דרך המלך, תורה, משפטים (שקלים) א׳Derekh HaMelekh, Torah, Mishpatim (Shekalim) 1
א׳פרשת משפטים (שקלים) תרפ"ח
1
ב׳ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע. להבין למה כתבה התורה זאת אחר קבה"ת. כיון שהיה קודם קבה"ת. וכן ענין שקלים נבין נא מהו ולמה נתקשה משה. ומה ענין של המטבע בשמים.
2
ג׳אמנם איתא מהבעש"ט ז"ל. נס גדול הוא שאדם חי אחר התפלה ולא יצאה נשמתו מגודל הדביקות עכ"ל הק'. והנה כמו שהתורה ניתנה לכל איש ישראל. ואין לומר על ואהבת את ד' אלקיך או על יראת ד' שהיא רק לאנשים גדולים, רק כל איש ישראל צריך לקיימה, ואפי' אם אינו יכול לירא יראה עילאה עכ"פ יירא יראת העונש. כן גם בדבר זה של הבעש"ט ז"ל. לא לעצמו בלבד אמר זאת מפני שהיה באמת בעולם העליון בשעת תפלתו ולא היה מבין איך לא יצאה נשמתו לגמרי, אלא גם לכל איש ישראל אמר זאת הבעש"ט ז"ל שתפלתו צריכה להיות באופן כזה עד שירגיש כי נס גדול הוא שנשאר חי אחר תפלתו.
3
ד׳כי האיש ישראל צריך להשתוקק ולצפות בכל המעל"ע. ומכל דאגותיו ומכל שבירת לבו שבכל היום יתנחם בתפלתו. כשאגיע אל התפלה אספר את כל אלה לאבי ומלכי, את כל לבי אשפוך לפניו הוא יושיעני והוא ישמחני. משל לבן מלך שעוברים עליו הרפתקאות הרבה ומקוה לאותן הזמנים שנקבעו לו להתראות עם אביו להציע את הכל לפניו ולבקש ממנו ישועה והצלה. חוץ מן הישועה שפועלת לו התפלה אח"כ צריך הוא להרגיש תיכף בעת התפלה רפואה וחיזוק הלב והנפש, ומי שאינו מרגיש זאת בשעת התפלה סימן הוא על חלישות בטחונו ואמונתו בד' ית' ח"ו ובכח יכלתו להושיעהו ח"ו. אבל אין לנו לדבר מאנשים כאלה מפני שכל איש ישראל מאמין בד' ית' ובוטח בו ומרגיש תיכף בעת תפלתו את החסד שעשה ד' עמו בתפלתו שנתן לו ממש רפואת הנפש והגוף. ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי (תהלים ס"ו) אף על החסד שעשה ד' לו אחר תפלתו כפי שביקש הודה דוד המלך לד' וגם על התפלה בעצמה. אשר לא הסיר תפלתו וחסדו מאתו. על שניהם.
4
ה׳אבל החסד שמרגיש הישראל בעת תפלתו והתקוה שמקוה אליו ככל היום אינה מפני שמקוה שיחלצהו ד' מן המיצר בלבד. רק הדבר דומה לחולה ר"ל שמתרגז על כל דבר. לא מפני שיש באמת בכל הדברים כדי להתרגז מהם. רק מפני שהוא מרגיש א"ע לא בטוב מתגלה מרירותו על כל דבר. וכיון שנתרפא שב אליו רוחו. כן נפשו של איש הישראל מרה לה על שניתנה בידי העולם בידי מחשבותיו ונטיותיו אשר כל אחת מהם מושכתה אל עבר אחר וסוחבה אל כל פינה גרועה, ודומה הוא כמו מי שנשלך אל בית מרזח בין שכורים פוחזים וריקים שכל אחד מהם מושכו ומכריחו שירקד עמו. וכל תקות הנפש היא להגיע אל התפלה להתחזק ולהתרחק עכ"פ בשעה זו מן כל מחשבה נטיה ורצון גרוע שאחזו בה. ולעורר את כוחות עצמותה האמונה בד' והמחשבה והתשוקה אליו ית'. ובמחשבה טהורה ורצון שלמעלה מכל העולם היא מתרפקת על דודה ומעומק לבה אומרת, רבש"ע כבר העברתי כל המחיצות שביני ובינך ואין לי עתה שום מחשבה ורצון אחר ולא שום דבר בעולם זולתך לכן אנא הדביקני בך רוחא ברוחא. עד שמרגיש האיש ישראל איך שנפשו מושכתו למעלה, אל מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים.
