דרך המלך, תורה, החודש א׳Derekh HaMelekh, Torah, HaChodesh 1
א׳פרשת החודש תרפ"ה
1
ב׳החודש הזה לכם ראש חדשים. להבין מעט עכ"פ את הכתוב. אם הכתוב מפרט אח"כ ראשון הוא לכם. למה כתיב ראש חדשים. וכן מה נתקשה מש"ר במולד הלבנה. האם עד כאן לא ראה עוד את הלבנה בחדושה.
2
ג׳אמנם בני ישראל מונין ללבנה. מהי הלבנה בעצמה היא עצם חשוך. וע"י התקרבותה נגד אור השמש לא די שנעשה לה לעצמה אור אלא אף לאחרים מאיר העצם החשוך הזה. וזהו דרך האיש הישראלי להפוך מחשוכא לנהורא וטעמא מרירא למתיקא, ולא להאיר לעצמו בלבד אלא אף לזולתו. והישראלי אינו צריך להפריש את החושך ולאמור הלא חושך הוא וא"א שישכון בו אור. כי ח"ו אין שני רשויות נמצא. אלא ידע שאף את החושך ד' ית' ברא יוצר אור ובורא חושך ומלכותו בכל משלה. ועלינו להפכו לנהורא.
3
ד׳אבל בראשית צריך הישראלי להשתדל שידע מהו חושך. ויקרא ד' לאור יום ולחושך קרא לילה. משמע שאין זה דבר עצמי שהחושך הוא לילה. רק ד' היה צריך לקרוא את שמו. כל שמות הברואים המתין ד' שיקרא להם אדם שמות. אבל לאור וחושך לא היה יכול אדם לקרוא להם שמות כי מעצמו לא היה יודע מהו חושך ולילה ורק ד' בעצמו קרא. והישראלי שחפץ לדעת מהו אור ומהו חושך ולא ישים אור לחושך וחושך לאור צריך להסתכל בעיני ד' אשר בלבבו, עיני ד' אל יראיו. כדי שיראה ויסתכל באמת. עד עתה דברנו בדרך כלל בכל ענין עבודה. ובדרך פרט יוכל להיות, ע"פ פשוט חושב האדם שהחושך הוא העדר האור ואינו עצם נמצא לעצמו, ואם הוא אינו מרגיש בעצמו ח"ו אור קדושה מתברך הוא בלבבו לאמור עכ"פ אין בי עצם רע. רק העדר האור. אבל מתי אין החושך עצם לעצמו רק העדר האור, כשאין אור נמצא כלל. למשל בלילה כשחושך בבית נאמר שהאור נעדר, אבל כשהשמש מאירה ובמקום אחד חושך אז בטח יש עצם חשוך שמחשיך את אור השמש.
4
ה׳וזהו החילוק בין ישראל לאוה"ע. שלמה המלך התפלל שהנכרי אשר יתפלל בבית הזה ישמע ד' לו, בין ראוי ובין שאינו ראוי. אף שלישראל ישמע רק כשראוי. אבל להנ"ל. הנכרי אם רק אינו בעל עבירה. אף שחושך בקרבו ולא המשיך אור הקדושה מ"מ אין עצם חשוך שוכן בקרבו כי עליו אין אור הקדושה זורח. והוא בחי' לילה שהחושך הוא רק העדר האור. משא"כ לישראל כשאינו ראוי היינו שאין אור הקדושה שורה עליו בטח עצם חשוך נמצא בו שמחשכו. כי עליו אור הקדושה זורח. ולולא האל זר שבגופו שמחשכו היה אור הקדושה מאיר עליו.
5
ו׳לכן האיש ישראל לא די לו בזה שלא עשה עבירות, רק אם אינו מרגיש עצם אור סימן הוא שהסט"א מקננת בו ח"ו. "חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו". בזה בעצמו הם מריעים מה שלהטיב הם מסתפקים בזה שרק בל ידעו במה שאינו יודע ולא עשה עבירות לפי דעתו, ומה שאין בהם אור לא נחשב להם מאומה, אבל לפי הנ"ל הלא ידעו אין אצלם העדר האור רק עצם מחשיך ח"ו.
