דרך המלך, תורה, החודש ב׳Derekh HaMelekh, Torah, HaChodesh 2
א׳פרשת החודש תר"צ
1
ב׳וידבר ד' וכו' בארץ מצרים לאמר, החודש הזה לכם וכו'. ונבין נא לשם מה אמר הפסוק היכן דיבר ד'. ובפרט שרש"י ז"ל מפרש חוץ לכרך. א"כ אין הפסוק מפרש בכלל את המקום ע"פ פשוט. ומה נרמז בו.
2
ג׳אמנם איתא במדרש תנחומא (פ' יתרו) הקב"ה א"ל למשה אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא שאני מקרב ואיני מרחק וכו', אני הוא שקירבתי ליתרו ולא ריחקתיו אף אתה קרבהו ואל תרחקהו, עכ"ל המדרש.
3
ד׳ד' ית' אמר ע"ע שהוא מקרב ואינו מרחק, ואפי' ליתרו שהיה גוי קירב ולא ריחק ומכש"כ אותנו ישראל שד' מקרב ולא מרחק, ומן האיש מבקשים שהוא בעצמו אל ירחיק א"ע ואז ד' יקרבהו. והמדרש אומר. אני הוא שאמרתי והיה העולם אני הוא שמקרב וכו'. רק מי שאמר והיה העולם יכול לקרב. כי התקרבות אמיתית אינה בשכל אנושי בלבד שיבינו לו דבר זה בשכל לבד. אלא כל האיש בגופו ונפשו יבואו לקדושה.
4
ה׳וזהו החילוק שבמש"ר כתיב ויקרא אל משה. כמו שקוראים לאיש שיבוא כולו למקום שקוראים אותו. ולהבדיל בבלעם כתיב ויקר ד' אל בלעם. לא שהתקרב הוא לד'. רק ניצוץ האור שנתגלה לו בא אל בלעם. והוא נשאר במקומו, ואף שידע בלעם בשכל וראיות אמיתיות שהקדושה היא הטוב והאמת האמיתי. כי האם צריכים יותר ראיה מזו שד' מדבר עמו, עד שאמר מה טובו אהליך יעקב וכל פרשיות אלו, ומ"מ נשאר בטומאתו עד שנתן אח"כ את העצה הרעה לעבירה רח"ל. כי כמו שחלוקה ומובדלת חיות האיש וכל טבעה מחיות הבהמה וחיה, כן גם חלוקה ומובדלת חיותו וטבעו של העובד את ד' מן חיותו וטבעו של האיש המגושם, במעשיו מחשבתו וכל עצמותו. וכמו שהשכל אינו מועיל לאדם לשנות חיותו שתהיה כבהמה, ואף אם יודע בשכלו את כל טבעו של הארי לא יועיל לו להשיג בקרבו עי"ז את גבורתו של הארי. כן מי שיש בקרבו חיות דסט"א ח"ו לא יועיל לו שכלו לבד לשנות עצמותו ומעשיו. ואף אם יודע בשכלו שהקדושה אמיתית היא מ"מ גופו ואבריו מתאוים ועושים מעשים מכוערים ר"ל.
5
ו׳להיות ישראל ולהתנהג בקדושת ישראל אמר ד'. והייתם קדושים. א"א לעשות עשייה של קדושה בלתי אם תהיו בעצמכם קדושים. ולהיות קדושים זהו להימצא כולו בקדושה בפנים ובחוץ. לכן אצל עובדי ד' השגה ועליה אחת היא, כי כל השגתו אינה השגה בשכל מה שיש רחוק ממנו ח"ו ת"ק שנים רק בחי' ויקרא אל משה, ראה קראתי בשם בצלאל וכו' ואמלא אותו רוח חכמה וכו' ע"י הקריאה שקרא אותו ד' למעלה מילא אותו בחכמה וכו'. משא"כ בלעם להבדיל היה אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים שנשאר בנפילתו, רק וגלוי עינים שאף מי ששוכב בבור רואה בעיניו לפעמים את האור מרחוק.
