דרך המלך, תורה, ויחי ב׳Derekh HaMelekh, Torah, Vayechi 2
א׳פרשת ויחי תרצ"א
1
ב׳איתא בב"ר (וירא מ"ח) עה"פ והוא עומד עליהם. הכא את אמר והוא עומד עליהם ולהלן אמר נצבים עליו, אלא עד שלא יצא ידיהם נצבים עליו כיון שיצא ידיהם והוא עומד עליהם אימתו מוטלת עליהם מיכאל מירתת גבריאל מירתת. היינו קודם שקיים את המצוה של הכנסת אורחים לא היה א"א גדול מהם, רק הם נצבים עליו. כיון שעשה את המצוה עמד הוא עליהם למעלה מהם והמלאכים פחדו ממנו.
2
ג׳ורואים מזה שכל דבר שהאיש עושה לשם ד' אם כונתו רצויה לד' טוב הוא. כי כל המצוה של צדקה והכנסת אורחים בין אדם לחבירו היא להנות את חבירו, וכיון שהמלאכים באמת לא אכלו ורק נראים כמו שאוכלים לשמח את א"א א"כ למה נתעלה עוד ע"י המצוה זו, הא לא נעשית ולא הנאה את מישהו, אבל כוונת אברהם אבינו היתה לשם ד'. והשתדל בכוחו ובמעותיו לד', וכבר גדול הוא.
3
ד׳ומי שמתאפק מאיזה דבר הרשות לפעמים, אם לא תזיק לו מניעת הדבר לבריאותו, אף שאין זו תאוה, אז אם כוונתו לשם שמים כי חושב הוא בלבו מה אעשה לשם ד'. ונפשו חשקה לעשות, ועושה זאת שמתאפק עתה מדבר זה, מעשה טוב עשה. לשם ד' הוציא וביטל חלק גופו. ואפשר שלכן אמר א"א לד' אל נא תעבור מעל עבדך, דלכאורה אם נתעלה א"א במצוה זו כ"כ עד שעלה על המלאכים למה היה צריך לבקש מד' אל נא תעבור מעל עבדך אדרבה הלא נתקרב יותר לד' עי"ז, אבל אף שחשב שהם אנשים מ"מ נפשו של א"א הרגישה שמלאכים הם ואותם הלא אינו מהנה, וביקש מד' אתה אל תעבור מעל עבדך, כי עבדך אני ולך אני עובד בזה.
4
ה׳נחזור להנ"ל. רק במצוה השיג א"א את גדלותו. וכן במלאכים אומר המדרש לקמן (פרשה נ') עד שלא עשו המלאכים את שליחותן קראן אנשים משעשו את שליחותן קראן מלאכים, כי הכל תלוי בעבודה. ואף בצדיקים הכי גדולים שיש להם מדרגות גדולות, עיקר גדלותם היא העבודה הגדולה שעובדים לד'. בלעם התפאר אשר מחזה ש' יחזה, הראיה היתה גדלותו, ולהבדיל במש"ר מכל גדלות נביאותו שמנה ד' עליו סיים ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, פתח בעבדות לא כן עבדי משה וסיים בעבדות, ורק בשביל זה כעיקר היה לכם לירא ממנו ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. מספרים מצדיקים שרצו מהשמים להביאם למדרגות, ומיאנו, ורצו לבוא אליהם בכח עצמם, כי גדלות המדריגות אצל הצדיקים היא ג"כ בשביל העבודה שיעבדו לבוא אליהן, וכשיבואו אליהן יוכלו לעבוד את ד' באופן יותר גדול עבודה יותר קרובה אל ד', לא כבן שפחה שעובד ג"כ למלך אבל עבודתו היא אחר הרחיים בהסתרת פנים. וזהו גם בכל איש ישראל. ישנם זמנים שהאיש מרגיש בקרבו יותר רוח טהרה וקדושה. אם בשבת ויו"ט, או בחול באיזה שעה וזמן מרומם שבאה עליו אתערותא דלעילא. אז אם שמח הוא בזה מפני שיוכל יותר לעבוד את ד' ובאמת מוסיף הוא בעבודה, סימן יפה לו. משא"כ אם שמח הוא על הגדלות לבד ולא מן העבודה שיוסיף ואינו מוסיף עבודה, אז זה רק ראיה ח"ו בחי' אשר מחזה שדי יחזה.
