דרך המלך, תורה, ויחי א׳Derekh HaMelekh, Torah, Vayechi 1
א׳פרשת ויחי תר"צ
1
ב׳ויחי יעקב. פרש"י ז"ל ולמה פרשה זו סתומה, אלא כיון שנפטר וכו', ד"א שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. ולמה נרמז זאת בסתימת הפרשה. אמנם איתא בזוה"ק פקודי (רמ"ד ב') אר"ש הא תנינן באינון היכלין דאינון קיימין לסדרא שבחא דקב"ה. בין סדורא דקיימא במלה ובין סדורא דקיימא ברעותא. בגין דאיתא סדורא דקיימא במלה ואית סדורא דקיימא ברעותא וכו' לאסתכלא לעילא לעילא וכו' וכמה דאהו סתים כך מילוי סתים. עכ"ל הק'.
2
ג׳והנה דברים נסתרים אלו יכולין להיות רמז גם לנו בענין עבודה. כי ראשית כל עבודת הישראלי היא לקיים את מצוות ד' ית' בעשיה. שניתנו לנו להיות סור מרע ועשה טוב. והגם שעבודה זו כבר די' לו לאדם על כל ימי חייו, והלואי שנקיים באלו ולא נהיה ח"ו כעבר שמרד באדוניו, אבל האם בקיום המצות מעשיות בלבד די לנו, ולמה אמר ד' והייתם לי סגולה. בעיני תינוק יכול כל דבר שטות להיות לו סגולה אוצר נחמד אבל לבר דעת רק דבר משובח ומצוק סגולה לו. לפניו ית' להיות סגולה לא די להיות במצב כזה אשר שאלת הנהר גינאי (חולין ז' ע"ב) תהיה נשאלת עליו בלא פתרון. ולאו דוקא נהר גינאי אלא גם צבא השמים נאמר בהם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ובמה שהם נצטוו הם עושים, ומה שנצטוינו אנו עושים, הם אינם יכולים למלא את רצונו במצוותינו אבל גם אנו לא נוכל לקיים את מצוותם. ומה סגולתנו לו ית'. הן אמת שזולת האדם אין לכל בריה בחירה ואין רבותא אם הם עושים רצון קונם ולנו יש בחירה ומ"מ עושים, אבל הרי זה דומה לאחד שיש לו ב' בנים אחד שוטה ר"ל והשני חכם גדול, ואת השוטה סוגר האב בחדרו שלא יצא החוצה ויזיק, והאם תספיק שלימותו של הבן החכם במה שאינו שובב בחוץ, ויושב תחת התנור כמו הבן השוטה, האם מספיק תירוצו של החכם שהשוטה א"א לו לרוץ כי סגור הוא והוא אף שיכול הוא מ"מ יושב בביתו. אבל במה חכם אתה, במה תהיה לי סגולה שאמר ד'.
3
ד׳אמנם בני אדם נולדים בעוה"ז. והצדיק נעשה ולא נולד. נעשה לא מן האדם דוקא ולא מן עוה"ז דוקא רק מן הטוב והקדושה שבכל העולמות. כ"ק חותני הה"צ הק' זצ"ל דרכו היה להראות את הפיוט של קודם שבועות וז"ל שם: טוב (נ"א טיט) עוה"ב שחסידים ממנו נצמחים. ועשיית צדיק דומה למלאכת צייר ופסל שלוקח חומר של עפר וטיט שמפוזר בעולם ועושה מהם צורת אדם ואף שחומר מצא ועשה אבל מ"מ עשייה מחדש היא, כי לא היה מתחילה דבר זה גוף וצורת אדם. כל איש ישראל צריך להיות הולך בדרך ד' ולתקן א"ע, אבל חוץ מזה צריך לצבור טוב וקדושה מכל העולמות ולברוא מהם מין בריה רוחנית, ואלמלי היה יכולת דבר רוחני להתגלות בעוה"ז בלא גוף היה גם זה הדבר מתגלה לעצמו, רק כיון שא"א. לכן מתגלה באדם אם בעצמו של האיש או לפעמים הרבה בני ישראל עובדים ועושים בריה כזו אשר נתגלה באדם אחד המוכשר יותר לזה.