6
ז׳אמנם זאת שלא נהיה בבחי' בל ידעו רק שירגיש את האור בטח אין כולם שווים. ואין אני אומר שירגיש כל אחד תיכף רוח הקודש הרבה כמו האיש שעובד כבר הרבה, ובפרט כמו נביא, רק ראשית ההרגשה שירגיש בחי' צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, גם בעולם הזה אין לצדיק מנוחה. האיש שיש לו מנוחה פנימית זהו מפני שאינו מרגיש מאומה. ואין לו תביעה פנימית, ומי שמרגיש מעט אין לו מנוחה הוא משתוקק תמיד. והוא מרגיש תמיד כח דוחף בקרבו שדוחה אותו לעלות ומרגיש תמיד את העדר קדושתו. ואף אם מרגיש מעט אור אינו מסתפק בזה כי מרגיש הוא שזהו רק ניצוץ ושביב קטן ואיך עוד לא הרבה לדעת ולהשיג. והוא בבחי' אין להם מנוחה בעוה"ז.
7
ח׳עצם הדברים הם. כי מה שד' ית' מאיר לאיש הישראלי הוא יען שד' ית' מרחם על בריותיו ומרגיש בצער אלו שאין להם אור. אבל באמת גם הצער הזה שמרגיש הישראלי על חשכתו ג"כ כביכול צער השכינה היא, כי מלכותו בכל משלה ובחשכתו של הישראלי ג"כ נמצא ניצוץ אלקות שמצטער על שנתרחק ממקורו וח"ו כבה אורו, כלומר לא האיש הוא המרגיש את הצער הזה, רק הניצוץ אלקי שבקרבו. למשל היד כשח"ו יחתכה תצטער. ומי הוא המרגיש, החיות שביד מרגשת בצער על שמתרחקת ממקורה, משא"כ אם ע"י חולי פסק חיותה ח"ו אז אינה מרגשת מאומה. כן גם הכאב על שנעדר מאלקי אלקים ואדוני האדונים מרגשת האלקות אשר בקרב האדם. ואם ח"ו אינו מרגיש בזה ואין חסר לו סימן הוא או שכבה לגמרי קדושתו ח"ו, או שכ"כ מעטה היא וכ"כ חתולה במחצלת של קנים עד שא"א לדעת את דרישתה וצערה. וכל מה שהאיש מתמלא באור הקדושה הוא מרגיש יותר בצער השכינה כביכול על שנעדר ממנו הקדושה שלעילא ממנו והוא משתוקק בתשוקה לעלות ולראות את פני השכינה, וזה הוא האין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא לעוה"ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל.
8
ט׳נחזור לעניננו, החושך במקום אור אינו העדר לבד רק עצם מחשיך. ומהו העצם המחשיך ח"ו בלב הישראלי. כי לא בעובר עבירה לבד קאמרינן שהוא עצם מחשיך אשר נאמר שהעבירה היא העצם מחשיך. הלא אנחנו מדברים עתה אף על "ולהטיב לא ידעו" שהרע והעצם מחשיך היא אף אם בל ידעו אם אינו מרגיש אור. וא"כ מהו העצם המחשיך. אבל מלא כל הארץ כבודו וגם את זה עשה ד', כי כשעלה ברצונו ית' לברא את העולם ולא היה מקום פנוי לעמידת העולמות עשה ד' הצימצום והמקום פנוי בלא אלקות כביכול. ואח"כ המשיך אור אלקי בבחי' קו כנודע. נמצא מאין נתגלה מקום חושך בלא אלקות, זהו מפני רצונו ית'. והרצון הזה נראה כאילו הוא רצון שיהיה חושך ח"ו בלא אלקות. אבל באמת מהו תכלית ומחשבת אלקינו בזה, אדרבה כדי שיהיה התגלות אלקות. ואף בעולם העשיה בני אדם נמוכים מבחי' עבדים ג"כ יוכלו לדעת אותו ית'.
9
י׳היוצא לנו מהנ"ל, שיש חלק רצון שכשהוא לעצמו נראה בו מקום פנוי בלא אלקות, וכשמתיחדת אליו המחשבה, נעשה התגלות גדול אף במקומות הנמוכים. לכן כיון [ש]הישראלי הוא המשכה משל מעלה, וגם רצונו הוא מהמשכת רצון אלקי, לפ"ז אם מפריד מחשבתו מרצונו, אז נעשה רצונו עצם מחשיך בלא אלקות. ואם מחבר מחשבתו לרצונו אדרבה נעשה מזה התגלות אלקות.
