דרך המלך, תורה, נשא ב׳Derekh HaMelekh, Torah, Nasso 2
א׳פרשת נשא תר"צ
1
ב׳וידבר ד' וכו' כה תברכו וכו' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. יש להבין. דנראה מתחילה שאמר הפסוק שהם יברכו, ואח"כ מסיים ואני אברכם. אני לבד. והם רק ושמו את שמי על בנ"י.
2
ג׳כי איתא במדרש רבי תנחומא (פ' ויקהל) אמר הקב"ה, בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה ולעתיד אני נותן בכם חכמה ומחיה אתכם, שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם, עכ"ל הק'.
3
ד׳אשר לכאורה נראה המדרש כאילו לאו רישא סיפא, שאומר שלעתיד אני נותן בכם חכמה. ומסיים בפסוק ונתתי רוחי בכם וחייתם. אבל פשוט אפשר, כי עתה החכמה שיש לאיש הישראלי הוא מבחי' רוח של מעלה כמו שאמר המדרש בעוה"ז רוחי נותן בכם חכמה. ולעתיד החכמה היא בחי' אני נותן בכם חכמה. העולם גם המלאכים שורשם מבחי' רוח של מעלה וברוח פיו כל צבאם כנודע. ושורש ישראל בחי' חכמה. ישראל עלו במחשבה, בחי' אצילות דאיהו וחיוהי חד.
4
ה׳בענין רוח וחכמה עלאה אין לנו השגה. אבל במשל האדם, רוח פה כיון שנתגלה לחוץ נפרד מעט מן האדם המוציאו. והחכמה אף כשנתגלה ואמר חכמתו לזולתו גם עתה קשורה בו בלא פירוד ובלא חילוק בין קודם שנתגלה לאחר שנתגלה. בעוה"ז רוחי נותן בכם חכמה, והדעת שיש לישראל הוא מבחי' רוח של מעלה ונפרד מעט, חוץ מזה שאינו יכול להשיג מה שלמעלה מבחי' רוח עוד יכול לעשות מדעתו מחשבה לא טובה ח"ו. כלומר גם עתה האיש ישראל שורשו בחכמה עילאה בחי' האני של מעלה, רק חכמתו מבחי' רוח נמשכה ואם רוצה ללכת בדעתו לבד לא די שהאני של מעלה לא יתגלה בו רק גם עצמותו עצמות ישראל לא תתגלה, כי רק רוח פיו כח כמו כל כחות הברואים שבעולם גילה בקרבו והוא הדעת שלו, שהיא בחי' רוחי נותן בכם חכמה בעוה"ז.
5
ו׳אבל עליה זו של לעתיד של אני נותן בכם חכמה ומחיה אתכם צריך האיש ישראל להכין. ועל כל איש ישראל החוב לקרב א"ע להגאולה. וכמו שאיתא בספ"ק על הגמרא [ירושלמי יומא פרק א' הלכה א'] כל שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו. שכל איש צריך עם ימיו לבנות חלק ביהמ"ק שלו ולקרב א"ע לגאולה.
6
ז׳ולענין הזה. לקרב א"ע להחכמה של אני נותן בכם ומחיה אתכם. יכולים ע"י אמונה שלימה בד'. באמונתו מאמין מה שלמעלה מהדעת. אבל נראה נא במה מאמין האיש. תפילין מקיים ביד, אהבה לד' במדת אהבה שלו וכו'. ובמה הוא מאמין. האדם חושב שדי לו אם יאמין במחשבתו, שיחשוב במחשבתו אני מאמין בד' שהוא למעלה מהשגתי ולמעלה מכל העולמות. אבל סוף כל סוף רק במחשבתו לבד הוא מאמין, ולפי הנ"ל לא די שיאמין במה שלמעלה מהשכל לבד, רק גם עם מה שלמעלה מן השכל יאמין. לא במחשבתו ושכלו לבד יחשוב שמאמין. כי אמונה שהיא במחשבה שלו לבד היא רק מבחי' רוח פיו ולא הגיע עמה למעלה להשורש שצריכים להגיע, וגם הוא עודו נשאר בחוץ כיון שאת העצם שלו עצם ושורש ישראל לא גילה ולא הדביק אותו לד' באמונתו. וד' אמר אנכי ד' אלקיך. לא אנכי ד' בלבד רק גם אלקיך. ולא אלקיכם לשון רבים רק אלקיך לשון יחיד, שצריך האיש לקבל ע"ע בפרטיות את אלקותו ית' ולהדביק בו את פרטיות עצמו ושורשו. וכשאינו מדבק את פרטיות עצמו ושורשו בד' מעיד רק שד' אלקים, ולא קיים בזה עוד אנכי ד' אלקיך.
