דרך המלך, תורה, פרה ב׳Derekh HaMelekh, Torah, Parah 2

א׳פרה תרח"צ

ב׳נשלח ע"י כ"ק מרן אדמו"ר הקדוש הי"ד זי"ע מווארשא לא"י לידי החסיד המופ' הר"ר ראובן גשייד ז"ל. נמסר ע"י בנו הרה"ח ד' נחמן ז"ל.

ג׳זאת חוקת החורה אשר צוה ד' לאמר. ונודע דיוק ספה"ק למה לא נאמר חקת הפרה רק התורה. ומהו עתה עבודתנו בזה. כי חוץ מזה שקריאת הפרשה מטהרת בטח גם רמז עבודתנו לנו בה.

ד׳אמנם איתא במד"ר מגילת אסתר פ"ז, כך ישראל הם פרופירא [לבוש מלכות יקר] שהקב"ה מתפאר בהן הה"ד ישראל אשר בך אתפאר, והן נמכרים אוי לו למוכר ואוי לו ללוקח עכ"ל המדרש.

ה׳הן מתענים אנו ישראל ביסורים קשים ומרים, וד' ירחם ויושיענו ולע"ע רואים שעוד משנאינו ולוחצנו נשאו ראש. אבל המדרש אומר אוי לו למוכר ואוי לו ללוקח, לא אשרי להם ולא טוב להם רק אוי להם. כי ישראל אינן לעצמן רק פורפירא דמלכא אכן הלבוש אינו לעצמו ולא נראה לעצמו רק כפי המתלבש בו ומדתו. גם יסורינו אינם לעצמם רק כי עליך הורגנו כל היום. לא בהריגה בפעם אחת לבד ח"ו, רק כל היום היסורים שסובלים בכל יום הכל בחי' כי עליך הורגנו הכל למען שמו יתברך. אף זמני עליתנו וירידתנו בכלל בזמני של קידוש שמו ית' וח"ו להיפך הם, כששמו ית' מתקדש אנו עולים וכן להיפך. ופלא זו רואים כי אף שמדותיהם הטובות של אומות העולם הם רק להתפאר כמו שנודע עה"פ וחסד לאומים חטאת שכל חסד שעושין לגרמייהו הוא דעבדין. מ"מ ניצוץ הקטן הזה של קדושה היה בהם שירצו להתפאר עכ"פ בהן במדות הטובות. ועתה שיש מן האומות שכ"כ ירדו עד שאין רוצים אפילו להתפאר במדות טובות, וכל כך נתבערו ונתגשמו עד שאדרבה כל רשעות יותר פאר להם ובכל נבלה יותר מתהללים, היינו שמתחילה הי' בחי' מי לא יראך מלך הגוים. שאף הם יראוהו, רק שלא יראוהו בלב שלם רק עכ"פ להתפאר, ועתה כ"כ נתחלל שמו ית' אצלם עד שאומרים ננתקה וכו' וממאנים במדותיו הקדושות אף להתפאר בהם. אז גם ישראל יורדים יותר לשפל המדרגה, ויותר מתענים. ואנו צועקים ומתחננים אל שכינה הקדושה התנערי מעפר קומי, קומי מעפר ואו לבשי בגדי תפארתך עמי, ואז גם את עם ישראל שהם פורפירא שלך תגביה ותתנער מעפר. כי אין אנו לעצמנו, בצרת השכינה ח"ו גם אנו יורדים. ובישועת ד' גם אנו נושעים.

ו׳ישראל הם פורפירא דמלכא לבוש המלכות, כי יש לבוש המסתיר הכל, כמו שאה"כ אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. ויש לבוש המסתיר מה שצריך להסתיר ומגלה מה שצריך לגלות כלבוש כל אדם. ויש לבוש מלכות שעוד מוסיף כבוד ותפארת להמלך המתלבש בו. לא שח"ו נתוסף כבוד לו ית' ותפארת מזולתו. כי ישראל נאחזין בגופא דמלכא, ותפארת היא בחי' גופא כמו שאומרים בפתח אליהו, והוא ית' מתלבש בפורפירא דיליה היינו בישראל שהוא תפארתו, תפארת שלו. ואין אנחנו ח"ו דבר נפרד. ישראל אשר בך אתפאר, שע"י ישראל נתוסף תפארתו, כהמלך המתלבש בלבוש מלכות שלא שהלבוש מכסה רק מגלה ומוסיף תפארת והוד מלכותו.

