דרך המלך, תורה, משפטים (שקלים) ב׳Derekh HaMelekh, Torah, Mishpatim (Shekalim) 2
א׳פרשת שקלים תר"צ
1
ב׳כי תשא וכו'. ונבין נא ענין המטבע. ודוקא חצי שקל. ולמה באחד באדר משמיעין על השקלים. וכן הא דאיתא בילקוט שאמר מש"ר משאני מת אין אני נזכר. א"ל ד' כשם שאתה וכו' וזוקף את ראשן ונותן להם פרשת שקלים כך בכל שנה כשקורים פרשת שקלים כאילו אתה עומד וזוקף את ראשם.
2
ג׳אמנם איתא במדרש רבי תנחומא (פ' יתרו) עה"פ רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב"ה שקרא לישראל אחים ורעים ורע אביך זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי, אל תעזוב, ואם עזבת תן דעתך, עכ"ל הק'. המדרש אינו מפרש את העצה מה יעשה מי שעזב ח"ו את הקב"ה האוהב האמיתי של ישראל, רק שאומר ואם עזבת תן דעתך. פשוט הוא, כי איך אפשר שאיש ישראל יתרחק מד' כשד' ית' כ"כ קרוב אליו ואוהב אותו עד שקורא אותנו אחים ורעים, ולא אהבה חדשה היא רק עוד מימים קדמונים מדורי דורות מאברהם אבינו נמשכת היא, ולמה זה לא ירגיש האיש ולא תבער גם נפשו באהבה רבה אהבת עולם לד'. אבל רק עזיבה היא. וכמו שאמר הפסוק ותשכח אל מחוללך, לא במכוון הוא מתרחק רק שוכח ועוזב. ואפי' מי שכ"כ ירד ח"ו לחטוא בפועל גם הוא ראשית ירידתו התחילה בשכחה ועזיבה. עזיבת כל האיש. כמו שקוראים "איין אבגעלאזטער מענטש". אם שטרדותיו של העולם היו מטרידות אותו מתחילה או שבתאוות של היתר הסתבך את ראשו. רעיונותיו מתבלבלים ונפשו מתפזרת ללא דעת וללא מחשבה ומעט מעט עוזב הוא את ד' ונתרחק ממנו, עד שאינו מרגיש את האהבה ואת ההתקשרות ויכול ליפול לידי חטא חייו גם בזדון ר"ל. ואומר המדרש רעך ורע אביך שקורא אתכם ואת אביכם הראשון אחים ורעים אל תעזוב. כי ראשית החטא עזיבה היא. ואם עזבת תן דעתך, אם רק את דעתך תתן שלא לשכוח ושלא להיות מפוזר ומפורד בנפש ודעת ושלא להיות שקוע בשטותים והבלים. אז א"א שנפשך לא תרגיש באהבת רעך ורע אביך. וא"א שאהבת נפשך לד' לא תבקע את כל המחיצות וכל הלבושים שסוגרים בעדה ולא תבער באש תמיד לד'.
3
ד׳אבל המדרש אומר תן דעתך. לא לחשוב בדעתך בלבד רק תן דעתך. נתינה ממש. כי הרבה מחשבות חושב האיש דרך העברה בעלמא, וכאן צריכים ליתן את כל הדעת ולהשקיע את כל עצמותו בזה. וחוץ מזה הרבה מחשבות בקדושה חושב האדם שאינן נוגעות לעצמותו לעורר בו מדותיו לאהבה וליראה, וכאן צריכים ליתן את הדעת, דעת דוקא ולא מחשבה בלבד, כי הדעת מחבר את המחשבה למדות לעוררן, כנודע שהדעת אינה ספירה בפני עצמה רק הארת הכתר היא. לכן יכול לחבר את המדות למחשבה לעורר את המדות.
4
ה׳ובאדם בענין עבודה יכול להיות, כי רואים שאת המדות מעוררות רק המדות. למשל. כששומע שחתכו את בשר איש אחר בסכין. מתעורר עליו במדת הרחמנות שלו, לא החיתוך לבד עורר את הרחמנות. רק רחמנותו של הנחתך שמצטער ברחמנות ע"ע נגעה במדת הרחמנות שלו ועוררה אותה. וכששומע שחתכוהו ע"י סם השינה לא תתעורר מדת רחמנותו. מפני שבאיש הנחתך לא התעוררה רחמנות ואין מדה שתעורר את מדתו. וכן בענין אהבה ויראה. ולכן בדבר שאין בה ממדת גבורה ולא עשו אותו להזיק כגון הים ומסילת הברזל. אף שיכולים ג"כ להזיק מ"מ אין פחד ויראה מתעורר להאיש מהם, רק זהירות יש לו שזהיר מהם שלא יזיקוהו. משא"כ מדבר שיש בו ניצוץ ממדת גבורה של מעלה, כגון חיה מזקת או איש שונא או דבר שעשוי בידי אנשים בבונה להזיק אז מתעורר בו מדת יראה ופחד (ולפעמים מתעורר פחד אף בשעה שיודעים שאינם יכולים להזיק, ואף צורה איומה מעורר לפעמים פחד), מפני המדת גבורה שבדבר. וכן בענין אהבה כמו שאומר הכתוב (משלי כז,יט) כמים הפנים וכו' כן לב האדם לאדם, מדת האהבה של זולתו מעוררת גם בו את מדת אהבה וכו'. לכן המחשבה טהורה בעצמה בלא הדמיון אינה יכולה לעורר את המדות, כיון שאין בה מדה שתעורר מדה. ורק הדמיון שמצייר לעצמו דבר של יראה אז המדת יראה אשר בדמיונו מעוררת את מדתו. משא"כ הדעת יכול לעורר גם את המדות. מפני שהדעת הוא התגלות של עצם נפש היודע שהיא גם עצם הנפש של המדות.