6
ז׳וכן הוא בכל איש ישראל כ"א במצבו, לפעמים מרגיש בקרבו רצון הקטן ממנו, ולפעמים בא עליו רצון שגדול ממנו. לפעמים בא לו רצון שאינו מעלה א"ע מכל מצבו, רק שאת מצבו יטיב מעט למשל שיכוון יותר את פירוש המלות בתפלה וילמד מעט יותר וכל התנהגותו ייטיב מעט. ולפעמים בא בו רצון שלמעלה מכל עצמותו, הוא מואס עתה בכל העולם ובכל הגופני והגם ובאמת רוצה ומשתוקק הוא לעזוב את כל שאון העולם ולהתבודד כל ימי חייו בעבודה לשם ד' ובשירה וזמרה לפניו, רק כיון שזאת א"א לו, לכן רוצה עכ"פ לשנות בשינוי גמור את כל סדר הנהגתו וכל עצמותו של עתה שתהיה רק קדושה וטהורה לד'. והן המה ב' בחינות המשכה בחי' "ויקר" שהוא נשאר במקומו ומצבו, ובחי' ויקרא אל משה שמעלה את כל עצמותו ועוקרתו מכל נמיכיות מצב וסדר גופו למעלה.
7
ח׳לא שאנו אומרים שבשעה שבא לאיש ישראל רצון הקטן ממנו הוא בחי' בלעם ח"ו, כי בלעם שעמד במקום סט"א ר"ל אז גם בשעת ההשגה נשאר נופל וניצוץ רוח ד' התלבש בלבושיו המכוערים ר"ל, משא"כ האיש הישראלי שבאיזה מצב שהוא נמצא בקדושה הוא, רק במדרגה תחתונה של קדושה, אז אם יש לו רצון הקטן של בחי' ויקר אינו עולה הרבה רק נשאר במצבו. ואילו כשעולה בו רצון חזק של בחי' ויקרא נתעלה כולו בשעה זו לקדושה שלמעלה ממנו. ואדרבה כדי להתעורר ברצון של ויקרא צריך הוא לעורר א"ע מקודם לרצון של ויקר, שרוח ד' יתלבש לו למצבו. כי הרצון של ויקרא להעלות אותו הוא מין השראה ממרום שקשה להאיש לעוררו, אבל הרצון של ויקר להיטיב א"ע ואת מצבו זהו בידו של האדם, ואם מקדש א"ע עכ"פ מעט ברצון של ויקר ומטיב את מעשיו זוכה אח"כ להשראה של ויקרא.
8
ט׳וזה הרמז שאמרו חז"ל שד' אומר לישראל פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם. כי יש להבין מה המה הב' פתחים. פתחו לי וכו' משמע שד' יכנס אליהם. ואפתח לכם משמע שישראל יכנסו. והיינו כנ"ל שבתחילה פתחו לי פתח קטן כפתחו של מחט וניצוץ הקדושה יכנס בהם בחי' ויקר. ואח"כ אפתח לכם פתח גדול כפתחו של אולם. שישראל יתעלו ויכנסו בבחי' ויקרא אל משה.
9
י׳היוצא לנו מדברינו שהתקדשות לא בשכל לבד היא. רק שצריך התקרבות עד שכל האיש ימצא בקדושה והקדושה בו. לכן ענין הקדושה תלוי גם במקום גופני. למשל מקום המקדש היה מקודש יותר מכל שאר מקומות הקדושה וכל איש שנכנס שמה נתקדש. כי אילו היה ענין התקדשות רק מין הבנה בשכל לא היה שייך חילוק מקום. כיון שיכולים להיות במזרח ולהבין ג"כ מה שנמצא במערב. אבל כיון שצריכים התקרבות קדושה לכן במקום ששם יותר נמצאת הקדושה הוא יותר קדוש וכל הנמצא בו מתקדש.