ז׳לכן איש הישראלי חוץ מזה שצריך לעבוד את ד'. צריך גם להתפאר ביופי וטוהר של מעלה, לא בענין עבודה עילאה ותפארת של מעלה מדברים אנו כי היא למעלה מהשגתנו, רק פשוט לכל איש. כי מי שבא דבר עבירה לידו וניצל ממנה נוטל שכר כעושה מצוה כמ"ש בגמרא. וממילא מי שבאה לו מחשבה רעה ורצון רע והרחיקם מקרבו ג"כ נוטל שכר, אבל האם אין כל אחד מרגיש חילוק גדול בין ב' ימים כאלו. ביום אחד נסע בדרך ופגע בבית המרזח [קרעטשמע] והיו שם המון שכורים ושמע ניבול פה אף ראה מעשים מגונים מהם. עד שגם כשיצא משם מחשבות של השמועות והמעשים שראה ושמע היו מתגלגלות במוחו אבל רחקן כלן. הן עבודה קשה היה לו לרחקן אבל התגבר ורחקן. ואחר איזה ימים פגע להבדיל בביהמ"ד או בית החסידים שהיו שם לומדי תורה וחסידים אברכים ובחורי חמד עובדי ד' אשר לכלם העולם אין והבל, ורק קדושת ד' ותורתו היא תכליתם ותשוקתם ובזה עובדים כל היום וכל הלילה, אף כשמשיחים זה עם זה רק בתורה וחסידות מגמתם ושיחתם, וכשבא הוא שמה היה נדמה לו כאילו גם הוא נתעלה מן עוה"ז והגיע אל ג"ע התחתון ותחת כנפי השכינה קבע את מקומו. ושכח מן כל מסחרו וישב עמהם ולמד תורה בכל כך מתיקות עד שאת כל התורה רצה לבלוע, למד גמרא זוהר ספרי חסידות ואח"כ התפלל מנחה ומעריב. לא היא המנחה ומעריב של כל השנה. רק בטח בג"ע מתפללים כן. הן גם ביום שהיה בבית המרזח שדחה את יצרו ולא עשה אף לא הרהר בעבירה עבד את ד' ויגיע לו שכר בשביל זה. אבל מרחק יש בין ב' הימים, אז היה הוא נמוך ויצה"ר מגושם היה לו ועבודתו היתה בשאול תחתית, ועתה מרגיש טוהר ויופי עליון גם במקום שהוא נמצא, וגם בקרבו מרגיש מין טוהר ותפארת של מעלה.

ח׳ולא לבד למי שבא למקום נמוך ולהבדיל למקום קדוש ישנם ב' בחי' עבודה, רק בכל איש ובכל מקום וזמן. גם בשעה שיצה"ר מתגבר על האיש בשטותים תאוות ומחשבות נמוכות צריך הוא לעבוד את ד' לירא ממנו ית' ולגרש את כל הרע מקרבו. אבל צריך הוא גם להגביה את עצמו שיראה בתפארת עליון. לא שיראה א"ע רק כחיה ובהמה חתיכות גשם רק שיש לו גם דעת שידע שצריך להרחיק את כל זה, אך יראה א"ע גבוה בתפארת ישראל וקדושת ד' והיא פורפירא דמלכא. כמו שהאיש מרגיש א"ע בזמנים טובים בחול ומכש"כ בשבתות וימים טובים. והרגשה זו אף אם אינה תמידית אם רק לפעמים היא מועלת הרבה לקדש את האיש ולרחקו מכל גשם יותר מכמה תוכחות. רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' שלכאורה מה השאלה, הלא את דרך התורה צריך שיבור, והתורה כבר אמרה הכל בדיוק, מה יעשה, וכמה יעשה, כמה צדקה יתן ויותר מחומש לא יתן. אבל השאלה היא איזוהי דרך ישרה. כי יכול האיש ללכת בדרך התורה ומ"מ אין דרכו ישרה רק מלאה בורות שוחות ומערות יצה"ר גרוע ועבודה נמוכה. גם הגנב שהולך לגנוב ומזכיר עצמו בד' ובתורה שנאמר לא תגנוב מקיים התורה ושכר יגיע לו, אבל אין זה דרך ישרה. איזהו דרך ישרה וכו' כל שהוא תפארת לעושיה שירגיש העושה עכ"פ כלשהו, היינו עכ"פ מעט תפארת בדרכו ובו בעצמו. הן כל דרך איש ישר בעיניו. והאיש המשוקע הרבה ברע ח"ו יכול לטעות גם על מילוי תאוותיו שזהו התפארת לו. אבל ותפארת לו מן האדם בתורת אדם, אדם המעלה. אתם קרוין אדם. כל שהוא תפארת כזה ירגיש. זאת היא דרך הישרה לו.