5
ו׳ובמדה שהוא מוסיף לעבוד בתפלה בקול שמעורר כוונה ובשמירת המחשבה והתעוררות התשוקה. מוספת הידיעה זו לרדת גם למחשבת המוח של הגוף שלו עד שגם בדעת אנושי שלו יראה את שטות העולם. כלומר כל מחשבות ונטיות העולם שהוא בוטח בהן והן אצלו עיקרים גדולים עד שמוכן למסור נפשו על כל כבוד ועל כל תאוה. יראה כי הבל ותוהו המה. שטותים מאוסים הם. והעונש הכי גרוע הוא אצלו מה שהוא מתגולל במחשבות ובנטיות אלו ואת פועל ד' לא יביט ואת כבודו ית' שנגד עיניו לא ירגיש. ומה טוב היה לו אילו הי' יכול להישאר כל היום בזכות נפשו קשור אל ד' ית' א־ל מסתתר ומתעלה מכל העולם. וכשזוכר שאחרי תפילתו יחזור אל העולם ממש נס הוא איך נשמתו נשארה בו מגודל צערו כנ"ל מהבעש"ט ז"ל. וככל שמתקרב בתפלתו אל סוף התפלה תתרבה תשוקתו ותוסף התעוררותו להתדבק מפני שקשה עליו פרידתו בסיום תפלתו. לכן עיקר היחוד הוא בסוף התפלה, היינו בשמונה עשרה שהוא אחר פסוקי דזמרה וק"ש. מפני שנפשו של הישראל מתפרצת אז בכל כוחה באהבה ויראה תשוקין וכסופין.
6
ז׳והרי זה כעין שאיתא מהמגיד מקאזניץ זצללה"ה על תשעה באב שאז לפני החורבן היה יחוד גדול בין הקב"ה וישראל. בסוד חייב אדם לפקד את אשתו בשעה שיוצא לדרך. ולכן אף שנעשה ונשמע ענו קודם קבה"ת כתבה זאת התורה לאחר קבה"ת. כי בקבה"ת אמרו ישראל דבר אתה עמנו וגו'. ואל תחשוב שגם אחר קבה"ת היו ככה. לא, כשהרגישו שהם שבים לביתם נתגברה כ"כ תשוקתם עד שבאו שוב אל המצב של קודם קבה"ת של נעשה ונשמע. אבל לא שיפול האדם ח"ו אחר תפלתו מכל מצבו הקודם.
7
ח׳כבר דיברנו מה ששמעתי מכ"ק חותני מ"ו הה"צ זצוקלה"ה שאמר בשם המגיד זצללה"ה, שאמר לאחד שהתחיל בנערותו לעבוד את ד' יחד עמו. ונשאר במדריגה שהתחיל, והמגיד עלה מחיל אל חיל, שהסיבה היא מפני שהוא התאמץ גם אחר תפלתו להשאר במצבו שהיה בשעת תפלתו, והיה יכול בתפלתו השניה לעלות עוד יותר וכו' וחברו אחר תפלתו שב לאותו מצב שהיה קודם תפלתו והיה לו בכל יום עבודה לעלות אל התפלה הראשונה, עכ"ל הק'. כלומר כל אדם מוכרח לנוח ג"כ. גם העולה באילן גדול נח באמצע עלייתו, אבל אז מוכרח הוא להתחזק ולהתאמץ לה תדבק ולאחוז באילן שלא יפול רק ישאר על מעמדו. וזה הרמז (תהלים מ"ב) באומרם אלי כל היום איה אלקיך, כך אומרים אלי הן אמת שבעת התפלה ותורה אתה לפני ד' אבל כל היום איה אלקיך ולמה נתרחקת חייו ממנו. הגם שא"א בכל היום להיות מטפס ועולה עליה אחר עליה כמו בשעת תורה ותפלה, אבל עכ"פ בסוף תפלתו צריך לאמץ את נפשו ולהדקה אל הקדושה כיתד שלא תמוט. שלא יפול ח"ו רק ישאר עומד בכל היום במקום המקדש. וכמו שמתפללים בסיום השמ"ע יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה'. שאמרי פי והגיון לבי בכל היום לאו דוקא בתפלה. יהיו לפני ד', ראויים לפני ד'.
8
ט׳וזהו ענין תשובה. כי תשובה היא שלא ישוב לכסלה כנודע. ולמה אם לא שב אלא התחיל לימנע מעשות רע ולעשות טוב, למה אין זאת תשובה שלימה, והרי הוא איש שיש בו מצוות מעתה, אבל גם חטאים יש בו כי לא נתכפרו. וא"כ מה היא תשובה. הלא ע"פ פשוט הוא שרק יחליט בעצמו ויבטיח שלא ישוב לכסלה, והוא אינו שב לכסלה ומה חסר לו עוד. ואם תאמר שהתשובה היא פיוס להקב"ה, באמת כן הוא שצריך החוטא לפייס להקב"ה על שמרד בו ח"ו. אבל התשובה שמגעת עד כסא הכבוד אינה כ"כ פשוטה כמו איש שמפייס לחבירו.