5
ו׳ואפשר זה ענין האמור בפסיקתא: זכור את יום השבת לקדשו. הכא כתיב זכור ולהלן כתיב שמור. ר"י ר"א בשם רשב"ל למלך ששלח את בנו אצל חנוני ומסר לו איסר ונתן לו צלוחית. שיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר. תלש בשערו וצרם באזנו ונתן לו פעם שניה ואמר לו הזהר שלא לאבד את אלו כשם שאבדת את הראשונות. כך ע"י שאבדו ישראל את זכור במדבר נתן להם שמור. לכך נאמר זכור ושמור, עכ"ל הק'. אשר ע"פ פשוט תמוה למה נתן להם הקב"ה אח"כ שמור ולא זכור כבראשונה. כמו במשל שהמלך נתן שוב לבנו איסר כמו שנתן לו מקודם. אבל זכור הוא לזכור מעשה שכבר היה. ושמור אף שג"כ ענין זכירה הוא מ"מ נאמר גם על עשיה, כמשה"כ ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, לא אמר וזכרו רק ושמרו שהיא לעשות צדקה ומשפט. האיש בזה לבד שמרגיש את קדושת השבת ואינו עושה ופועל מאומה רק בחי' זכור היא שזוכר ששבת היום וד' שבת בו. ועוד יכול ליפול בזה כמו במדבר כי היא ראיה בלא עבודה. והתיקון לזה היא השמור בעבודה.
6
ז׳זהו יסוד כולם. העבודה. אף יסוד נבואת הנביאים. העבודה ביטול עצמותו לד' היא וככל שמוסר א"ע יותר לעבודה יותר מבטל א"ע לד'. לכן יכול להיות שני ב"א שנכשלים ח"ו בפגם אחר ומ"מ אחד נענש יותר בדבר מזולתו. כי זה קיבל ע"ע לעבוד את ד' ומסר א"ע לעבודה בכ"ע אף בדבר הזה. ונשמר בדבר רק שנכשל. אם מפני התרשלות המחשבה כמו שכבר דיברנו בזה או מפני סיבה אחרת. והשני אף שג"כ לא עשה במזיד רק בשוגג אבל לא קיבל ולא מסר א"ע לעבודה ונענש יותר. וזה איך לא אשא להם פנים והם מדקדקים עד כזית ועד כביעא, אם כ"כ מוסרים ומבטלים א"ע לד' בעבודה עד שמדקדקים כ"כ לכן אף אם ח"ו יש עליהם איזה פגם ד' נושא להם פנים.
7
ח׳אבל גם חוץ מזה מה שע"י העבודה מבטל א"ע גדולה העבודה על הכל אף על הראיה. כי ד' ית' הוא אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. מלך בו"ד מולך רק מפני שהמליכוהו בנ"א ולולי בני מדינתו לא היה מלך. א"כ מלכותו אינה בו בעצם רק דבר שחוץ ממנו דבר הנקנה. משא"כ הוא ית' מלך אף בטרם כל יציר נברא. והחילוק הוא רק שלעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא. ר"ל שאחר הבריאה גם נקרא מלך, ומקודם היה ג"כ מלך רק שלא היה נקרא מלך כי הקוראים לא היו. נמצא שמלכותו ית' אינה דבר מחוצה לו דבר שנקנה ע"י זולתו, רק דבר שבו בעצם עצם אלקות של קודם ההשתלשלות, כי גם קודם שנשתלשל ונתגלה העולם היה מלך. וכשאיש ישראל עובד אותו ית' ומגלה את מלכותו על עצמו אז לא דבר שחוץ ממנו ולא מדה של צמצום הוא מגלה רק חלק עצמותו ית' מגלה בזה.
8
ט׳במצוות ישנם חוקים בלא טעם, וגם המשפטים איתא מהאר"י ז"ל שג"כ לא בשביל טעמם שאנו מבינים בהם צריכים אנו לעשותם רק בשביל גזירת המלך, ובתורה אדרבה כל מה שמתאמץ יותר להבין יותר משובח, כי המצוות נקראות אברי דמלכא כנודע והתורה בחי' חכמה כי אורייתא מחכמה נפקא. ומקור התורה למעלה מן מקור המצוות שהתורה בחכמה והמצוות באברים. ולפי הנ"ל. המצוות שעושה מפני שגזירת המלך הן מגיע ע"י להבחי' שלמעלה מן ההשתלשלות והבחי' אברי דמלכא בעצמן מתגלה לו, אך אינו מבינם מפני שלא נשתלשלו אליו והבחי' אשר מלך בטרם כל יציר נברא שלמעלה מן השתלשלות אליו נגלתה. משא"כ התורה. אף שמקורה למעלה מן המצות בחי' חכמה, אבל לא עצם התורה וחכמה של מעלה נמשך לו רק בחי' נובלת חכמה של מעלה תורה כמו שאיתא במדרש, היינו השתלשלות מן התורה מה שיכל להצטמצם עד שהוא יבין אותה.