10
י״אוהנה נודע שלכן המכה האחרונה שנאבדו בה המצרים היתה בים לא במצרים. כמו שאר המכות האותות והמופתים. מפני שעיקר הכוונה אז שיבואו ישראל לקדושה זו עד שראתה שפחה על הים וכו'. והיו צריכים לאבד כל קיום המצריים וממשלתם על ישראל ששעבדו בדעתם כנודע. והתגלות הזאת לא יכלה להיות במצרים במקום נמוך כזה. והוצרכו לצאת משם לים.
11
י״בואפשר זה הרמז ברש"י ז"ל בפ' יתרו על וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא. קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ונודעת הקושיא מהי השאלה מה שמועה שמע ובא. הלא כתיב בפי' בתורה וישמע וכו' כי הוציא וכו'. אבל להנ"ל שואל רש"י. שלכאורה היה יתרו צריך לטעות שאין צריכים לבא למקום הקדושה רק גם בארצו יכול לישב ולקבל את התורה. ומה שמע ובא למקום הקדושה. כי נודע שקדושת א"י והמקדש הלכה עם בנ"י במדבר ומאין ידע יתרו שצריך לבוא ותלוי בקדושת המקום. וע"ז השיב קי"ס ומלחמת עמלק, ששמע שלקי"ס הוציא ד' את ישראל ממצרים ולא עשה זאת במצרים. והבין שתלוי בקדושת המקום. וכן מלחמת עמלק, כי נודע שחטאם היה על שאמרו היש ד' בקרבנו אם אין אף ששמרו את המצוות מ"מ כיון שבקרבם לא השיגו קדושה והיתה חוץ מהם ויבא עמלק, וכששמע זאת, ידע שצריך הוא לבוא למקום הקדושה.
12
י״גוהתקרבות הזאת שאינה בשכל לבד רק גם בכל עצמותו, שימצא כולו בקדושה, וגם בעל העבירה ר"ל יתקרב כולו לקדושה ותהיה בקרבו מבית ומחוץ. יכול לעשות רק הבורא ית' שברא עולם כזה עולם גשמי, ולא שישאר העולם בגשמיות ברא אותו אלא שגם כאן תהיה מלכותו בכל משלה וגם את גשמיות העולם נוכל לעשות קדושה. הוא יכול לקרב את הרחוקים, כמו שאמר המדרש אני הוא שאמרתי והיה העולם אני הוא שמקרב ולא מרחק. ויקהל משה, לא מרחוק ישמעו רק הקהילם למקום דקדושה. אבל המדרש אינו אומר אני הוא שבראתי את העולם, רק אני שאמרתי והיה העולם. כי הנה רש"י ז"ל אומר בשם המדרש מתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין וכו’ (בראשית א'). ומ"מ רואים שבתורה כתיב ויאמר במעשה בראשית ואמירה היא רכה. ויכול להיות שהט' ויאמר הכתובים בתורה הם רכות כמו שאמר המדרש ראה שאין העולם העולם מתקיים שיתפה וכו' והקדים בה מדת הרחמים. לכן ט' הויאמר הן כבר אחר ששיתף מדה"ר, אבל הבראשית שהוא במקום מאמר כמו שאמרה הגמ' ובו כתיב אלקים "בראשית ברא אלקים" שדרשו שעלה במחשבה וכו' במדה"ד, במקום דיבור הוא ולא אמירה. ואף שהגמרא אומרת בראשית נמי מאמר הוא ולא אמרה דיבור, זה מפני שקאי על המשנה בי' מאמרות נברא העולם והט' שמפורש בהם כתיב ויאמר, וע"ז מקשה הלא ט' ויאמר כתיבי, לכן אמרה הגמרא בראשית נמי מאמר הוא כי לא שייך לומר נמי דיבור הוא כיון שכולם אמירה כתיב בהם לא דיבור. וזהו בדבר ד' שמים נעשו. שמשמע בדבר דיבור אחד והלא בעשרה מאמרות נברא העולם, אבל כנ"ל דיבור לא היה רק אחד.