4
ה׳המשכן, לא בלבד שהכתלים נתקדשו והיה מין עץ של קדושה. רק נתגלה בו במשכן קדושה לעילא מן עוה"ז, קדושה של כל העולמות ולעילא מן העולמות. מי הביא והמשיך קדושה זו על המשכן. ישראל. כי בכל איש ישראל יש קדושה של לעילא מן העולם. ומהאר"י הק' ז"ל איתא, שיש על כל איש ישראל אור מקיף אשר לא יוכל להיכנס בקרבו. וכיון שרק ניצוץ מקדושה זו חודר אל תוכו לכן אין הישראלי מרגיש בקרבו כ"כ את העילאיות את מה שהוא למעלה מן ההגבלה ואינו יכול למששו בקרבו. וכשכל ישראל קידשו את המשכן נמשך במקום הזה אור של לעילא מן העולם בשביל כל ישראל.
5
ו׳והאיש הזה שנתעבר בו הבריה אשר בראו רבים מישראל. נקרא "חסיד" ולא "צדיק". חסיד הוא שעושה לפנים משורת הדין, לא בשביל שהוא רוצה להיות מחמיר ע"ע בלבד. הן אמת שהוא מחמיר ע"ע והוא מדקדק במצוות אבל משום זה בלבד היה נקרא מהדר. בחי' מהדרין מן המהדרין. אבל חומרות של החסיד מפנימיותו באים. מפני שנתעבר בו מיץ בריה לא מה שנתגדל ונתעלה מן איש הזה של עוה"ז. רק מין קדושה מבוררת מכל העולמות. לכן אף מעשיו ומצוותיו אינם יכולים להיות מוגבלים בעוה"ז בלבד והוא מוכרח לעשות לפנים משורת הדין והרבה וגדול מחוקות המשפט אשר לפני כל העולם.
6
ז׳ומעתה אם רבים בונים בית. האם אין כולם נקראים בונים. צדיקים אין כולם נקראים וחסידים כולם נקראים. צדיק הוא איש שהולך בדרך נכוחה ואת עצמו מתקן ומקדש. לכן אף מי שסייעו לזה איזה שייכות לו להיקרא צדיק. הלא רק מסייע לדבר טוב הוא. מפני שעתה מאיש שנתגדל קאמרינן ואתה איש אחר והוא אחר. אבל חסיד כפי שאמרנו הוא לא איש שנתגדל רק שכולם בראו קדושה של כל אבי"ע. אך מפני שא"א לה להתגלות בלא גוף נתגלתה באחד א"כ הלא כולם חסידים הם. כי האם זהו דבר של עצמות האיש שנתגלה בו. האם עצמות גופו ונפשו היא. ירושלים לא נתחלקה לשבטים. אף שכל א"י קדושה היא. אבל ארץ קדושה היא והארץ נתקדשה ושייכת לאותו שבט שחלק הארץ שלו. משא"כ בירושלים ובבהמ"ק לא שהארץ לבד נתקדשה רק מין בריה של קדושה של למעלה מן העולם המשיכו ובראו בה כל איש ישראל ולכולם שייכת.
7
ח׳נחזור להנ"ל. חסיד הוא לפנים משורת הדין. ורבים מישראל מגלים זאת באיש אחד והוא חסיד לפנים משורת הדין מפני שהוא איש של כל העולמות. לא מוגבל בעוה"ז. לכן דעתו ורצונו ג"כ לא מוגבלים הם. הוא מביט בעולם ג"כ לא ראיה מוגבלת. הוא אינו יכול להביט בעולם כעל דבר נמוך רק כעל עצם גשמי. אך כמו שדברנו בשם הבעש"ט ז"ל כשאתה מביט בעולם אתה מביט בהקב"ה והוא מביט בך. וכמו שדיברנו (בשבת חנוכה) ממין ראיה זו איך שהבטה בעולם היא אצלו הסתכלות במחשבה ממחשבת ד' יוד, מפני שהחסיד הזה הוא כולו לפנים משורת הדין והצמצום וראייתו ג"כ לעילא מן הצמצום הוא. ומכש"כ כשבא לתורה, לא די לו פשט התורה בלבד וכן פשט הקבלה הוא מוכרח לראות בהכל ראיה בלתי מצומצמת ראיה של לפנים משורת הדין, ורצונו רצון בלתי מוגבל בעוה"ז הוא והוא אינו מסתפק. ואין רצונו נשתק לעולם כי רצונו גדול מהתגלות העולם הזה ותמיד הוא בתשוקין וכסופין להקב"ה. וכן גם בו יש עליות וירידות, כשנתגלה בו החסיד הוא רואה מביט ורוצה דרך כל העולם לא ראיה מצומצמת. וכשנעלם ממנו הוא איש לעצמו בראיה אנושית. והזוה"ק מרמז דאית סדורא דקיימא במילה, ואית סדורא דקיימא ברעותא בגין לאסתכלא לעילא לעילא, והוא רעותא שלמעלה מן הדיבור.