9
י׳המצוות אין צריכים להבין. כיון שאברין דמלכא מה שלמעלה מן העולם של אשר מלך בטרם כל יציר נברא נתגלה לו ואיך יבינו בשכלו שהוא משכל העולם. וכשעושה מצוה הרבה קדושה יש בו יותר ממה שמבין. והתורה אף שמקורה למעלה מן המצות אבל רק נובלת ממנה והשתלשלות נמשך לו. ואם אינו מבין אין בו אור. כיון שלמעלה מן ההשתלשלות אין נמשך לו רק ע"י ההשתלשלות ורק הנובלת. משא"כ מי שלומד תורה לשמה לשם ד'. כיון שגם זאת עבודה אצלו ובא עמה עד לבחי' אשר מלך בטרם כל יציר נברא למעלה מן ההשתלשלות. וכיון שהוא עוסק עתה בעבודה של תורה שהיא בחי' חכמה אז בא לעצם החכמה ולא לנובלת בלבד. וב' המעלות לו. מקורה למעלה ממקור המצוות וגם לא בהשתלשלות ונובלת רק בעצם. והמשנה מרמזת (אבות פ"ו) כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. לא למעלת התורה בלבד רק להרבה דברים גם למעלות התורה גם למעלות המצוה וכו'. ומגלין לו רזי תורה. לא מה שהוא משיג בשכל האנושי בלבד רק גם סודות שלא עלה משכל האנושי מגלים לו. כיון שבא אל עצם החכמה כנ"ל.
10
י״אנמצא שעיקר התורה היא שיש עמה עבודה. לכן כל מה שמתיגע ומוציא כוחו בתורה יותר מתגלין לו רזי תורה, כיון שבא יותר אל האשר מלך בטרם כל יציר נברא. ועיקר התורה היא שתהיו עמלים בתורה, וכמו שאיתא מהאר"י ז"ל שכשלמד אף פשט התורה היה מתיגע כ"כ עד שזיעה כיסתה אותו. ובנ"י בקבה"ת שהתגלה ד' להם כ"כ עד שראו את אלוקותו ית' ויראו את אלקי ישראל. ידעו שא"א שישארו תמיד במצב גדול כזה. וגם כי מתחילה אמר ד' להם וקדשתם היום ומחר ולא נצטוו על הפרישה לתמיד, רק הבינו שהראה להם את המצב אשר הם יכולים לבא אליו כדי שיוכלו לבא אליו. וכמו שאיתא בשל"ה ז"ל על הגמרא מלמדין אותו כל התורה כולה קודם שנולד. ולמה מלמדין אותו אם בא מלאך וסטרו ע"פ ומשכחהו. ואמר בקדשו. כדי שיוכל לבא אל התורה בעוה"ז ואלמלא למדוהו מקודם לא היה יכול לבא לה אח"כ. כן ידעו בנ"י שרק מש"ר יוכל להישאר בואתה פה עמוד עמדי ויהיה תמיד במצב של קבה"ת. אך הם נתקדשו עתה ונתעלו כדי שמצב הזה יהיה תכליתם לבא אליו. וחשבו שתמיד עבודתם תהיה ע"י אתדל"ע כמו שהיתה ההתגלות עתה ע"י ד'. ואם תהיה בלא עבודתם הרי לא יגיעו אל עצם הקדושה ורק לנובלת ממנה כנ"ל לכן אמרו הן הראנו וכו' רק הראנו באתדל"ע בלא עבודתנו. היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את 'האדם רק ד' המדבר. ועתה למה נמות וכו' אם יוספים אנחנו רק לשמוע וכו' כי ניפול רק לנובלת וכו'. לכן קרב אתה ושמע ושמענו ועשינו. שבהתגלות גדולה כזו בטלות כל פעולותינו ועשיותנו אבל כשנשמע רק ממך אז גם אנחנו נוכל לעשות.
11
י״בהיוצא לנו מדברינו שהעבודה מעלתה שיכולים לבא אל עצם הקדושה שבה אבל מקורה היא רק בחי' אברין והתורה מקורה יותר גדול אך באים דרכה רק אל הנובלת. משא"כ בתורה שהיא בעבודה באים אל שניהם אל מצב עליון של בחי' חכמה ואל העצם. לא נובלת בלבד. וזה בחי' אברהם חסד יצחק גבורה בחי' עבודה של עשה ול"ת כנודע. ויעקב הוא בחי' תורה. שההורה שהיא בעבודה היא העיקר ובו ביעקב זכה מש"ר להיות בחי' דעת דעת התורה. כנודע שיעקב מלבר ומשה מלגאו. וע"י האבות זכינו אנו לעבודה ולתורה ויקרא בהם שמי ושם אבותי או"י.
12
י״גיעקב אבינו לא מת וכו' מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים וכו' (תענית ה' ע"ב). כי יש פשט רמז דרוש סוד כנודע, וכנ"ל, הפשט לבד רק נובלת תורה היא. וככל שאיש ישראל עולה עולה אל העצם ומגלה את בחי' יעקב אבינו שהוא העצם התורה שאחר העבודה. מקרא אני דורש, כבר אני בדרוש א"כ את צורת יעקב העצם אני מגלה, כי מה זרעו בחיים אף הוא בחיים באופן כשזרעו מגלים את עצמותו הוא נתגלה. וכשאני בחי' דרוש נתגלה צורת יעקב אבינו.
13