10
י״אלכן הא דאיתא בספרי אא"מ זצלל"ה לחבר המדות להמחשבה שלא יעשה דבר בלא מחשבה קדומה. אין הכונה שלא יעשה בלבד, אבל לרצות יכול בלא מחשבה קדומה. כי כל רצון בלא מחשבה קדומה הוא עצם מחשיך ח"ו, רק אף הרצון צריך לחבר אל המחשבה, וכשנתעורר רצון בלב הישראלי, צריך תיכף לחשוב אם צריך אני לרצות זה, אם זהו רצון אלקי, וזהו ענין סגולה להפך מחשוכא לנהורא ומעצם המחשיך לאור. ולא כשעולה בו הרצון לבד יחבר אליו את המחשבה, אלא גם יעשה לו שעורים. כלומר הישראלי צריך לדעת שאינו הפקר וכל רעותא דלבא שעולה בו פועל מה ועושה רושם. לכן צריך ליקח בזכרונו את כל בחי' רצון שעולה על לבו. ויקבע לו זמן בכל יום שיעיין ברצונותיו שעלו על לבו בכל המעל"ע ויתחבר מחשבתו אליהם. וזהו ענין טהרת הרצון. והלבנה שהיא עצמה עצם חשוך. נעשה ממנה אור להאיר גם לזולתה ע"י התחברותה עם השמש. ולפי הנודע היא בחי' מלכות וכשעולות עולות עד הכתר, כל אורה הוא רק כשעולה עד הכתר וכשיושבת על חכמה ובינה כנודע. וכמו שאיתא בזוה"ק ברוך ד' שהיא מלכות יהיה מתברך ממקומו חכמה עלאה ע"ש. והלבנה שאנו מונין לה מזכרת לנו זאת.
11
י״בובמצרים שהיה הדעת בגלות וממילא הלבנה והרצון היה עצם חשוך נתקשה משה. עד שהראה לו ד' הלבנה בחדושה כשהיא מתחברת עם דעת הקדושה. ואמר לו החודש הזה לכם ראש חדשים, אם תחברוה להראש להמחשבה, אז הוא בין החדשים ומתקדש, ובאם לאו, לא די שהאדם פוגם בעצמו אלא אף למעלה גורם ח"ו פגם וקוצץ בנטיעות, שמפריד המחשבה ח"ו מרצון אלקי כנ"ל. ואמר ד' הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח כי גם למעלה פוגמים ח"ו. והשיעור שצריך הישראלי לעשות לחבר את המחשבה להרצון, טוב שילמד מקודם דברי תורה, כדי שלא דעת אנושי רק דעת אלקית יחבר אליו, ואז נזכה למלא פגימת הלבנה והבן.
12
י״גהיוצא לנו מדברינו. שהרצון הישראלי הוא המשכה מרצון אלקי שבבריאת העולמות, ואם מפרידים בינו לבין המחשבה נעשה ח"ו עצם מחשיך ומקום פנוי בלא אלקות. וע"י היחוד נעשה עצם מאיר אשר ממשיך קדושה בבחי' אעדל"ת ובחי' מ"נ. ויש בזה ג"כ מדרגות. כי בראשית הישראלי מהפך את הרצון שלו לאור. אבל יכולת ביד הישראלי להאיר גם לזולתו ולעשות מרצון חבירו קודש. ולכן הוא השם "גוטר יוד" שמרגיש בצרכן ורצונן של ישראל. לכן עי"ז שרצון זולתו נכנס בו יכול הוא להפכו לקדושה אם מחבר אליו את המחשבה. "והגישו אדוניו אל האלקים". אם נתעורר בעבד עברי רצון רע שאינו רוצה להיות עבד לד' אלקי אלקים ואדוני האדונים ואומר אהבתי את אדוני וכו' וצריכים לקדש את רצונו שירצה את הקדושה. והגישו אדוניו אל האלקים, הרב. וכשיתקרב אל הרב אז לא ירצה הפך מה שירצה ד'. כי רצונו נכנס בהרב ויתחבר שם עם נשמתו ודעתו. לכן כתיב בלשון אלקים. כי מה שהרב מרגיש את רצונן של ישראל ורצונותיהם נכנס בו לא מרחמנות הוא כמו איש טוב, רק כנ"ל רצון של ישראל הוא המשכה מרצון אלקי רק שנפרד ונעשה עצם חשוך, וכיון שהוא הצדיק דבוק בד' אז מרגיש ברצונו של זולתו שנמשך מרצון עליון. וכשרוצים לתקן את הרצון של העבד עברי והגישו אדוניו אל האלקים.
13
י״דוהנה הסתלקות צדיק מעוה"ז היא ענין עליות הנשמה כנודע. וכיון שחלק מרצון שלנו וחלק נשמתנו נכנסו בו ונתדבקו בו ובנשמתו אז גם את נשמתנו הקשורים בו הוא מעלה, ובכל היאר־צייט שנשמתו של הצדיק עולה כנודע מזוה"ק, אז צריכים להרגיש גם אנו עילוי בנשמתנו. ולאו דוקא מי שנסע אליו אלא כל מי שהולך בדרכיו דרך הקודש ודרך העבודה, מרגיש עלוי והתקדשות נשמה וק"ל.
14