דרך המלך, תורה, צו (שבת הגדול) א׳Derekh HaMelekh, Torah, Tzav (Shabbat HaGadol) 1
א׳פרשת צו (שבת הגדול)
1
ב׳העולה מכפרת על הרהור הלב והיא מקדשת את המחשבה במחשבות טובות. א"כ העליה הפשוטה לפי מצבנו שגם האיש צריך לעלות, במחשבה מתחלת. מהבעש"ט זצ"ל איתא שבמקום שמחשבתו של האיש נמצאת שם כל האיש נמצא, וגם בחוש רואים שכאשר האיש מתעמק באיזו מחשבה אז אינו רואה איש אחר העובר לפניו ולא שומע את הקורא אותו, וכולו לא נמצא כאן במקום גופו רק במקום מחשבתו. לכן ראשית העליה היא התעמקות המחשבה בתורה, לא לחשוב כלאחר יד בלבד רק להתעמק בה. וההתעמקות עד שכל מחשבתו תהיה תפוסה ומסוגרת בה היא ההתפעלות מתורה ומטעמיה.
2
ג׳ולא בתורה לבד, רק גם בתפלה יעשה לו זמנים שיחשוב ויתעמק ביראה ואהבת ד' ויתחיל לחשוב גדלות ד' לפום מוחין דיליה, אף העולם הזה כמה חכמה ויכולת בו והוא ית' בדבורו בראו, וכמה עולמות עליונים ברא וכמה מלאכים שרפים אורות ונשמות ברא הוא ית' בהם וכולם תשוקתם להתקרב אליו ית', אבל קדוש ונבדל מהם הוא ית' ורחוק מהם בתכלית הריחוק, ואני עומד עתה לפניו ית' לומד את תורתו ומתפלל לפניו ומתדבק בקדושתו ע"י התפלה. כמה יתפעל באהבה ויראה אליו ית וככל שיוסיף לחשוב בזה יותר יתפעל ויותר יתעלו כוחותיו מחשבתו ורצונו ויתדבק בקדושת ד' למעלה מגופו ולמעלה מכל העולם הזה. לא באופן הזה דוקא שאמרנו לבד, רק כל אחד לפי ערכו יכול להעלות עצמו ע"י המחשבה.
3
ד׳ורואים שגם קדושי עליון מורים לנו דרך הקודש איך להשתמש במחשבה פשוטה כדי להתקדש ולהתעלות ע"י, כמו שרואים בספ"ק. וגם בספר הקדוש נועם אלימלך פ' לך איתא וז"ל. וביותר יכול האדם לראות רוממות א' בהביטו השמימה ורואה הכוכבים במסילותם על משמרותם מזהירים בזוהר אורם, ומזה יבא לאדם יראה להבין רוממותו ית', ועוד איתא שם. הרוצה שתהא תפלתו נשמעת צריך לכוון כאילו הוא מתפלל בא"י ובית המקדש בנוי ומזבח על מכונו והיכלו והרי הוא כאילו דר עתה בא"י, ועי"ז הוא בא לבהירות ודביקות גמור להתפלל בכוונה שלמה ביראה ובאהבה כאילו עומד בבית קה"ק וכו' וכאילו רואה הכל בחוש הראות. כך צריך לצייר במחשבתו בעת תפילתו כאילו הוא ממש בא"י ובבהמ"ק ע"ש.
4
ה׳וככל שמתעמק יותר במחשבתו מתפעל ומתדבק ועולה למעלה. ולא התפעלות של הרגשתו לבד הוא מתפעל שיכול להיות דמיון בלא פעולה. רק מחשבתו זו פועלת להעלות באמת את נשמתו והיא בחי' עליית נשמה לו. נפשו עולה למרום ורואה מה שהיא רואה. ואף שהוא לא ידע מה ראתה נפשו אף לא ידע אם בכלל ראתה. זהו מפני שהידיעה שהאיש רוצה לדעת בה היא ידיעה גופנית בשכל הגופני שלא ידע בו בכלל אם יש לו נשמה והיא רואה ואינה נראית. אבל יראה ואהבה נתוספות לאיש אחרי עליות נשמה כאלו. שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ד'. פני דייקא בחי' ולמען תהיה יראתו על פניכם, וכמו שאיתא בספ"ק שהיראה והאהבה מתעוררת באיש לפי ערך התקרבות נפשו לד'
5
ו׳נחזור להנ"ל. האיש הישראלי יכול להעלות בהמה לעולה. מפני שגם את עצמו יכול הוא להעלות והוא יכול להאיר מחוץ לעצמו לזולתו מפני שהוא עצם אור. וכן כל היכולת שיש לאיש ישראל לעשות מצוות עם דברים זולתו דברי העולם, כגון קלף ורצועות בהמה לעשותם קודש במצוות תפילין מפני שעושה את המצוה גם בקרבו עם עצמו. ובגמרא סוף פ"א דחגיגה איתא הן הן (היינו כל המצוות) גופי תורה. חוץ מהפשוט מרמז הנ"ל שדברי העולם שעושים בהם את המצוות רק גופי המצוות הן. ונשמות המצוות עושים אנו בקרבנו.
