו ד' לעולם הזה. ותמיד זוכר הוא שבזמן הקצר הזה שימצא בעולם לא יאבד את קיום הנצחי של נשמתו בעולם העליון ורק לקנות תורה ועבודה בא לעולם וזאת הוא מבקש מן העולם אז הוא למעלה מן העמל והיגיעה. בבחי' שאנן ונחת שלוה והשקט הוא.

ז׳לא שאומרים אנו בזה שלאיש העובד את ד' אין שום יסורים בעולם. כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אבל הגמרא אומרת שלשה פתחו באף ונאבדו באף נחש קרח והמן. הנחש פתח ואמר אף כי אמר וכו' פשוט נראה לכאורה שבתיבה זו, אף, לבדה פתחו אבל בכהן שאמרו חז"ל לפתוח ראשון וכו' ועוד במקומות נראה תיבת פתיחה היא על דבר שנמשך גם הלאה רק הוא התחיל בה, הוא והמסובין אוכלין רק הוא היה המתחיל. כי האיש ישראל נמצא בעולם ויש בו גם טוב של קדושה גם הרע של העולם, והאיש ישראל שהקדושה היא העיקרית אצלו. ובה הוא מתחיל ופותח. אז מרגיש את השלוה והנחת, את הטוב ואת עונג העליון ורואה את כל אשר עשה ד' כי טוב הוא. ואת עמל העולם רואה רק כדבר שצריך למתק, כתבואה שצריכה לטחון כדי להוציא ממנה את הקמח. משא"כ הם גשמיות העולם היה עיקר אצלם ופגעו בעמל ותלאות העולם ופתחו באף, לכן התאוו תאוות כשאול שאינו שבע וכל דבר מעט לו להרגיע את נפשו המעונה ביסודי העולם.

ח׳וזה ענין עצבות ושמחה. יכול האיש לטעות ולאמר שאנשי עוה"ז בעלי תאוות והוללים הם בעלי שמחה, ואיש העובד הוא ברוח נכאה וח"ו בעצבות. ואיך באו הם למדריגה גבוהה של שמחה אשר איש ישראל צריך לעבוד עליה כ"כ עד שיגיע אליה. אבל כל הוללותם ותאותם מן הפנימיות שלהם היא, בנפשם פנימה יש מין דאגה של עמל ותלאה ורוצים להשתכר ולהפיג זאת בהוללות בבחי' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ולהאיש העובד בפנימיותו שלוה והשקט, ואף דאגותיו שסובל הן שלו הן של שאר ישראל. כולם מין מוץ התבואה אצלו, וכשבא לעשות לעצמו תמצית ומושג מן העולם, בא אל הוירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, יש תורה ותפלה ישנן מצוות ומע"ט שבת פסח שאר ימים טובים זהו העולם. והכל טוב הנאה ועונג, ורק שיש גם מוץ וקשין שצריכים להטפל גם בהם.

ט׳והנה איתא בגמרא חגיגה ה'. על הפסוק במסתרים תבכה נפשי והא אין עצבות לפני המקום ומשני הא בבתי גואי יש עצבות, הא בבתי בראי אין עצבות. ובמדרש איכה איתא, שהמלאך לא רצה שיבכה ד', ואמר הקב"ה אכנס במקום שאין לך רשות לכנס ואבכה. ומשמע אדרבא שכל שלמעלה יותר יש עצבות, ולפי הנ"ל העמל ויגון שהוא בחי' דאגה רק למטה במקום שיש גם רשעים ולמעלה רק נחת ושלוה השקט ובטח יש.

י׳אבל בחדושי אגדות שם איתא. בתי גואי ה' ראשונה בתי בראי ה' אחרונה. היינו בינה ומלכות. בבינה יש גם עצבות ולא נשתלשלה למטה עד מלכות, כי גם על עוה"ז אמר ד' כי טוב מאד רק שהאנשים בבחירתם עושים אותו לרע ולעמל אם אינם בוחרים בטוב, היינו שד' ית' נתן להם רק את היכולת שיוכלו לעשות מן העולם עמל ויגיעה, ולא שנשתלשל לעולם הזה עמל ויגון. כי באם היה נשתלשל לעוה"ז לא היה אפשר לעשות את ההיפך כמו שא"א לעשות מן האבן עץ, אך רק בחירה ואפשרות ניתן לו. ותלוי בו אם למשוך את עולם העליון יחד עם השלוה והנחת או לפתוח באף. והמלאך שהוא בחי' וברוח פיו כל צבאם רק חיצוניות ההשתלשלות הוא כמו כל העולם, רק שאינו סוף ההשתלשלות שבעולם העשיה רק למעלה ממנה בחי' יצירה. בחי' ואו מהשם הק', אין לו רשות לכנס לבתי גואי שהיא בינה ה' עילאה, לכן גם בחירה אין לו כי רחוק הוא מן העמל ויגיעה ורק בשמחה וקדושה הוא, בהשתלשלות שא"א לשנות, אך לא בהשתלשלות של ההסתר רק בהשתלשלות של קדושה.

