דרך המלך, תורה, ויגש ג׳Derekh HaMelekh, Torah, Vayigash 3

א׳פרשת ויגש תרצ"א

ב׳וירא את העגלות אשר שלח יוסף וכו', ואמרו חז"ל שהזכירו שכשפרש ממנו בפ' עגלה ערופה למד אתו. לאיזה ענין הוצרך הסימן הזה, ולא היה די העגלות בעצמן ששלח. וכן אח"כ כשראהו ויפול על צואריו וכו' פרש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף מפני שקרא שמע, ולמה עתה דוקא קרא שמע ולא מקודם. כי בטח גם יוסף קרא שמע.

ג׳אמנם איתא בב"ר פרשה מ"ג עה"פ מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו. צדקה היתה צווחת ואומרת אם אין אברהם אין מי שיעשה אותי, עכ"ל הק'. כי כמו שהאיש הישראלי צריך לעשות את התורה ומצוות. כן צריכות התורה ומצוות שיעשה אותם האיש הישראלי. ואם לא יעשה אותן אינן מצוות, כי מה היא הסוכה או הצמר אם לא יעשה האיש הישראלי אותם למצות סוכה וציצית. ולא חלק העולם אשר במצוות וגוף המצוות בלבד צריך שיעשה אותו איש הישראל, רק גם המצוה כשהיא לעצמה נעשית ונתגלית רק כשהאיש ישראל עושה אותה. המלאכים טענו חמדה גנוזה וכו' תנה הודך על השמים, ולמה זה המתינו בטענה זו עד שבא הקב"ה ליתן את התורה לישראל, ולמה לא בקשו את ד' מעת שנבראו שיתן להם את התורה, כי אף גם קודם שנתנה לישראל לא היתה להם התורה. אבל ע"ז קראו את התורה בשם חמדה גנוזה, גנוזה היתה ונעלמה, ורק ע"י ישראל עתה נתגלתה.

ד׳כי הנה הוא ית' הוא בלי ראשית, קדמון לכל נמצא, והעולם מחודש הוא שד' בראו, וקודם שהיו עולמות היה הוא ית' ורצונו נמצא. ונבין נא ומה רצה אז, כיון שלא היה דבר פרטי שירצה, כי גם העולמות העליונים לא היו אז שירצה אותם. ואם תאמר שכיון שאצלו ית' העתיד ההוה והעבר שוה, רצה את העולמות שעלו לפניו שיברא אח"כ, זה לבד א"א, כי אם נאמר שלא היה הרצון רק ע"י העולמות שיברא, ח"ו אומרים שהעולמות הוסיפו שלימות ברצונו ית', הס מלהזכיר.

ה׳אמנם אנו פרטיים ומורגלים אנו בפרטיות ולא בפשטות, ולאמר שרוצה דבר זה או זה זה כבר השתלשלות וצמצום הרצון בדבר זה, והשתלשלות הזאת נעשה אח"כ כשעלה ברצונו לברוא את העולם. ומקודם היה רצונו ית' נכלל בו ובפשטותו והיה רוצה את עצמו. כלומר הרמב"ם ז"ל אומר על ידיעתו ית' גם אחר הבריאה, בידיעת עצמו יודע את הכל. כי אין ידיעת ד' ידיעה שחוץ ממנו, ואין הידיעה מוספת בו שלימות, רק בידיעת עצמו יודע הכל. כל דברי העולם מן אלקות בראם ד' וכשיודע את עצמו יודע את הכל. וגם קודם הבריאה ידע את עצמו, ואין חילוק בין ידיעתו קודם בריאת העולם לידיעתו אחר בדיה"ע. בחי' אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם, כמו שהיה קודם הבריאה כן גם עתה ואין חילוק והשתנות בו ית'. כמו שאיתא בספ"ק. רק שעתה הארת עצמותו נצטמצמה לפרטיות ולידיעה פרטיית ומקודם היה בהעלם. מה שאין השגתינו הפרטית יכולה להשיג, וגם עתה אחר בריאת העולם, ידיעתו ית' בפשטות היא. רק שבעוה"ז נשתלשלה לפרטיות.

ו׳וכענין הזה גם הוא ברצון. גם עתה רצונו אינו רצון שחוץ ממנו, והעולמות שרוצה ית' ומתקיימות ברצונו, את עצמו הוא ית' רוצה, כנ"ל בהידיעה, וקודם הבריאה וכן גם עתה בעולמות העליונים, רצונו ית' פשוט הוא ולא נתגבל ונתצמצם לפרטים לרצות דבר זה וזה. ועתה בעולמות שברא נשתלשל ונתגבל לפרטיות לרצות זה וזה, ונברא זה וזה, היינו העולמות שרוצה.