8
ט׳בנ"י היו בטוחים ואמרו על מש"ר קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ד' וכו' ושמענו ועשינו. בטוחים היו שישמעו ממש"ר. מפני שד' אמר למש"ר כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. וכן החסיד הנ"ל דעתו ורצונו של לפנים משורת הדין על כל סביביו פועל. מפני שגם דעתם ורצונם הם. אלא שאצלם אין הדבר בא לכלל התגלות כמו אצלו, וכמו שדיברנו מענין שכל הגוף משיג. רק כיון שבכל הגוף חלק [ההשגה] בו מעט הוא בא לידי התגלות רק במוח. ומי שיש לו חלק בחסיד כלומר מי שג"כ חסיד על ידו הוא. זהו מבין אותו. ויש אחר שהוא חכם יותר ממנו אך אינו מבינו ונדמה לו שמדבר דברים נגד השכל או דברים פשוטים. כי לא בהדיבורים ובשכל הדבורים היוצאים מפיו ונשמעים להשומעים נמצא כבר הכל מה שהוא מגלה מפנימיות דעתו ורצונו, רק בהאותיות בעצמם שנכנסים ונקלטים להשומעים נמצא זה הדעת והרצון הבלתי מוגבל לא של האדם רק של החסיד אשר בו.
9
י׳כי נודע מהאר"י הק' ז"ל, ששורש האותיות ממקום גבוה עד שאינם יכולים להצטמצם לשכל האדם. רק בגזירה וחוקה כך הוא. ואפשר שלכן מתחילים בתינוקות בלימוד האותיות. לא בתיבות שלימות כמו שרוצים עתה בחדרים "מתוקנים", כי מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ד' ית' אין שני לו ואל מי תדמיוני ואשוה וישראל עמו אין שני לו באומות וגם תינוק ישראל אין דומה לו. התינוק הישראלי אין לו שכל אבל לא מפני שהוא כבהמה רק כמו שאמר המדרש, יבאו טהורים היינו תינוקות ישראל ויעסקו בטהורים היינו בקרבנות. תינוק ישראל נשמת וקדושת ישראל שבו לא נצטמצמה ולא נמשכה עדיין לשכל אנושי, מפני שהתינוק בעצמו אינו מצומצם ולא נמשך עוד לגשם העולם. יבאו א"כ טהורים ויעסקו בטהורים. וכיון שבו נתגלה קדושה שלמעלה מן הדעת המצומצם. לכן לומדים עמו האותיות שהיא ג"כ קדושה שאינה יכולה להצטמצם בדעת האנושי.והגמרא אומרת בשבת (דף קג ע"א) אתי דרדקי דאמרי מילי וכו', ומה אמרו. אלא שגילו קצת רמזי האותיות אלף ב' אלף בינה וכו' ומי יכול לגלות רמזי האותיות, דרדקי. מפני ששרשם אותיות שלמעלה מן הדעת הוא בבחי' אגברו חמרי אדרדקי כי היכא דלימרא מילא. כיון שיי"ן בגימטריא סו"ד כנודע מגמרא.