13
י״דע"פ פשוט אפשר כי דין אמיתי אינו עונש רק צמצום, ובפרט במרום קודם בריה"ע במחשבה עילאה שאין שייך חטא ועונש רק צמצום. והתרגום מתרגם על בראשית בחוכמא, היינו עלה במחשבה. ובפלח הרמון מהרמ"ע מפאנו זצ"ל (שע"ג פ"ב) מחלק בין ראשית לראשון, ראשון הוא שאינו דבוק אל האחרון. ולכן כתר לגודל העלמו נקרא ראשון, וראשית הוא שדבוק אל האחרון לכן חכמה שמתפשטת בספירות נקראת ראשית, בראשית וכו'. עכ"ל. לכן במחשבה שמתפשטת למטה היה יכול יותר להיות בריאת הצמצום מן הויאמר, ולא יכול הצמצום להמצא בהויאמר שאח"כ כמו בהבראשית. ומבשרי אחזה אלו־ה. האב למשל שעושה מלבוש לבנו, אז במחשבה אף שחושב מן המלבוש א"א שלא יחשוב גם מבנו. מלבוש לבנו, והמחשבה של המלבוש א"א בלא מחשבת עצם הבן. משא"כ בהעשיה שעושה המלבוש וגם בהדיבור שמדבר בו מן המלבוש רק הלבוש נמצא בהם, וכשרוצה לדבר גם מן הבן מוכרח לדבר עוד דיבור מן הבן, ואין דיבור אחד יכול להכיל בתוכו את הבן והלבוש, משא"כ המחשבה גם בשעה שחושב מן הלבוש יודע וחושב שזהו בשביל בנו ותמונת בנו אז לפניו, כנ"ל. והגם שאין לנו ידיעה ממחשבה ודיבור עליון כי גם עשיה העליונה היא הרבה הרבה למעלה מהשגתנו עד אין שיעור וחקר. אבל כיון שכדי לשבר את האוזן דברה התורה בלשון בני האדם בפה ועין וכו'. ויכולים אנו להמשיל משל לענין עבודה כפי מצבנו כנ"ל מבשרי אחזה וכו', ובפרט כשרואים בגמרא שאומרת לרבותא שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו משמע שתמיד הדיבור כולל רק אחת, לא שיכול לדבר רק אחת, כי יכולת ד' למעלה מהגבול הוא, רק שד' דיבר רק דיבור שכולל דבר אחד, זולת בקבה"ת שהיתה רבותא. לכן בהט' ויאמר באם היתה הכונה בהם על גוף העולם כי אז היה בהם רק צמצום לבוש וגופניות בלא רוחניות, לכן הכתה רק על נשמת העולם ורוחניותו, כנודע שכמו שיש להגוף רמ"ח אברים ושם "ה גידים כן יש בנשמה, וכל הדברים שנמצאים בגופניות העולם נמצאים כן ברוחניות נשמת העולם. וכל הט' ויאמר שהן האמירה שנתגלה בהם העולם אמירה כתיב בהם, שאינם צמצום, כי הכונה בהם על רוחניותם לא על גופם. ובהמחשבה של בראשית נמצא גם צמצום העולם כיון שבמחשבה של צמצום גם העצם נמצא.
14
ט״ווזה מתחילה עלה במחשבה לברא אה"ע במה"ד. במחשבה של בראשית ברא אלקים, ואז גם הרוחניות נמצא, ראה שאין העולם מתקיים אם גם הלאה יהיה צמצום כיון שרק הגופניות יתגלה, לכן שיתפה למדה"ר וכו' וכתיב ויאמר רחמים, והצמצום של העולם שורשו ממחשבה עילאה שנצטמצמה לכאן. ובכל העולם שניהם יש בהם רוחניות מן הויאמר וצמצום וגוף מן המחשבה. וכענין זה איתא בבית־אהרון שכל מדרגה יותר עילאה בקדושה יכולה יותר לרדת למקום יותר עמוק ונמוך וכנ"ל יש לרמז מאוד עמקו מחשבותיך, המקום העמוק ונמוך בעוה"ז מן מחשבותיך הוא. אבל שתצטייר נשמת העולם לדברים אלו בהט' ויאמר ג"כ מצמצום המחשבה היא, כמו שכח הנפש נתגלה לראיה שמיעה ע"י אברי הגוף של האוזן והעין. כי ע"י צמצום לבוש העולם שנתגלה ע"י המחשבה עילאה גילה ד' את נשמת העולם בדברים אלו בט' ויאמר.