ט׳וגם בתפיסת האיש תלוי מה הוא תופס א"ע בתור ישראל. מי שתופס א"ע בתור סוחר בעל מלאכה. רק גם מתפלל ועוסק לפעמים בתורה אז לא ירגיש בקרבו כ"ש תפארת אפילו בשעת לימודו ועבודתו כיון שהוא בעצמותו בשפל המדרגה, רק שגם לומד. משא"כ מי שעכ"פ יודע שאיש ישראלי הוא מלאך קדוש בעוה"ז וצריך להיות עיקרו בתורה ועבודה, אבל כיון שד' בראו לאכול ולשתות ולעבוד על פרנסה, לכן מוכרח לאכול לשתות ולעבוד על פרנסה והכל יהיה בדרך התורה, אז כיון שהוא עם מחשבתו תופסים א"ע לבריה עילאה, לכן כשלומד ועובד את ד' יכול להרגיש לפעמים כל שהוא תפארת. ולא את הטוב בלבד ירגיש בשעה שיש לו כל שהוא תפארת, רק גם את הרע בשעה שהוא נמוך ירגיש וידוה לו על זה, כי יתרון האור מן החושך, כי יש לפעמים שאת הגדלות והתפארת לא ירגיש ולהיפך את העזיבה והכאב מן שפלותו ירגיש ועי"ז יתעורר. וריב"ל אומר בכל יום בת קול וכו' אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, מי שמשפיל א"ע ח"ו ואינו עוסק בתורה, היינו לא שאינו לומד בלבד רק גם שאינו עוסק שכל עסקו יהא בתורה, הן בכל דבר אינו מרגיש חסרונו ואין לבו כואב לו. אבל ע"ז ידוה לבו מה שרואה א"ע לנזוף, אוי להם לבריות וכו' בזה אוי גם לו. למי שאינו עוסק בתורה שמרגיש עצמו נזוף, לא שרק ישאר באוי וכאב בלבד. רק שמזה יקום לעסוק בתורה שכל עסקו יהא בתורה. עד שגם יתעלה להרגיש גם בחי' כ"ש תפארת.

י׳וזה הכלל צריך איש הישראלי לזכור. שכל כאב אשר יש לו מנמוכיותו אשר רואה בקרבו. לא יסתפק באנחה לבדה או בכאב לב לבד רק יעורר בקרבו התרגשות ומרירות יתירה על זה. ובבית אהרן איתא על והסנה בוער באש. שהתורה נצחית ומרמזת לנו, שגם מן סנה שהוא קוץ יכולים להוציא אש ע"ש. ואפילו מי שהוא יבש ונמוך מן זה בעצמו שרואה א"ע לנמוך יכול להוציא אש ומזה להתלהב.

י״אלעולם לא בבחי' תפארת לבד רק בכל עבודות המדות ישנן ב' הבחינות כנ"ל. א', מי שנשאר בנמוכיותו ונמשכה לו היראה שלא יגנוב ולא יעשה מעשים מגונים, ויותר עילאה שעולה לירא את ד' בדברים יותר עילאים, ומרגיש את אור היראה וגם את עצמו למעלה מן הנמוכיות במקום הקדושה. ואפשר שלכן בחי' עבודה זו נקראת בשם תפארת, מפני שחסד וגבורה הם גם בחי' גדפין לבר מגופא, ובהקדמת זוה"ק איתא שגם גרים אחיזתם בבחי' גדפין. משא"כ תפארת היא גופא. וישראל נאחזין בגופא דמלכא. ולהנ"ל בענין עבודה לפי מצבנו הקטן, כשנמשך האור לחוץ נמשך לכל אחד כפי מצבו, וגם הגרים נאחזין בהון. וכשהוא איש נמוך אז נמשכת היראה גם למקום נמוכיותו שירא לגנוב. וכן אהבה, לכן ישנן ב' בחינות יראה ואהבה תתאית ועילאית. כמו שאיתא בהקדמה זוה"ק. משא"כ תפארת היא בחי' גופא ולא נמשכת לבר, ורק ישראל נאחזין בה. ורק מי שעולה למעלה מתדבק בה, היינו כשעולה לבחי' גופא אז גם היראה ואהבה לא נמשכת אל נמוכיותו רק הוא הרגיש אותן במעלתן כל אחד לפי מצבו יראה ואהבה של מעלה וטוהר ויופי. זאת אומרת בחי' יראה ואהבה על ידיהן לבדם יכולה להיות בבחי' שמרגיש אותה כפי שהיא כמקבל לבד, במצבו למטה. משא"כ כשיש לו יראה ואהבה ע"י תפארת אז מרגיש היראה ואהבה גם בבחי' הנותן בבחי' גופא. כי שמש ומגן הוי' אלקים, היינו כמו שהשמש נתונה במגן ונרתק, כך הם בחינות השמות הוי' ואלקים, הוי' הוא בחי' שמש המאיר ואלקים מקבל, והוי' היא בחי' תפארת כנודע היינו שמגיע אל בחי' הנותן. ובחי' אלקים היא בחי' מקבל ותלוי כ"א לפי מצבו עד שגם הנמוך יכול להשיג אהבה ויראה בנמוכיותו שלא לגנוב, משא"כ בחי' ת"ת לא יוכל לקבל שם, ורק מי שעולה ישיג כ"ש תפארת כנ"ל.

