דרך המלך, תורה, פרה א׳Derekh HaMelekh, Torah, Parah 1
א׳פרשת פרה תר"צ
1
ב׳וידבר ה' וכו' זאת חקת התורה וכו' לאמר דבר וכו'. ונבין נא השינוי מלשון אמירה ודיבור. וכן קושית הספ"ק למה כתיב חקת התורה ולא חקת הפרה. וענין קריאת פרשת פרה קודם הפסח.
2
ג׳אמנם איתא במדרש רבי תנחומא (פ' חיי) שהאבות תיקנו ג' תפלות. ומה ראו לתקן ג' תפלות כדי שיהא אדם מוסיף בתפלתו, ולא בתפלה לבד אלא אף בתורה יהא מוסיף והולך. עכ"ל הק'.
3
ד׳ונבין נא. בשלמא בתורה יכול להיות מוסיף והולך וגם תלמיד ותיק מחדש, אבל בתפלה האם מי שאינו מוסיף דברי תפלה יותר על מה שתקנו האבות לא יצא ידי חובתו. כי כנראה מהמדרש לכונה זו תיקנו ג' תפלות. פשוט הוא שבדברי תפלה של ג' תפלות עצמן שמתפללים צריכים להוסיף אור וקדושה, כי כל תוספת בקדושה הוא ע"י ג' ימין ושמאל ומכריע. דהיינו היחוד של חכמה ובינה. ודעת המכריע מוסיף תולדות חדשות. וכן חסד וגבורה ותפארת מכריע. נצח והוד ויסוד המכריע מוסיף אור שמתגלה במלכות. והנה לכאורה נראה שהתוספת וההולדה שמוסיף איש ישראל בקדושה אינה דומה להתוספת וההולדה שבעולמות העליונים. כי למעלה כל עילה מוליד עלול שלמטה ממנו ואילו באדם הקדושה שמוליד למעלה ממנו היא כי הוא איש גופני ומוליד ומוסיף קדושה. אבל באמת גם האיש יכול להוליד רק למטה ממנו. כי לא גופו מוליד את הקדושה רק נשמתו מולידה אותה. וכשמוליד ומוסיף קדושה צריך הוא לגלות את שורש נשמתו מחשבה עילאה של בחי' ישראל עלו במחשבה, ואז יכול להוליד תורה שהיא רק נובלת חכמה של מעלה כדאיתא במדרש נובלת חכמה של מעלה תורה. וכפי מצב נשמתו שמגלה אז, תורה כזו יכול להוליד.
4
ה׳נמצא שלהשיג את תורת ד' שכבר נגלתה לעולם. יכול להשיג מעט אף אם לא גילה את שורש נשמתו. משא"כ להוסיף בתורה יכול רק כשמגלה את שורש נשמתו. ומדוייקים בזה דברי הגמרא ר"מ הגמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק. ולכאו' מה הלשון רימון מצא איזו מציאה מצא. ומדוע לא היה די רימון אכל תוכו וכו'. אבל לא תורה שגילה אחר למד ר"מ. רק את התורה שכבר נמצאה וישנה בעולם היה יודע אחר וזאת למד ר"מ ממנו. רימון שכבר נמצא מצא ולמד. (ולא שיכול האיש להיות ח"ו כאחר וילמוד תורה הנמצאת כי גם ללמוד תורה זו צריכים לקדש א"ע וללמוד לשמה). ובכלל בהקדמת זוה"ק איתא שהתגלות ותוספת תורה שאיש ישראל מגלה ענין בריאה היא. בריאת שמים חדשים הוא. לכן צריך לגלות בקרבו חלק בחי' מחשבה עילאה של הבריאה שברא בה ד' ובחלק מחשבה זו יכול לברוא ולהוסיף תורה. ומה היא מחשבה עילאה. ישראל עלו במחשבה, ובראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית.
5
ו׳וזה רמז המשנה (אבות פ"ו) ר"מ אומר הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. משמע שהדברים דברי תורה נמצאים כבר והוא זוכה בהם, היינו שזוכה בתורה שכבר נמצאת. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. ואם בא אל מצב שכל העולם כולו כדאי הוא לו ר"ל שגילה הבראשית שכל העולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית וראשית מחשבה עילאה גילה בו והוא נקרא רע למקום, אז נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.