15
ט״זהיוצא לנו מדברינו שרוחניות העולם קיימת גם בעוה"ז כי נברא בהט' ויאמר לעולם הזה. משא"כ צמצום העולם אין לו קיום בעוה"ז לעצמו רק ממחשבה עילאה שהמחשבה לעצמה למעלה מכל העולם היא. ונמשך ונשתלשל הצמצום לעוה"ז. לכן אם איש ישראל עובד את ד' בדברי עוה"ז ומגלה בהם את המחשבה עילאה. שהבונה היתה שיהיה העולם גופני כדי שנעבוד בהם את ד'. אז יש גם לעוה"ז מציאות וקיום כיון שאת המחשבה עילאה המשיך ויסוד עוה"ז במחשבה עילאה נמשכה לעוה"ז בהתגלות. משא"כ מי שאינו עובד את ד' בדברי עוה"ז ואין מחשבה העילאה נמשכת לעוה"ז אז אין ישות ומציאות לעוה"ז כיון שהמחשבה נשארה למעלה ונסתרת בעוה"ז. והעוה"ז רק הארה דהארה של מחשבה מסותרת היא אצלו מין מחשבה ודמיון שנשתלשל ונתגשם בגוף ומוח האדם, וכמו שרואים שכל התאוות רק דמיון הם וכשבא להן וממלא את תאוותו בהן רואה שאין דבר נמצא הבל וריק הם ומואס ומתחרט עליהם. וזהו כל היכולת לשוב כיון שאין ישות וקיום להנמיכיות. וכששב בטלה כל הנמיכיות שהיתה רק דמיון ובשעתא חדא יכול להמצא כולו בקדושה. כמו מי שמתעורר משנתו ורואה שכל חלומו רק דמיון שוא היה והחלום בטל מאליו.
16
י״זוזה רמז המדרש. שהקב"ה אומר אני הוא שאמרתי והיה העולם. ר"ל כיון שהעולם בריאתו וקיומו באמירה. לא דיבור וצמצום. ורק עולם של קדושה קיים. והצמצום בעוה"ז רק מחשבה היא. לכן אני יכול לקרב רחוקים כנ"ל שיתקרבו באמת כולם לקדושה.
17
י״חלכן חוץ מן העבודה שאיש ישראל עובד את ד' בפועל. צריך לקדש גם את המחשבה, ויגלה בזה קיום וישות הקדושה לגופו ולעולם. ואפי' המחשבה ע"ע אשר לעבודה לא תהיה נמוכה, ולא יחשוב א"ע שהוא נמוך גס וגשם עכור. כי חוץ מזה שכבר דיברנו שכשחושב כן ע"ע אינו דורש מעצמו כלום ודי לו אם איש נמוך כמוהו אינו עושה עבירות בפועל. אלא כשחושב ע"ע רק מחשבות נמיכיות המחשבה עילאה נסתרת וכל קיומו נשארת רק מין מחשבה ודמיון גופני. משא"כ כשחושב ע"ע באמת ישראל אני איש עליון רק שנפגמתי עתה בזה וזה. ואז חוץ מזה שדורש מעצמו יותר דברים עליונים. המחשבה קדושה שיש לו ע"ע פועלת להמשיך מחשבה עילאה ע"ע שיהיה גם קיום גופו קיום של מציאות, של קדושה.