י״בויכולים להבין בזה מעט את הגמרא נדרים פרק ד' ואמר ר' יוחנן בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה עכ"ל הגמרא, ונבין נא למה היה משכח, הא גם העובר כשמלמדין אותו כל התורה אלמלא בא מלאך וסטרו על פיו לא היה משכח, ומש"ר משכח, ועוד למה היו צריכים ליתן לו התורה במתנה היו יכולים לעשות שלא ישכח. אבל כנראה הלימוד שלמד לא נקרא מתנה, רק מה שנתנו לו בלא לימוד, כי באם גם לימוד הוא משום מתנה מה דרשו מתיבת ויתן שמתחילה שכח מה שלמד, ואח"כ ניתנה לו במתנה. והנה איתא בגמרא בבא בתרא דף ע"א החילוק בין מוכר לנותן שהנותן בעין יפה הוא נותן לכן אפילו מה שלא פירש בשטר נתן, ומוכר לא בעין יפה מוכר לכן רק מה שפירש מכר ולא יותר, ואפילו לר"ע שאומר שגם המוכר בעין יפה מוכר מ"מ אינו כנותן שיתן יותר ממה שכתב. וע"ש בהרשב"ם. וניחא בזה המדרש סדר תשא פ' מ"ו שאמר הקב"ה למש"ר אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו בהן אלא עשרת הדברות ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהן הלכות מדרש ואגדות ע"ש. וכבר דברנו מזה ולמה בלוחות הראשונות לא היו ובלוחות השניים היו, ולפי הנ"ל מפני שבלוחות הראשונות היו במתנה ויתן אל משה וכל הנותן בעין יפה נותן אף יותר ממה שכתב לכן אף שלא נכתב בהם הלכות מדרש וכו' נתן להם, משא"כ בלוחות השניים שלא היו בחי' מתנה ולא נכתב בהם ויתן לכן היו צריכים שיפורש בהם הכל, וזהו כנ"ל כי לוחות הראשונות היו בחי' תפארת כנודע וכמו שהבאנו את התקוני זוהר תנ"ו [כמדומני בפרשת דכור דהאי שתא] והיא בחי' תפארת שהיא בחינת נותן, אז נתגלה בחינת הנותן והעין יפה שלו יפה דייקי בחי' תפארת כנ"ל, משא"כ לוחות שניים שהיו בחי' לבנה מקבל לא נתגלה כ"כ בחי' הנותן והעין יפה שלו, לכן הוצרכו לפרש הכל.

י״גהיוצא לנו מזה שבבחי' מקבל לבד יכולה להיות המשכה גם למטה לנמכיותו. גם האהבה והיראה תהא בנמוכיותו עד שאפילו גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא. משא"כ כשעולה לבחי' תפארת שאוחז בבחי' גופא דמלכא. אז גם האהבה והיראה היא בטהרה ויופי של מעלה. וזה זאת חוקת התורה לא פרה לבד רק גם התורה. כי את כל עבודתנו בתורה צריכים לטהר בזה, אשר צוה ד' לאמר. שנעלה אל בחינת סטרא דיליה אליו יתברך הנותן והמצווה.