י״אואיש הישראלי שמקורו בחי' מחשבה עילאה שהוא בחי' חכמה ובחי' בינה בחי' שימני כחותם על לבך, בינה לבא. ובבינה גם הכשרה של עצבות של עמל ויגון נמצא לכן יש להם בחירה ואפשרות, וכיון שהמציאות של מעלה באיש ישראלי נמצא לכן עיקר הבחירה שלו בהבחי' בינה שלו מצויה. לעבוד את ד' יכול גם איש הפשוט. ואם רק מקיים את התורה בכל לבו ומעט השגתו כבר עובד ד' הוא. ובתד"א איתא שאף מי שאינו יכול ללמוד תורה ואומר בכל היום את הפסוק בתורה ואחות לוטן תמנע גדול הוא אצל הקב"ה. גם דעת התורה חסרה לו ורק מה שיכול עושה לשם ד' ואומר בכל היום ואחות לוטן תמנע עובד הוא את ד' בזה. משא"כ להיפך. להרע יכול האיש רק ע"י חכמים הם להרע, ומי שאין לו סיבה למשל כשאינו נמצא בין אנשים רעים או שאר סיבה. לא יתחיל להתקלקל בלתי אם בדעתו מתחיל לחשב מחשבות לא טובות אם של פגם אמונה או של שאד עבירות ר"יל, ואף אם יכשל ח"ו ישוב אם לא יתחיל הפגם בדעתו. גם ההשתלשלות של עוה"ז טובה היא. כמו שאמר הפסוק וירא אלקים וכו' והנה טוב מאד. וכמו שאמר המדרש בראן משבחן מי מגנן, ורק בבתי גואי בבינה היא הבחירה ובבינה שלו יכול לבחור בזה או בעצבות ועבירה.

י״בלעבוד את ד' יכול אפילו בפשטות, אבל רק להיות עומד יכול בלא עבודת המחשבה. אבל להיות הולך מדרגא לדרגא יכול רק בדעת ועבודת המחשבה. כי זה כחה של החכמה לאחוז גם בדברים הרחוקים. וגם בבינה היא הבחירה וכדי ללכת מוכרח להיות בוחר בכל פעם יותר למעלה. ומי שאין לו בחירה אינו יכול לעלות. לכן האיש הפשוט אינו כ"כ בסכנה שלא יתקלקל מפני שאינו כ"כ במקום הבחירה. הוא כבר הולך בדרכו בכל יום, תפלתו במדה אחת. מעט תורתו ומצותיו וכו' הכל במדה אחת. ואיש ישראל ההולך תמיד נמצא תמיד במקום הבחירה בבחי' בינה שלו. והוא יכול ליפול ולבחור ח"ו גם בלא טוב. והיצה"ר בת"ח יותר כדברי הגמ' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