7
ח׳האמונה צריכה להיות עם עצמו ושורשו לא מחשבה לבדה. צריך הוא לעורר בקרבו דאגה של שפלות עצמו, וירגיש את החוסר שלו את קטנות נפשו ורוחו שהם רחוקים יותר מקדושה וטהרה עילאה, וכשאמר אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי יחשוב בדעתו איך שהוא בעוה"ז מוקף בתלי תלים של גשם והרי עזאזל מקיפים אותו וסוגרים עליו את הדרך. ומקירות לבו צועק אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, רק עזרי מעם ד'. ויתחיל לקרב את נפשו לדחפה במחשבתו שבמוחו ולבו דחיפה אחר דחיפה אל ד'. את ד' אין הוא משיג רק את הרגשת החוסר שלו שהוא רחוק ממנו ית' מרגיש וכואב לו, ובקרבו דוחק ומקרב א"ע דחיפה והתקרבות שלמעלה ממחשבתו, שאינו יודע מכיר ורואה בדיוק את הבחינה שמקרב א"ע אליה, כיון שאל מה שלמעלה ממחשבה והשגה הוא מתקרב וגם אינו יודע עם מה ובאיזה בחי' בנפשו הוא מתקרב, כי לא מן מחשבה דיבור ומעשה שלו מדברים עתה, רק עיניו סגורות ומחשבתו רצונו וכל מדותיו נכללים ונעלמים בנפשו ואת כל עצם נפשו דוחף הוא ומקרב לד'.
8
ט׳וזאת היא אמונה בד', לא סתם אמונה שד' נמצא רק שד' הוא אלקיו והוא עבדו המשועבד ומקורב אליו. וכפי שמעמיק כך ומעלה א"ע התקרבות שלמעלה מן המחשבה. כן יוכל אח"כ להתקרב יותר בפועל במחשבה דיבור ומעשה.
9
י׳כי כמו שצריך האיש להעלות במחשבתו בכל פעם מסי"נ כמו שאיתא בצעטיל קטן מזקני הקדוש הרבי ר"א זצללה"ה. כן צריך לקשר א"ע בכל פעם שמקשר את נפשו וגופו לד' לא במחשבה לבד שיחשוב כך וכך ובשעת מעשה יכול לרצות ח"ו רצון של חול ג"כ, רק כנ"ל בכל נפשו עשיה של הנפש. והרי זה משל לאב שאף שאין בנו לפניו יכול הוא להעלות על מחשבתו אהבה והתקרבות לבנו. לא מחשבה לבד כמו שיכול גם אדם זר לחשוב למשל ראובן שחושב איך ששמעון אוהב את בנו לוי ומקרבו אליו. רק האב חושב מחשבה שמתקרב על ידה בפועל. התקרבות נפשו עם נפש בנו. כן תהיה מחשבתו מחשבה שלמעלה ממחשבה שאת כל הנפש מקרב אל ד' ובאמונה והתקרבות זו שעושה לעצמו לפרקים יכול להאמין גם תמיד גם בכל היום, אף בשעה שאינו מעלה א"ע בפועל כנ"ל. ואת התקרבות אמונה זו יאחז בכל היום. כמו שדיברנו בענין נשמת כל חי תברך וכו' ורוח כל בשר תפאר ותרומם את זכרך, שאם מקשר א"ע בשעה שהוא בבחי' נשמה יכול אח"כ גם כשהוא בחי' רוח לברך עכ"פ זכרך. כדבר שזוכרים אותו.
10
י״אואפשר זאת רמזו חז"ל. בזה שאמרו שד' פתח באנכי שהוא לשון מצרים הא גם יעקב אבינו אמר עוד מקודם אנכי. מה נורא וכו' ואנכי וכו'. וכן כמה פעמים נאמר אנכי בתורה. אבל בכלל יש לשאול. מה זה שד' הודיע עתה את אלקותו ואמר אנכי וכו' הא ממציאות אלקותו ידעו עוד במצרים. ואף על המצרים אמר ד' וידעו מצרים כי אנכי ד', ומכש"כ ישראל. ומה הוצרך עתה להודיע. אכן ממציאות ד' ידעו כבר. אבל שידע כל איש פרטי שד' אלקיו שלו הוא בפרטיות והוא משועבד אליו לא ידעו עד עתה שהודיע ד' אנכי וכו' אלקיך. וזהו לשון מצרים. אנכי ד' שכבר ידעתם במצרים וגם המצרים ידעו. תדעו שאלקיך בפרטיות שלך.
11
י״בראשית היא האמונה. לא במחשבה לבדה שחושב שמאמין רק שעצמו מאמין. ואז כשמתדבק באמונה עם עצמותו באני של מעלה יכול להמשיך האמונה להחכמה שלו. שגם חכמתו לא תהיה בחי' רוח לבד רק בחי' אני נותן בכם חכמה כמו שאמר המדרש הנ"ל. התקרבות ותיקון לעתיד. כי מי שלבו ריק ומתחיל לחשוב במחשבה לבד. אז מחשבתו ודעתו רק כח ככל הכחות הנבראים היא. משא"כ כשקשור באמונה בד' אמונה כנ"ל אז הידיעה בשכל אצלו היא רק להמשיך הידיעה שנעלמה באמונתו לשכלו. והידיעה בשכל לא חכמה של בחי' רוחי נותן בכם חכמה. רק של אני נותן בכם חכמה. והאמין בד' ויחשבה, מתחילה אמונה ואח"כ מחשבה, ומה היתה מחשבתו אמונתו, והאמין וכו' ויחשבה להאמונה, המשיך את האמונה להמחשבה ולא למחשבה לבד רק לחיות כל הגוף שבכולו קשור הוא לד'.