6
ז׳נחזור להנ"ל. הולדת ותוספת קדושה שישראל מוסיף. מין הולדה ותוספת שהספירות מגלים ומולידים הוא. לכן צריכה להיות בג'. פשוט לפי ענין עבודה הוא כי כל תוספת אשר בספירות מנשמת הספירות נאצלת לא מן הכלים, הכלים מצמצמים את האור לבחי' זו דוקא וא"א להוסיף אחרת חדשה, וכששני הפכיים מתחברים ומתגברים זה נגד זה בהפכיות כליהם אזי חיצוניות הכלים מתבטל זה בזה (עצמיות ישות החסד בגבורה והגבורה בחסד) וכשהישות לעצמו של הכלים מתבטל פנימיות נשמת הספירה מתגלה ויכול לגלות ולהאציל מקרבו אור חדש. ולכן תפארת היא בחי' הוי"ה. ונודעת קושית הרבי ר' דוב זצ"ל. הלא שם הוי"ה הוא שם גדול משאר השמות, ולמה בספירות הוא אחר שמות א־ל ואלקים. שהם בספירות חסד וגבורה שקדמו לת"ת, ומתרץ שלחבר ב' הפכיים צריכים שם הגדול משאר השמות. היינו כנ"ל. ע"י התחברות חו"ג ההפכיים זה כנגד זה. עצמיות הכלים מתבטל זה בזה ופנימיות הנשמה של בחי' הוי"ה מתגלה.
7
ח׳וזה ענין הרצון להתייחד, מקבלים עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זל"ז. התגברות אהבה אחת היא, ההתגברות שחבירו מתגבר עליו והוא מתבטל נגדו. זאת היא האהבה שמרגיש ביחוד. ביטול עצמותו לפני חבירו. אינו מרגיש עצמותו רק את חבירו וכן חבירו לו, וכמו שרואים שהבן האוהב את אביו בטל אליו ואינו מרגיש הרצון שלו רק של אביו, בחי' את והב בסופה שבאה אחר מלחמת התורה מלחמה ואהבה התגברות ואהבה, וע"י אהבה זו שבאה מן ההתגברות וביטול ההפכיות מתגלה עצם נשמתו (של כל אחד) ואור חדש אור תורה יוצא מהם.
8
ט׳ומובן בזה מעט הא דאיתא ברעיא מהימנא פ' פנחס (רל"ד ע"ב) שהיצ"ט והיצה"ר אשר בצדיקים ובינונים תרווייהו טובים כגוונא דחתן וכלה. גם עצם היצה"ר אשר להם. עצמותו לא רע, רק מן התגברות והפכיות הוא, בחי' חתן וכלה, עזר בזה שהיא כנגדו. וכמו בלימוד התורה שיש בו שכל לבנות ושכל להרוס את אשר בנה וחידש. ואומר אפשר ההיפך מה שאמרתי. ומשניהם יוצא שכל חדש אמיתי יותר ויותר עליון. מב' השכליים הבונה והמהרס. וזהו החילוק בין היצה"ר שהוא טוב ובין היצה"ר שהוא רע. מי שאינו איש ריק ובכל מעשיו יש נפש וחיות אזי גם ההפכיות שהוא היצה"ר המהרס שבו אינה ריקנית, רק ג"כ בחיות ונפש. למשל המהרס שבתורה ג"כ שכל הוא, רק שכל שמהרם את שכל הבינה, לא מהרס ריקנית של תוהו ובוהו לבד רק יש ונמצא ונפש, נפש ההפכי'. מין חסד וגבורה כבכל ימין ושמאל [רק כיון שמסטרא דגבורה בא והיא בחי' מהרס לכן נקרא יצה"ר. אבל שניהם טובים], וכעין שני ת"ח שמתגברים בהלכה זה נגד זה שנעשים אח"כ אוהבים ואור תורה אמיתית יוצא מהם. משא"כ האיש הריק שאין חיות ונפש יוצאת בכל מעשיו אז גם הפכיותו ריקנית היא הפכיות והריסה בלבד. לא הפכיות של יש הפכיות לבנות. רק הריסה בלבד של תוהו ובוהו. מין עצלות שאין דבר טוב יכול לצאת ממנה, יצה"ר רע היא.