ז׳להאדם קשה לצייר זאת, כי הרצון הפרטי שבאיש לאיזה דבר, הדבר הפרטי כבר נמצא. והוא רק מעורר את רצונו מצמצמו ומלבישו בדבר הפרטי הזה. ואצלו ית' שאין שום דבר זולתו והכל נעשה מרצונו אין שייך לומר שרוצה דבר זה. כי אין דבר הזה, רק שמצמצם את רצונו ית' לפרטיות לרצות דבר זה ועי"ז דבר הזה נברא. באיש מתחיל העסק בהדבר. והוא רוצה את הדבר. ואצלו ית' מתחיל בו וברצונו הוא רוצה. ומצמצם את רצונו לפרטיות ועי"ז הדבר נברא וזה קיומו של הדבר. בהאיש רצונו והדבר הם ב' דברים וברצונו רוצה את הדבר. ואצלו ית' הכל ברצונו. את רצונו פרט לפרטיות. ופרטיות רצונו זהו הדבר שנמצא, ואת עצמו רוצה. נמצא שאין זאת התלבשות בלבד שנתלבש רצונו ית' בעולם [כי התלבשות שייך רק באיש שרצונו והדבר הנרצה הם ב' דברים] רק מן הרצון נעשה זאת. ומה שאומרים על העולם התלבשות רצון העליון היא רק כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה כנודע, היינו כיון שאין בעולם כ"כ התגלות קדושתו כמו בתורה שיש בה התגלות קדושה לכן העולם נקרא לבוש, אבל לא לבוש הוא זה רק כמו לבוש הקמצא שלבושיה גדל עמו והוא ממנו. וענין לבוש פשוט שנאמר על העולם, כמו שרואים לפעמים בספ"ק שעוה"ז הוא לבוש גם וגשם. זה הוא רק בערכנו, שאנו הגשמנו את עצמנו ובדעתנו שהעולם שברא ד' כאילו הוא יש וגשמי לעצמו. והאלקות שנמצא גם בגשם הזה בסוד ומלכותו בכל משלה אומרים בשם נתלבש. מתחילה היה אדה"ר ערום. כי גם גופו היה חלק מן העולם שברא ד' ויקח וכו' עפר מן האדמה. וכיון שכל העולם לא היה אז התלבשות רק הוא הוא חלק מרצון ד' שנתצמצם לפרטיות גם אדה"ר לא היה בהתלבשות. כי חלק מרצון ד' היה. ועליותיו בעבודה לעולמות יותר עליונים לא היתה קשה עליו. כי כמו בעולמות העליונים ובספירות גם בו לא היתה עליה לדבר זולתו. משא"כ כשחטא ונתגשם ובדעתו התחיל לחשוב ולהסתכל גם על העולם כעל גשם. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים תחת אשר מקודם ראתה אותו לקדושה ופרטיות רצון ד'. אז נעשה גם בפועל התלבשות. קליפה לפרי מוץ ותבן לתבואה. וגם הם התלבשו בדבר שחטאו כמו שדרשו חז"ל תאנה היתה שנאמר ויתפרו עלי תאנה בדבר שחטאו וכו'. ועי"ז עבודתו קשה לעלות, כי העליה מן הגוף אל הקדושה עליה לדבר זולתו היא, הקדושה התלבשה בגוף והיא רוצה לעלות מן הגוף אל העצם ועבודה קשה היא.