9
י׳אכן כנ"ל מי שמתחיל לפרוש מעבירות שבידו ולעשות מעש"ט בלא תשובה, הנה יש לו מצוות. אבל גם עבירות יש בו. והתשובה מוחקת את כל הפשעים הקודמים, ולא שיהיה כאיש שנתרפא מפצעיו שעוד רישומם ניכר. רק גם להעביר הכתם ויהיה כמו מי שלא היה בו חטא מעולם. כי מדוע היתה זאת עבירה מפני שרצון ד' היה שלא יעשה, ואם לא היה רצון ד' להיפך לא היתה זאת עבירה. ואברהם אבינו כשהלך לעקוד את יצחק בנו אין לומר שכל הילוכו עשייתו ועקידתו וכו' היה ח"ו בטעות מפני שלא ידע שד' מנסהו, וכיון שנתוודע כל מעשיו ח"ו לאין היו, לא כן הוא, כשרצה ד' שילך ויעלהו לשחטו כל מעשיו היו מצוה, ואילו באמת רצה ד' שישחטהו היתה השחיטה מצוה כשם שעתה כשרוצה ד' שלא ישחט השחיטה עבירה גדולה היא. וכן אליהו בהר הכרמל שהיתה הוראת שעה. אף שבשעה אחרת המקריב קדשים בחוץ עבירה היא באליהו מצוה היתה. כי למה היא עבירה מפני שד' אינו רוצה. לכן כשרוצה ד' מצוה היא.
10
י״אוכך היא עיקרה של תשובה. עד ד' אלקיך. שתגרום תשובה גם למעלה שד' ישוב כביכול וירצה במעשיך שעשית. ונעשו כל מעשיך שעשית לא עבירות. ואין זה ח"ו שינוי ברצון ד'. רק כיון שהאיש ישראל רוצה להתדבק בו ית' וד' רוצה בו, רק שהחטאים שעליו מכבר מפרידים ומונעים את ההתדבקות הזאת, א"כ כשרוצה ד' התקרבותו היינו שרוצה שלא יהיו אלו חטאים א"כ גם זה רצון ד' ית'. וחלפה כל רעתם.
11
י״בלכן תלוי הכל בעשיית האיש. מי שדי לו רק עשיותיו שעושה המצוות ומתפלל וכו' ואינו עושה לו שיעורים לעורר א"ע ואת נפשו להתדבק בו ית', נמצא שאין עבירות מונעים את עשיית המצוות, כי יכול להיענש על עבירותיו ולקבל שכר מצוותיו. וא"כ אין רצון ד' שיתדבק ועבירותיו לא יהיו עבירות כיון שגם הוא אין רצונו להתדבק. לכן אין תשובתו מעולה. משא"כ איש ישראל כנ"ל שתמיד עושה לו שיעורים, ובפרט בעת תפלתו, מעורר את נפשו ומוציאה מנרתיקה שתשתוקק להתייחד בו. ולא שהאיש בדעתו בלבד ירצה שנפשו תתאחד, ואין זה רצון הנפש ועוד לא נתגלה הנפש בזה להתקשר בד' ורק כמו שמבין בשכלו דברים אחרים שטובים לו כמו עניני המסחר וכו' כן מבין עתה שנכון הוא להתקשר בד'. אבל הרצון לא פעל מאומה. אלא צריכים לעורר את הנפש שהיא תשתוקק והיא תפרכס לצאת מנרתיקה ולחבק אותו ית' כביכול. ואז רוצה גם ד' שהוא יתדבק. ושב כביכול מרצונו לרצות את אשר עושה. ומן עבירותיו יעשה מצות. שובה ישראל עד ה' אלקיך. שגם ד' ית' כביכול ישוב מרצונו וכו'. קחו עמכם דברים, עם עצמכם, לא דברים בלבד רק שגם עם עצמכם תשובו אל ד', היינו שתשתוקקו להתדבק בו ית'. ואז כנ"ל ושב ד' אלקיך.
12
י״גלכן אחר החטא ציוה ד' כי תשא וגו' כל העובר על פקודי ד' יתן כופר נפשו. כי את נפשו צריך הוא להדביק בד'. ונתקשה משה רבינו איך אפשר ליתן כופר נפשו. הלא את הנפש צריך ליתן, ואיך יתן מטבע שבאמת אין לה כל חשיבות מעצמה וכל חשיבותה רק מפני שהאיש להוט אחריה. והראה ד' לו מטבע של אש, גם המטבע בשמים אבל לא של זהב רק של אש, חלקי הנפש שהשקיע האדם בה, עד שנעשו חלקי הנפש שהיא של אש בצורת מטבע. ובזה ירגיל א"ע גם החוטא למסור את נפשו לד'.
13
י״דוחטאך בצדקה פרוק. ולא שזהו כל נתינת הנפש, וכמו שטועים אנשים שכיון שנותן הוא צדקה מותר לו לעשות כל מה שלבו חפץ. זהו רק כי תשא את ראש. בראשית ההתקשרות כיון שרחוקה נפשו ירגיל א"ע לחבר את נפשו לד' במחצית השקל. אבל אח"כ צריך הוא להוסיף ע"ז תורה ותפלה באהבה ויראה כנ"ל.
14
ט״ולכן באחד באדר קודם מחיית עמלק משמיעים על השקלים. לעשות ראשית ההתקשרות, כי תשא את ראש. כנ"ל וכו'.
15