12
י״גובכלל לימוד התורה כן צריך להיות. מתחילה אומרים בברכת התורה ברוך וכו' המלמד תורה ואח"כ ברוך וכו' נותן התורה, בחי' ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו, אחר הדיבור והלימוד נתן לו ד' את התורה. כי בדיבור גם חלק עצמותו נתן ומבשרי אחזה וכו' ובחי' נפשי יצאה בדברו כנודע מהבעש"ט. ונתינה שייכת גם בדבר זר שנותן לו זה וזה, וגם על חוקים לא טובים כתיב לשון נתינה, וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים. מתחילה לימוד דיבור שהוא מסירה של האני, ואח"כ נתינה, המשכה גם לדעת של בחי' ורוח פיו שהוא נפרד יותר.
13
י״דוהלימוד של האני יכולים לקבל ע"י אמונה שהיא בחי' אני נותן. טוב טעם ודעת למדני. בחי' לימוד. כי במצותיך האמנתי וע"י האמונה יכול לזכות להלימוד שהוא עם האני. וזהו לא בקבלה לבד, רק זהו גם קיום התורה. בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה. העמידן שיתקיימו. כי תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות. כי הדבר שעושה האדם רק בדעת יכול לשגות משא"כ בדבר שהחיות תלויה בו לא ישגה, והאיש גם בשנתו נשמר שלא יפול וישבר עצם. ומכש"כ שבעבודת לבו ריאתו וקיבתו שאין שייך שגיאה. לכן כדי שהמצוות יתקיימו ולא יעבור עליהן גם בשגגה העמידן על אמונה זו שתהיה היא האמונה חיות האדם. אמנם לא במחשבה לבדה רק בעצם, עצם ישראל באני של מעלה. והמדרש מרמז. לעתיד אני נותן בכם חכמה ומחיה אתכם שהחכמה של אני היא תהיה כל חיותכם גם של הבחי' רוח והגוף שלכם ונתתי רוחי בכם וחייתם. לא שהרוח של מעלה יתן בחי' השתלשלות מרוח שהיא בחי' פרוד יותר. רק ונתתי אני אתן השתלשלות של אני, והרוח של חיות גופכם ג"כ תהא מהנתינה של אני, כנ"ל שמהאמונה ימשך להדעת ולחיות הגוף.
14
ט״וואפשר זה רמז הגמרא אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום ביום אל תהרהר אחריו בלילה וכו' ודאי עשה תשובה עכ"ל, למה מציינת הגמרא גם את הזמן ביום ובלילה, ולא אמרה פשוט אם ראית ת"ח שעבר עבירה אל תהרהר אחריו. אבל מי שכולו במחשבתו ודעתו בחי' רוח היינו שגם המחשבה והדעת הם רק כח ככל כוחותיו, אזי אם נכשל ח"ו באחד מאברי גופו נשקע ח"ו כולו בחטא, כי אין בו חלק שיהיה למעלה מאברי גופו ששלט בהם היצה"ר, וממילא קשה תשובתו. משא"כ מי שהוא בחי' אמונה הנ"ל שהוא בחי' אני נותן בו חכמה, והדעת שלו למעלה מבחי' וברוח ולמעלה מכוחות הגוף אז לא חטא כולו ותשובתו קלה יותר. וזהו אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה. תיכף ביום אל תהרהר, כי תשובתו קלה וביום המחרת כבר יצא מחטאו נקי. והפסוק מרמז ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, תיבת מכל מרמז על האדם כאילו הי' נאמר כי יעשו מחטאת כל האדם. שכל האדם כולו גם בדעתו יחטא אז ואשמה הנפש ההיא לא הדעת לבד רק גם הנפש אשמה. והתודו וכו'. ותשובתו קשה.
15
ט״זכך הוא הישראל, עצמותו שלמעלה מגופו אבריו וכליו נתקשר ע"י האמונה בו ית' למעלה מהכלים ולמעלה מבחי' רוח פיו. לבחי' אני נותן.
16
י״זוהנה הברכות נאמרו לא בפרטות שיתן ד' ממון בריאות וכו' רק סתם יברכך וישמרך יאר פניו אליך וכו', ובמה, ויש ע"ז הרבה דרשות. ולפי הנ"ל ע"ז מסיים הפסוק ושמו את שמי על בנ"י. הם בברכתם רק את שמו ואת עצמותו ית' ישימו על עצם ישראל. שיקשרו בזה את ד' לישראל ואת ישראל לד' התקשרות שלמעלה מפרטיות הכלים והיא למעלה מפרטיות הצטרכיותיהם. ואז אני אברכם כבר בפרטיות כל צרכיהם.
17