9
י׳וכן הוא בענין עבודה. כי איתא בספ"ק שיש יראה באיש ישראל שמתיירא לאהוב את ד' ואומר מה אני שאוהב את ד'. ולפי הנ"ל יבואר כי יש יראה ויש אהבה. אבל כדי להוסיף קדושה ואור חדש צריכים ששני ההפכיים יתחברו ויתנגדו זה לזה, ובמה יתנגדו, כנ"ל. שאוהב וביראה ירא לאהוב. ומשניהם יוצאת תשוקה שלמעלה מאהו"י היא. היוצא לנו מדברינו, שבעצם גם היצה"ר מין הפכיות טובה הוא, ורק אם בלא עצם וחיות היא נעשה ממנו עצלות והפכיות רעה. ולכן קשה להתגבר על העצלות רק קודם שמתחיל בעשיה טובה, כיון שהיא ריקנית בחי' תוהו ובוהו (כי על תוהו ובוהו מתרגם המתרגם צדיא ורקניא. זהו עיקר התוהו ובוהו, הריקנות). אך כשמתגבר ועושה איזה דבר טוב ונמשך בו חיות אז גם היצה"ר וההפכיות שלו נעשה טוב. הפכיות של בנין. אבל כל זה רק אם עשייתו שמתגבר לעשות היא בכונה רצויה לד', משא"כ אם נעשית בפניה שוב ריקנית היא. לא שאומרים אנו בזה שיכול האיש בפעם אחת להשליך מעליו כל הפניות ולעבוד בכל עניניו בלתי לד' לבדו, אבל פעם אחת עכ"פ יכול לעשות איזה מעשה טוב לד'. ומי הוא האיש אשר מרגיש בקרבו את העצלות שדוחקת אותו ומונעת אותו מכל דבר ולא יתעורר על נפשו של קדושה היוצאת ממנו בעצלות, ולא יתגבר עכ"פ פעם אחת לעשות כיאות איזה מעשה לד'.
10
י״אואפשר שגם זה היה ענין כפיית ההר שכפה עליהם ההר כגיגית אחרי שהקדימו נעשה לנשמע, ולא תיכף בבואם להר סיני כי אפשר לא יחפצו לקבל. אבל הגמ' אומרת קללת חכם אפי' על תנאי באה, לכן לא רצה ד' לאמר להם בעצמו בלא שליח את ה"ואם לאו" שאם לא יקבלו את התורה שם תהא קבורתכם, כיון שקודם שקיבלו וקודם שגילו בעצמם ישות לא היה בהם הפכיות ויצה"ר של קדושה שהיא התגברות והתבטלות עצמיות והתגלות נפש של קדושה ואור חדש. משא"כ אחר שענו נעשה ונשמע נתגלה בהם הפכיות של ישות שרק ביטול העצמות יוצא ממנה, אז יש בדברים הללו ב' כונות: עיקר הכונה היא למצבם שהיו אז, אם אתם מקבלים את התורה מוטב היינו לעשות את התורה. וגם תקבלו את ה"ואם לאו" שבכם שההפכיות שלכם תהיה ג"כ תורה, כי את שתיהן צריכין לקבל. אם וכו' מוטב. ר"ל לעשות התורה של יצה"ט וגם התורה של הואם לאו כנ"ל. שיחד עם שכל הבונה יש בו שכל המהרס ואומר בכל דבר אפשר להיפך. אם שתיהן תהיינה תורה אצליכם אז שם תהא קבורתכם של העצמיות שלכם, ותורה אמיתית תצא. ואין שום קללה בזה. וגם ע"פ פשוטו אם יפלו ח"ו אז פשוט אם אתם מקבלים וכו' לכן אין שייך בזה קללת חכם אפי' על תנאי באה כיון שלמצבם שהיו אז לא היה שום קללה בזה.
11
י״בהיוצא לנו מדברינו שאיש הישראל צריך להוסיף מעצמו, והתוספת היא ע"י ההפכיות שבו הן בתורה והן בעבודה ע"י האהבה ויראה כנ"ל שע"י שמתקרבות ההפכיות זה לזה מתגברות זה על זה ועצמיות צורתן מתבטלת ואור פנימיות יוצא בתוספת קדושה מחדש, ואז אפילו ב' יצריו הטוב והרע טובים.