ח׳היוצא לנו מדברינו שהעולם שברא ד', צימצום רצונו הפשוט לפרטי הוא. וכעין זה הוא בתורה. העולם רצון ודעת ד' הוא כי כולם בחכמה עשית, והתורה רצון ודעת ד' היא, רק שהעולם הוא במשל באדם רצון ודעת של כח הגוף לברוא עולם וכח גופני, והתורה עבודה וישראל הם בחי' מחשבה רצון ודעת של עצם הקדושה. אין אנו אומרים בזה למה ואיך הוא כך, אם כדרך שאמרנו בשבוע העבר. או בענין אחר. אבל מ"מ כן הוא שבעולם נתגלה כח ד', ובתורה ומוח ולב של איש ישראל נתגלה קדושה. לכן גם התורה ומצוות הרצון והדעת היו פשוט. ונעלם. ורק בעוה"ז ובגופות אנשים שהוא סוף הצימצום ופרטיות נתצמצם ונתפרט לפרטים. שזאת וזאת תהיה רצון ד' ומצוה. אבל בעולם העליון הכל בהעלם וגם המלאכים לא ידעו מהתורה. וגם עתה הצדיקים הגדולים שעולים ולמרום בעבודתם. ע"י התורה ומצוות עולים, ע"י מצות סוכה של עוה"ז עולים למדרגות העליונות במצוה זו וכו'. כי בלא המצוה של עולם הזה אין פרטיות ורצון פרטי של עבודה זו או זו. הצדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב וכו' מחיל אל חיל (ברכות ס"ד.). דייקא לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, כי זולת עוה"ז אדרבא בעולם העליון עיקר מקום המנוחה הכל אלקות והכל רצון. ורק עולם הזה נתגלה ונתפרט רצונו ית' לפרטיות. רצון זה וזה זה רצון ומצוה. וזה היפך הרצון ועבירה, וע"י עוה"ז נתפרט להם עבודה ומצוות עד שגם בעוה"ב עובדים ועולים ממדרגה למדרגה. וזה החילוק, עתה צמצום והתגבלות מיעוט וירידה היא. כי נעשה גשם ויצה"ר, אך מקודם לא היה הצמצום ירידה. אדרבא תכלית המדריגה שבאים אליה היה. למשל מי שחושב מחשבה לבנות לעצמו בית ומתחיל לפרט את המחשבה בפרטיות. כמה חדרים. רוחב כל חדר. חלונותיו. פתחיו אף ציוריהם וכו'. האם נאמר שגמר המעשה ירידה היא מן המחשבה. הן אמת שהמחשבה יותר למעלה מן העשיה היא, מ"מ גמירת הבית אינה ירידה לה, אדרבה תכלית המחשבה היא. ואפשר גם זהו אחד מהענינים שבחי' מלכות נתגלה תחילה בבריאת העולם, וגם לעתיד יהיה כן בחי' אשת חיל עטרת בעלה, שאף שהוא סוף הצמצום והפרטיות אדרבה זהו התכלית ולא הירידה ח"ו. בחי' כתר מלכות. כתר הוא מתחילה והמלכות בסוף ואחת היא. כי הראשית נתגלה בה.

ט׳וזה רמז הגמ' הנ"ל. בשעה שעלה משה למרום אמרו מלה"ש מה לילוד אשה בינינו וכו' חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבו"ד. כי הם ידעו שהתורה חמדה גנוזה היא. נעלמה, ומתגלה בעוה"ז בישראל. א"כ אין נתינת התורה לישראל ירידה לתורה. כי אין מצב של ישראל ירידה. אדרבה התכלית היא. אבל כשראו שבשעה שעלה למרום בא אליהם, שאלו מה לילוד אשה בינינו. בשעה שעולה. אדרבה הלא עיקר העליה היא אצלם. דאם העליה אצלנו והירידה אצלם א"כ תנה הודך על השמים. כי נתינת התורה להם ירידה היא לתורה ח"ו. והשיב מש"ר מה כתיב בה וכו'. שבין כך ובין כך מוכרחה התורה להינתן לישראל אף אם ירדו למצב הנמוך.

י׳היוצא לנו מדברינו שעשיית המצוות גם צורך המצוות היא, ולא של גופי המצוות בלבד כצמר הציצית ועור התפילין. רק צורך גם עצם המצוות שבמרום. לכן התורה ומצוות מלמדות זכות על ישראל, כמו שאומר המדרש צדקה היתה צווחת ואומרת אם אין אברהם אין מי שיעשה אותי, ואם אין מי שיעשה אותה נשארה בהעלם כמו קודם קבה"ת. וזה הכל באיש שהעיקר אצלו הקדושה ואור אלקי, ועוה"ז והתורה ומצוות סוף רצון ד' הוא, ואז בעשייתו מתגלית המצוה ומלמדת עליו זכות. משא"כ מי שעוה"ז בעיניו דבר בפני עצמו ועוד עיקר הוא אצלו, א"כ אור אלקי בעוה"ז רק נתלבש בו בלבד קשה שהמצוות שלו יפעלו הרבה. ואך מעט וניצוץ של קדושה יכולה לעורר, רק גורמת קדושה היא, כמו כל דבר שפועל על דבר זולתו שרק גורם בו. לא כן מי שהעולם של קדושה העיקר אצלו ועוה"ז רק סוף וסיום ופרטיות עוה"ז, הנה לא גורמת בלבד היא עבודתו. רק פעולה ממש ובה נתגלה התגלות של קדושה. התגלות אף במרום. כי שם היא רק חמדה גנוזה כנ"ל.