6
ז׳ולא לענין אורות וסודות עילאיים של המצוות שהם במרום כוונתנו עתה רק אל העשייה שלנו. אל גופי העשיה ונשמות העשייה של המצוות. ומה היא נשמת העשייה שעלינו לעשות אי אפשר לנו לדעת, כמו שא"א לדעת נשמתנו אשר בקרבנו אף שכ"כ גלויה היא לפנינו. יכולים וצריכים רק לדעת איך לעשות את המצוות שגם את נשמת העשייה אשר צריכים לעשות בקרבנו נעשה. ראשית הוא לעשות את גוף העשייה בפועל בדקדוק, וגם באמונה ובביטול רצון לד', כי זהו ריח ניחוח לד' שאמרתי ונעשה רצוני מה שהאיש ישראל מבטל א"ע לרצון ד' וגם רוצה ומשתוקק למלא את רצונו ית' ואז לא עם עור הבהמה והצמר לבד עושה את המצות תפילין וציצית רק גם עם עצמו. והצדיקים מרגישים חילוק הטעם בין מצוה למצוה. זהו עצמותן וחילוק המצוה שעושים עם עצמם מרגישים, כמו שרואים חילוק בין גופי המצוות שזהו תפילין וזהו ציצית וכו', וכל איש בכל המצוות מרגיש רק התבטלות ורצון באופן אחד בלא חילוק ביניהן. אבל האם גם כל איש ישראל אינו מרגיש חילוק בקרבו בין המצוות שעושה בר"ה ויוה"כ לבין המצוות שעושה בשמחת תורה, ורק החילוקים הדקים שבין המצוות שבקרבו אינו מרגיש.
7
ח׳ואפשר זה רמז שאלת החכם מה העדות החקים והמשפטים וכו' אתכם, שנודע הדקדוק מה בין שאלתו לשאלת הרשע שאומר מה וכו' לכם. ולהנ"ל שואל החכם בשלמא בגופי המצוות שעושים בפועל רואים שיש חילוק בין עדות חוקים ומשפטים. אבל מה העדות החוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם, אתכם דייקא במצוות שבקרבכם מה החילוק, ואף אתה אמור לו וכו' אין מפטירין וכו' ולמה כדי שישאר טעם המצה בפה, שגם טעם המצוה מצוה וזהו דבר שא"א לבאר לך. טעם מצוה יש בכל מצוה והוא לפי המצוה וכפי שעושים אותה, וטעם א"א לבאר לזולתו רק כ"א כפי שמרגיש.
8
ט׳והנה שבת היא קודש, כי קודש היא לכם, ויו"ט הוא מקרא קודש. שקוראים את הקודש כמו שקוראים לאחר שיבוא, כי ישראל מקדשים את הזמנים ושבת קביעא וקיימא. ומ"מ רואים שגם בישראל תלוי הדבר לקבל את השבת ולעשות הבדלה וקודם הבדלה אסור במלאכה, ולא זו אף זו דרב מצלי דשבת בע"ש ורב יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת (ברכות כ"ז). כלומר ביו"ט ישראל מקדשים את זולתם היינו את הזמן שייעשה קודש. ובשבת יכולים לקדש רק את עצמם בקדושת השבת לקבל עליהם השבת או לחדול בהבדלה. אבל את הזמן אין הם מקדשים. ולפי הנ"ל ע"י שבת שמקדשים א"ע יכולים לקדש את זולתם ביו"ט, לקדש את הזמן כנ"ל במדרש בקרבן. לכן השבת שקודם חג הפסח הוא שבת הגדול. בחי' ומי גוי גדול שאז ישראל הנקרא גדול מתקדש. וכל שבת [שלפני חג] הוא בחי' גדול. רק כיון שפסח הוא החג הראשון של יצ"מ לכן שבת שקודם לו יותר נקרא הגדול.
9
י׳זאת תורת העולה וכו' ואש המזבח תוקד בו. בו באיש. ואז יוכל להקריב גם קרבן עולה.
10