5
ו׳וזהו החילוק בין דעת לחכמה ובינה. הבינה כבר היא בהתלבשות ובצורות ולא עצם הנפש בלבד, והחכמה אף שהיא כח העצם אבל רק כח בלא התגלות היא ועדיין נעלמה בחי' והחכמה מאין תמצא היא, ואיך תעורר את המדות. משא"כ הדעת התגלות העצם והכתר היא, לא הכתר אשר לפני כל גם לפני החכמה והבינה, רק בחי' הכתר שאחר המחשבה, התגלות האחדות ופנימיות הנפש אשר בההתלבשות היא, לא אשר בהתלבשות הבינה לבד רק בכלל הארת העצם והבחי' שדרה אשר נתלבש נתגלה בדעת בהארה וגם הפנימיות ועצם של המדות נתגלה. הדעת מעורר גם את המדות מפני שעצמן הוא, אדרבה זאת היא מדתה של הדעת לעשות אחדות גם מן הפירוד והמדות, לא אחדות שקודם הצמצום בלבד, רק גם מהם לעשות אחדות וידיעה אחת.
6
ז׳לכן את המחשבה והכונה מאיזה דבר יכולים להבין גם קודם העשיה, משא"כ ידיעת וראיית הדעת היא רק עם התעוררות המדות, ועיקר התגלותה למראה אחת ממש היא ביסוד ומלכות אחר התגלות המדות בפועל לא בהתעוררות לבד. למשל. האיש ישראל מקיים את היו"כ בכל דבר בשביתת מלאכה ובה' עינויים בכונה פשוטה מפני שכך כתוב בתורה, וכונה זו יודע הוא גם קודם יוה"כ ויכול ללמוד בספ"ק וידע עוד כוונות וטעמי יוה"כ, אבל כשעוברים עליו ימי אלול בתשובה וטהרה ואח"כ ר"ה בשופר כדבעי וכן עשי"ת, אז כשבא ליוה"כ מצטרפים אליו ימים אלו עם כל מעשיו הפרטיים של הימים ההם לידיעה וראיה אחת והוא רואה את יוה"כ למרום שיאה של הקדושה, הוא עוזב ונתרחק בכל יום ויום מכל העולם ובא אל יוה"כ שהוא מקום שלמעלה מכל חלאת העולם מקום שנוגע במי שהוא טהור ומשרתיו טהורים. ולפעמים כאשר לבו נשבר בקרבו ביוה"כ ורואה א"ע רחוק מכל קדושה בכל השנה מוטרד ומסובך בעולם עד שגם לבכות ולהתפלל לד' כראוי אינו יכול לצמצם את דעתו ולבו מפני פיזור הנפש, ועתה התקרע מידי כל המסטינים שאוחזים אותו ורץ אל אביו ובוכה ומשיח את כל דאגותיו הרוחניים והגופניים. ומכל השנה וימים הקדושים נעשה אצלו צירוף וידיעה אחת, והיו"כ נראה לו ליום של בכיה חפשית והתנצלות. לא שידיעה הראשונה או זו היא בחי' כוונה או טעם על יוה"כ שלכן שובת ומתענה בו. הוא מתענה מפני שד' ציוהו ואפשר יודע הוא כמה כוונות של יוה"כ וגם קודם יוה"כ למד רמזי ועניני יוה"כ, אבל ידיעה זו לא ידע רק אחר שקיים ועשה בפועל והתעורר בכל מדותיו כפי יום יום באלול כמו באלול ובר"ה כר"ה וכו' וידיעה זו שהיא ידיעת הדעת תלויה במדותיו ובהתעוררות.
7
ח׳נמצא שמכל עשיות הפרטיות והתרגשות הפרטית עולה ידיעה אחת לעילא מן הפרטיות, או שכל אלו הימים מצטיירים לפניו לעליה אחת ראש פיסגת הטהרה, או שכל השנה והימים אלו מצטיירים לו לבכיה חפשית והתנצלות. כלומר. יש ידיעה פשוטה שלעילא מן המדות והצמצום כמו כתר חכמה, והדעת הארת הכתר היא רק הארה לכן יכולה להתפשט גם במקומות הרחוקים וגם בהפירוד ולעשות מהם אחדות ומגלה ידיעה אחת פשוטה גם מן הצמצום. ולולא צמצום הזה והימים הבודדים עם מעשיו הפרטיים. לא נתרקמה ולא נצטיירה ידיעה פשוטה זו. וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים. גם מקודם ידע ד'. וגם טרם ירדו למצרים אמר לא"א ידוע תדע וכו'. רק שמן צעקת וצרות ישראל עלתה הידיעה של בחי' דעת. וירא וכו' וידע. וידיעות כאלו עולות לישראל מכל מעשי מצוותם כפי עשייתם המצות וכפי התעוררותם בעת עשייתם.