י״אובאמת מי הוא האיש ישראל שעוה"ז העיקר אצלו. אם כל ישראל מוכן למסור נפשו לד', ואת כל העולם אף את חייו נותן לד'. האם יש עיקר קדושה יותר מזה. ולא עוד אלא שכבר דיברנו במק"א. שלא בלבד בעת נסיון מוכן האיש הישראלי למסור את נפשו לד', רק כל חייו חיים של מסירות נפש הוא. הוא מוסר את נפשו לשמור שבת ואינו מביט ע"ז ששכנו המחלל שבת ירויח יותר. מוסר נפשו לגדל את בניו לתורה, הבנים והתלמידים מתענים ומסתגפים ללמוד תורה וכדומה. כל החיים של עוה"ז אצל איש ישראל הם חיים של הפקר והבל לעומת הקדושה, הקדושה היא העיקר והחיים של עוה"ז הסוף והטפל. ומה שנכשל לפעמים בדבר עבירה ח"ו אם בלשון הרע ורכילות או בשאר דברים. או שאינו עושה את המצוה כתיקונה, אף שכל חייו מסורים לד', זהו מפני מיעוט ההתבוננות ועצלות המחשבה, כי אם היה שואל אותו אז איש או הוא את עצמו. האם תחטא בזה לד' ותשלך מאתו לשאול תחתית ח"ו. או האם תעמוד להתפלל ותחשוב מחשבות אחרות ותנאין בזה את שמו הגדול אשר אתה מוסר נפשו לו, כי אז בטח היה עומד בכל הנסיונות. אבל לא זולתו שואל אותו, ולא הוא א"ע ואינו מתבונן בזה כלל. לכן במדה שהאיש ישראל קובע את הנ"ל בדעתו. איך רק הוא ית' הנמצא היחידי בעולם ומחוץ לעולם, וכל העולם, רק סוף מחשבתו ופרטיות רצונו ית' הוא. והעולם לולא שהאדם מגשם אותו אינו רע בעצם אדרבה בחי' כתר מלכות הוא כי זהו התכלית כנ"ל, אז יקל לו לעורר את מחשבתו לעמוד בנסיון בכל דבר מצוה ועבירה ח"ו. לכן בעשיות המצוות של כל איש ישראל המצוות מתגלות ומתתקנות ע"י עשייתם, כיון שאצלו רצון ד' הוא העיקר וכל העולם לא גשם לעצמו הוא רק סוף רצונו כנ"ל, והמצוות בעצמן מלמדות זכות על ישראל. כמו שאומר המדרש באברהם אבינו שהצדקה היתה צווחת אם אין אברהם אין מי שיעשה אותי. וכמו שאנו אומרים בסליחות, תורה הקדושה התחנני בבקשה.

י״בוזה הוא גם לענין לימוד התורה מרב. כי הגמרא אומרת (חגיגה ט"ו) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ולהנ"ל באם הרב קשור בקדושה בעיקר. ואצלו עוה"ז לא גשם ולבוש לעצמו הוא רק סוף של רצון ד' והתפרטותו לפרטיות. אז התורה שהוא מקיים שליח מד' הוא לגלות ולפרט את רצונו ית' למצוות פרטיות ולדקדוקי מצוות. ואם הוא מלאך ושליח ד' בתורתו לגלות גם לעוה"ז למקום פרטי. אז גם לתלמידיו יכול להאיר. משל למי שהנר בידו להאיר. גם לזה גם לזה יאיר. משא"כ מי שעוה"ז אצלו גשם בפני עצמו ובקיום התורה לא שליח ומלאך ד' הוא. רק הוא לעצמו עושה. ובעשייתו צריך לעבוד ולפסוע ולהתעלות מן הגשם לעצמו. לאור התורה. קשה לו שיוכל ללמד לאחר ולהאיר לו באור התורה. משל למי שאין האור בידו להאיר, רק צריך להתאמץ להביט באור ממקום אפלתו, ומה יועיל בזה לאחרים, אם אין הרב דומה למלאך ד' צבאות אל יבקשו תורה מפיהו.

י״גוהנה יעקב אבינו בראותו שע"י צרותיו נסתלקה ממנו שכינה, תמה א"כ למה אין השכינה בעצמה מתפללת עליו. כנ"ל שהיתה צדקה צווחת וכו'. ולא ע"ע בלבד תמה רק גם על כל ישראל למה אין השכינה והתורה מתפללת עליהם שלא יתענו, כיון שא"א לעבוד את ד' מתוך עצבות ואם לא ישראל אין התורה ומצוות מתגלות. וחשב שח"ו אין תורתו בחי' מלאך ד' צבאות שהוא יגלה אותה כנ"ל. אבל כשראה אח"כ שהכל היה לטובה, ותחי רוח יעקב אביהם, ושלח לו יוסף העגלות להזכירו שלמד אתו וגם עתה יוכל ללמד כי מלאך ד' צבאות הוא, ושלח את יהודה לפניו להכין לו בית תלמוד. וכן כשראה את יוסף קרא שמע. כפי שכבר דיברנו. שכל איש ישראל אומר שמע ישראל, להשמיע לעצמו ולאחרים ולהכניס גם בהם אמונת ד'. וכשראה את יוסף ושהכל היה לטובה, קרא שמע לאחרים והתחיל שוב להכניס בישראל קדושה ותורה.