18
י״טנחזור להנ"ל רוחניות העולם קיימת מן הט' ויאמר בעוה"ז. וצמצום מן מחשבה עילאה שנצטמצמה ונמשכה לעוה"ז. ואפשר זה רמז המדרש רבה בראשית וז"ל, מהיכן נבראת האורה, נתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. ונודעת קושיית הספ"ק, מה השאלה מהיכן נבראת האורה יותר מכל הדברים שברא ד' יש מאין. אבל להנ"ל, כל דברי העולם הרוחניים נבראו במאמר, והגופניות בהארת המחשבה, אבל האורה רואים אנו שאינה גופנית ממש ככל דבר גופני, אף לא כהרוח שממלאים אותו בדבר כמו בשלפוחית ואינו נותן לשלפוחית להתקמט מפני גוש הרוח שבו. משא"כ האורה לעצמה לא החום רק האורה אינו נתפס ככל דבר גופני, ולא רוחנית היא לגמרי כיון שגם בעלי החיים הגופניים רואים אותה בעיני גופם, א"כ מהיכן נבראת. אם מן המחשבה והוא צמצום או ממאמר והוא רוחני ושניהם אי־אפשר. והשיב לו. שנתעטף בה הקב"ה, לא מחשבה בלבד רק נתעטף (ואפשר שלכן אמר הלשון הקב"ה. כנודע שהקב"ה הוא בחי' תפארת שכולל המדות שהן המאמרים לא מחשבה). ואם תקשה א"כ היה צריך להיות רוחני ולמה נמצא בעוה"ז עד שגם הגופים משיגים אותו. רק הבהיק כל העולם, לא את עצם האור שגילה ד' בעטיפתו העולם ובני העולם משיגים, רק הבהיק ואת ההארה של ההבהיק רואים.
19
כ׳נמצא שגופניות העולם קיימת בעוה"ז ממחשבה עילאה שנמשכת ונשמתם מן המאמר. משא"כ האור אינו נמשך בעולם רק הארה מאור העליון הוא. והשמש והירח אין בשניהם אור לעצמו רק את ההבהיק והארה עילאה הם מגלים.
20
כ״אוזאת שאלת הלבנה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כל ההבדל שמבדיל בעוה"ז בדברים שיהיו ב' או ג' דברים הוא מפני שהם עצמים נבדלים לעצמם, אבל השמש והירח שאין להם אור רק הבהיק והאיר מאור עליון אחד, א"כ למה הם ב' נבדלים. אפשר לב' וכו' בכתר אחד. ואמר לה הקב"ה לכי ומעטי א"ע, כי אור העליון לא דוקא לאור נראה לעינים נשתלשל. רק גם ללב ומוח ישראל לאור קדושה. רק שגם להעינים נשתלשל אור נראה. ובאור של ישראל אמרנו שיש בחי' ויקרא שמעלהו מן מצבו אל הקדושה ויש אור מעט בתחילה בחי' ויקר. וזה גם ענין שמש וירח. הירח שמאירה אינה מבטלת את הלילה וחשכותו רק גם ללילה ממשכת מעט אור בחי' ויקר שנשאר במצבו, ואח"כ בא אור השמש שמבטל את כל הלילה, בחי' ויקרא. (הלבנה אור השמש היא שנצטמצם למי ששרוי עוד בחושך).
21
כ״בוזה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. כפרה וטהרה על עצמכם . כיון שעשיתי לכם תקנה זו שגם מי שאינו יכול עוד להעלות א"ע גם במקומו יאיר לו, כבר יכולים אתם לטהר לכפר ולשוב.
22
כ״גוידבר וכו' בארץ מצרים לאמר החדש וכו'. והראה לו הלבנה בחידושה. לכל התחדשות שאתם רוצים לחדש א"ע לעבודה, כזה יהיה לכם. בראש באור קטן שמאיר גם למקום שאתם נמצאים, ולכן בארץ מצרים תתחילו בהתחדשות זו. וכיון שקודם פסח כמאז כל איש ישראל רוצה וצריך להתחדש ולעלות. לכן צריך להתחיל מהחדש הזה ולבוא לבחי' ויקרא.
23
כ״דהערת המגיה: עיי' שבועות ט' ע"א בתוס' ד"ה שעיר.
24