י״גואפשר זהו ענין יגע ר' בון בכ"ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה. כי צדיקים אין להם מנוחה לא בערה"ז ולא בעוה"ב כי ילכו מחיל אל חיל. כמו שבעה"ז עבודתו בהליכה ועליה שבחר תמיד עוד למעלה ועוד למעלה כך עבודתו בעולם העליון ללכת. ובזה הדבר תלוי. אם בעה"ז את כל כח בחירתו אשר לו הוציא לבחור וכל שהיה יכול בחר בקדושה. אז בעולם העליון אין לפניו ב' דרכים בחי' בחירה. רק עבודה של הולך לו. משל למי שכבר החליט ללכת למקום ומכיר הוא את כל הדרך שמה. אז אף בעוברו על פרשת ב' דרכים אין דרך האחר נמצא במוחו וק את הדרך אשר ילך בה. מפני שכבר מסר את כל דעתו לדרך הזה. משא"כ מי שלא גמר בדעתו אז בכל פרשת דרכים ב' הדרכים במוחו. אף כן מי שבעוה"ז הוציא ומסר את כל בחירתו לבחור בטוב אז מנוה"ע עולה ורק דרך אחת לפניו. משא"כ מי שלא הוציא את כל בחירתו וכח נפשו אז שם לפניו ב' דרכים. ואף ששם ח"ו אין שייך רע ובחירה רעה אבל במקום הבחירה נוגע, מקום שגם עצבות ועמל נמצא. מקום הדין שיכולים לדקדק עמו כחוט השערה ולענשו. ועל ר' בון אמרו שיגע לא כבן שלושים שנשאר בו כח ונפש לבחירה, רק יותר מתלמיד בן מאה. וריב"ז בכה ואמר ולא עוד אלא שיש לפני ב' דרכים וכו' ואיני יודע להיכן מוליכין אותי. לא אמר שיהיה לפני ב' דרכים. רק שיש לפני. בענותנותו חשב שעתה יש, לפניו עוד ב' דרכים ולא מסר את כל עצמו נפשו ובחירתו בבחירת טוב. וגם שם יהיו לפני אותן הב' דרכים ואיני יודע וכו' כנ"ל מפני שעודו נוגע במקום עמל.

י״דנחזור להנ"ל. העובד יכול להיות בפשטות ובלא מחשבה. ולעלות יכולים רק במחשבה. אז מגיע למקום הבחירה. קרוב לשכר וגם להפסד ח"ו הוא וכל הגדול מחבירו וכו'. וכשמתגבר עולה. לכן העולה צריך להמשיך את עבודתו ואת עלייתו אל העבודה ואל הפשטות ותמימות. פשוט שכל שמוסיף מחשבה יוסיף עבודה גם בפועל. אבל גם בזה, שאת המחשבות ואת ההשגות ילביש בעבודת העשיה, כמו שרואים בספרי המגיד זצ"ל מקאזניץ איך ממשיך דברים גבוהים בקבלה ומפרשם בעניני עבודת האדם.

ט״ווכן מי שמרגיש ח"ו לפעמים נפילה בעניני עבודת המחשבה התפלה וכו' אז ישלשל א"ע לפשטות ויאמר הנני עתה עבד פשוט של ד' ואומר אדון עולם וכו' כבן כפר עם פירוש המלות פשוטות, כי כיון שבענינים הגבוהים של המחשבה נכשל לשעה מפני שאז הוא בבחי' הבחירה והב' דרכים, יקטין א"ע להפשטות לבתי גואי ששם אין עצבות.

ט״זוהנה נודע שאיש הישראלי צריך לקדש את העולם בעבודתו, ואת הזמן מקדשים ע"י מצות שהזמן גרמא. כיון שבזמן תלויים. והנה הא בכלל שיכול איש הישראל לכוין כמות של דברים עליונים. הוא מפני שכיון שד' צונו לעבדו והעבודה צריכה למחשבות אלו, לכן נצטוינו לחשוב מחשבות אלו. נמצא ששרה שהיתה פטורה מן המצות עשה שהזמן גרמא כי מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, יכלה לקיים בלא כוונות הגדולות, ואת חלק הזמן קדשה בעבודה של תמימות. והגם שקודם קבה"ת היתה, מ"מ האבות כל עבודתם לא למענם בעצמם היתה רק לטובת ישראל, וכשיעקב צלע על ירכו נעשה מזה מצוה שלא לאכול גיד הנשה. לכן גם בהם חילוק בין מצות שנצטוו ללא נצטוו.

י״זלכן ר"ע שהיה דורש דברים גבוהים ולא יכלו כל האנשים לעלות עמו ונרדמו ולא שמעו לגמרי, כי חשבו שכיון שר"ע דורש כ"כ דברים גבוהים א"א להם לקיים ולעבוד בהם בתמימות. ביקש לעוררם וכו' תבא אסתר וכו' שחיתה קכ"ז וכו'. היינו שעל חיות שנותיה עוד מגיע לה שכר מפני שתיקנה את הזמן, ובמה בעבודת התמימות כנ"ל, וגם אתם עבדו עכ"פ בתמימות.

י״חויהיו חיי שרה וכו' בת ק' כבת כ' וכו'. לא מבעי האבות, אבל גם שרה שהיתה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא. מ"מ את כל שנותיה תיקנה וקידשה.