10
י״אואגב יכול להיות שזה היה ויכוחו של מש"ר עם המלאכים שאמר מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. ופי' רש"י ז"ל מפני שהבל פה שאין בהם חטא הוא. ונבין נא הלא גם במקבלי התורה יש הבל פה שאין בהם חטא, של תנוקות של בית רבן. וכן הקושיא הנודעת האם לא ידעו המלאכים שעיקר רק ישראל יוכלו לקיים את התורה, ואורייתא וישראל חד. אכן חוץ מקיום התורה יש לימוד התורה, ובאמת לולא הצטמצמה התורה לכל עשיה והיתה נשארת כמו בחי' אותיות שהתשב"ר לומדים היו יכולים גם הם ללמדה. אבל כיון שנצטמצמה לשכל של עשיה אין הם יכולים ללמוד את עיקר התורה שנתקבלה. כי נודע שביום חופתו וביום שמחת לבו זה קבה"ת. שרק תורה זו היא בשלימות. וזה אמר מש"ר מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם שיאמרו הלא יש לכם תורה בשביל התשב"ר הבל שאין בהם חטא, תורה של אותיות. לכן כל התורה כן תהיה ונוכל גם אנחנו עכ"פ ללמדה, ואמר ד' למש"ר אחוז בכסא כבודי וכו', כי זהו כל כבודו ית' שנתלבשה תוה"ק אף למקומות הנמוכים ולשכל מצומצם ג"כ. וכפי שהיה נרשם אצלי על מסכת ברכות יש ראיה שעיקר היחוד ישראל והתורה היא ע"י שכל התורה שמעיין בה, כי ר' יהודה שאמר שאפילו מי שאינו טהור מברך לפניהם ולאחריהם ואמרו בגמרא שעשאום כהלכות דרך ארץ. ואסור לו ללמוד בשכל רק כהלכות ד"א, ומ"מ הברכות מותר לו לאמר אפילו בשמות, ורואים מזה שבלא השכל אינו מתייחד עם התורה כ"כ עד שאף שאינו טהור מותר ואילו הלימוד בשכל אסור.
11
י״בהיוצא לנו מזה שבאותיות יש קדושה יותר מאשר בהמאמר, ומה שא"א להתגלות במאמר ובתוכן המאמר נתגלה באותיות. לכן הזוה"ק שאמר שיש סדורא דקיימא במילה ויש סדורא דקיימא ברעותא, לא שאיש הזה אינו צריך לאמר בפיו רק שיותר מזה שנתגלה במילה נתגלה אצלו ברעותא. והרעותא נתגלה באותיות בהתורה שנתאוו לה המלאכים, וכל אות מתורה ותפילה שהוא מדבר חתיכת אש אצלו, וכמו שאיתא מהבעש"ט ז"ל שצריכים להתקשר באותיות התורה בבחי' שאל לך אות. והחסיד שאמרנו לכן הוא בחי' לפנים משורת הדין מפני שכל דעתו ורצונו אינם מוגבלים והוא קדושה מכל העולמות, ומי שיש לו חלק בו מבינו, לא רק את דבריו אלא יותר קולטים בעצמם מהאותיות אשר בדבריו מאשר מדבריו. ואף מי שאינו מבין את שכל דבריו ג"כ צריך לשמוע ולהשיג מהאותיות אשר בדבריו רצון טוב והתעוררות מפני התורה שבאותיות שלמלעלה מהשכל כנ"ל.
12
י״גונודע שכל אות בתורה מוכרח הקלף להקיפה. ואם נגעה באות אחרת פסולה מפני שאין הקלף מקיפה. מפני שיש אור יותר שאף באותיות א"א להתלבש ומוכרח להתלבש בהחלק בהקלף הנשאר. אבל גם הקלף המקיף יש איזה צמצום בו. כעין צמצום האות. כי צורת מקיף של א' אינו דומה לצורת מקיף של ב'. כי כשמקיף בדיוק את האות דומה להאות. לכן פרש"י ז"ל בריש ויקרא ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. ולמה לא נכתב בתורה את אשר התבונן מש"ר, אלא מה שאמר לישראל היה יכול עוד לכתוב בתיבה באות או לרמוז עכ"פ במקיף של אות. משא"כ מה שהתבונן מש"ר לעצמו לא היה יכול רק בקלף חלק. הפסק בין פרשה לפרשה. חלק בלא צמצום כעין אות.
13
י״דויעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ. את הסוף והקץ והגבול רצה לגרש. לגלות בבחי' גלות שלא יהיה כבר קץ וצמצום. ותורתו שנרמזה בהפסק בקלף חלק ילמדו כולם ולא יכנף עוד מוריך וממילא גם צרות לא יהיו. ונסתם ממנו. והרמז הוא שההפסקה של הפרשה נסתם. ונשאר גבול וצמצום כדי שיעבדו ויתקנו זאת בנ"י.
14