12
י״גוזה הכל כשמביא את כל ההפכיות שלו. את ב' צדדיו את יצרו וההפכיות, אל דברי התורה והתפלה בפה. כי נודע שבספירות אף שהדעת תפארת ויסוד מחברות. מ"מ עיקר חיבור כל הספירות הוא במלכות ושם מתגלות למראה אחת שלימה ושם עיקר הולדת אור חדש. ונודע שמלכות פה [כמו שאומרים בפתח אליהו] והוא דיבור. וכן הוא באדם. בלבו עולה לפעמים התעוררות מדה אחת וכשמוציאה בפה, אזי כולן גם ההפכיות עולות ומתגברות זע"ז כנ"ל, וכמו שרואה האדם בלמודו שעולה בו איזה סברא וכשמוציאה בפה עולה לו קושיא ע"ז ומשניהם יוצא חידוש אמיתי למעלה מכל ההפכיות. או שעולה לו קושיא ובדברו עולה לו תירוץ היפך הקושיא. כי נודע מהבעש"ט ז"ל. על הפ' נפשי יצאה בדברו שבהדיבור הנפש יוצאת. לכן אף אם במחשבה לבדה רק מחשבה אחת יוצאת. הנה כשמדברה כל נפשו יוצאת וגם ההיפך יוצא, וע"י התגברותן זע"ז בטלה עצמות צורת היש שלעצמן ופנימיות הנפש של השכל עולה בתולדה חדשה.
13
י״דוזה רמז המדרש האבות תקנו ג' תפלות, ולמה תקנו ג' תפלות, כדי שיהא האדם מוסיף בתפלה ותורה. כי הנה אנו אומרים אלקי אברהם יצחק ויעקב. מפני שהם קבעו בנו אהבה יראה ותפארת וצריכים להביא את מדותיהם אשר בנו אל הדיבור ואז יכול להוסיף בקדושה, לא שבשחרית יגלה רק אהבה בלבד ובמנחה יראה בלבד וכו' אלא כל תפלה צריכה להיות כלולה מג', רק כשבאו לתקן את התפלות בעולם ובזמן קבעו חסד דאברהם בזמן של חסד בעולם שהוא בוקר דאברהם כנודע וכו'. והאיש ישראל בעצמו אומר בכל תפלה אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. וזה גם ענין המחשבות זרות בתפלה, שבאמת רק שזאת בחי' ההתגברות היא. רק כשאינו מביא את התעוררות נפשו לדברי התפלה ודיבוריו ריקניים אז נעשה מן ההתגברות של קדושה התגברות והפכיות ריקנית, ומן היצה"ר שהוא טוב נעשה יצה"ר שהוא רע.
14
ט״ווהנה ענין חוקה נודע שהוא דבר בלא שכל, ורש"י ז"ל פי' מלשון חוקה חקקתי גזירה גזרתי וכו', שהוא מלשון חוק ולא יעבור. ובאמת דא ודא אחת היא, כי הדבר שהאב מצוה לבנו רק בשביל השכל יכול הבן לחקור אחר שכל ומצות אביו אם אמנם ראוי יעשה או ישאל את אביו עליו, אבל הדבר שמצווה רק מפני החוקה מפני שכן רוצה האב בנפשו למעלה מן השכל, אז חוק ולא יעבור הוא. לכן גם דברי המשפט בתורה, היינו דבר שנדמה לנו שבשכל הם ג"כ חוקות הן. כן רצה ד' למעלה מהשכל, רק שזאת החוקה נשתלשלה לשכל שלנו ופרה אדומה לא נשתלשלה לשכל וגם באמירתה לנו נשארה חוקה. ורמז ד', שכל חידוש שמחדש איש ישראל ואומרה בשכל, לא מן השכל לבד מחדשה רק מפנימיות נפשו שלמעלה מהשכל ורק שבדיבוריו מורידה לשכל. כי דיבור הוא לשון קשה כחוקה בלא שכל, ואמירה היא רכה. בשכל. ונודע מזוה"ק שזה וזאת עולם הנגלה בשכל.
15
ט״זזאת חוקת התורה אשר צוה ד' לאמר. זאת שהיא לאמר אמירה רכה בשכל גם היא חוקת התורה תהיה אצלך, ורק פרה אדומה דבר אל בנ"י גם כשאתה מדברה תשאר חוקה ודיבור. ורמזה התורה זאת בטהרת הפרה. כי לא די טהרה מטומאה לבד רק גם טהרה ועליה מכל צמצום הכלים, ופנימיות הנפש מלשון חוקה תתגלה כשמחדשים דברי תורה. וזו היא הכנה לפסח ולהאור שמתגלה בליל פסח למעלה מכל הצמצום.
16