8
ט׳ואימתי הדעת מעלה ידיעה כזו, רק כשמעורר מקודם בקרבו את הרצון. כי הדעת נמשך מכתר. ואם גם קודם עשייתו נמצא בו הרצון לד' סתם רצון שקודם העשיה שבקרבו היא בחי' כתר שברצון כנודע שכתר היא בחי' רצון. וזה הוא הרצון שקודם הפירוד והמדות. רצון של בחי' הכתר. וכשמעוררו בחוזק אז גם אחר עשייתו והתעוררות מדותיו עולה הדעת לידיעה של הפשטה מתוך המדות והצמצום. משא"כ אם לא התעורר מקודם ברצון חזק. שהיא כתר שברצון אשר בו. קשה שיתגבר הדעת והאחדות של ידיעה הפשוטה מתוך פירוד המדות והעשיה. וזה בזה תלוי כי כל איש ישראל יש לו זמנים של רצון טוב, רק שאין הרצון נשאר אצלו לזמן מרובה. ועושה אח"כ היפך רצונו הטוב שהיה לו מקודם, סיבת הדבר יכול להיות, כי כל דבר רוחני א"א לו להתקיים בעוה"ז בלא התלבשות גופנית כמו שכבר דיברנו מזה. לכן התלהבות רצונו שהם מניצוצי נפשו אילו התלבשו בגוף שגם הגוף יתעורר לרצות כי אז היה קיום לרצון הזה לזמן מרובה עד שיבצע את רצונו בעשיותיו. אבל כיון שאינו מביא את הרצון לגוף כי הגוף אינו יכול לרצות דבר של הפשטה שלמעלה מן הדעת וההשגה לכן הרצון נשאר בלא לבוש ונפסק. משא"כ כשמתחזק פעם ושתים וכו' לגמור את מעשיו ברצון של הקדושה ורצונו יורד למדותיו ומעשיו ומעלה ידיעה אחת רוחנית קדושה שגם העשיות והמדות משותפות בה. אז יש גם לגופו איזו ידיעה והשגה וכבר יש לו מה לרצות ואין הדבר קשה לו כ"כ לרצות ברצון תמידי. וזה רמז המדרש. רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה. באמת יש לך אהבה ורצון אליו רק שהוא לפעמים בלבד. ואתה עוזב אותו בכל פעם. ואם עזבת תן דעתך. דוקא דעתך. ואז גם מדותיך תתעוררנה ומכולם תצא ידיעה אחת שלמה ואז לא תעזבהו. כי רצונך יהיה תמידי.
9
י׳והנה כל דבר סופרים אותו כפי עצמותו, עשרה בתים נמנים לעשרה ולא לאחת מפני שהגוש שלהם נפרד כל אחד מחברו בשלשה רחקים של אורך רוחב וגובה, משא"כ המטבע הצורה היא עצמותה, וב' חצאי השקל באם לא היה החותם עליהם לחתמם בחצאים כי אז היו נמנים לשתי חתיכות ורק בשביל החותם נמנו שתיהן לאחת, שקל אחד. ומה הוא החותם, הערכת דעות בני אדם שהעריכו זאת לערך מטבע חשובה. וכן הוא בישראל. אמנם בערך גופם נמנו כל אחד. אבל באמת כל אחד מספרם הוא לפי קדושתם והדעת אלקים שבהם. כנ"ל שהדעת מאחד גם הנפרדים לאחת. וכל ע' נפש לבית יעקב נאמר בלשון יחיד. ובעשו בלשון רבים. וכן מש"ר היה שקול כס' רבוא מפני שהיה בחי' דעת ישראל ובו נתיחדו לאחד. לכן כשאמר ד' למנות את ישראל בגופם. אמר ונתנו איש וכו' מחצית השקל. כדי שלא יחשבו שמספרם וערך כל עצמותם תלוי בגופם כמו שאר כל דבר גופני (ואז יוכלו ח"ו להתגשם ולהמשך לגופניות באמרם שזה העיקר שלהם). רק מספרם הוא כמו מנין המטבע שחתיכה אחת נחשבת רק לחצי שקל מפני שעיקרה היא הדעת. והמן שרצה לשלוט בישראל באומרו ישנו וכו' מפוזר ומפורד, שגם בעצמותו וגם בינו לבין חבירו מפורדים בלא דעת, התיקון הוא באחד באדר משמיעין על השקלים. וזה שאיתא בספה"ק ששקל הוא שיקול הדעת כנ"ל.
10
י״אומש"ר אמר וכו' אמר לו ד' כשם שאתה עומד כאן וזוקף את ראשן ונותן להם פרשת שקלים וכו', כי הענין של שקלים הוא זקיפת הראש והדעת של מש"ר בישראל.
11