דרך המלך, תורה, ויגש ב׳Derekh HaMelekh, Torah, Vayigash 2

א׳פרשת ויגש תר"ץ

ב׳ויגש אליו יהודה וכו', ונבין נא, הא גם עד עתה עמד אצלו ודיבר עמו. וכן כי כמוך כפרעה. וע"פ פשוט היה צריך לומר אתה כפרעה. וכן הא דפרש"י ז"ל על ויפול על צואריו וכו' שקרא ק"ש. למה דוקא עתה. ואם זמן ק"ש היה למה יוסף לא קרא. אמנם איתא במדרש רבי תנחומא פ' נח שלעתיד ישראל יעבדו אותו ית' בשמחה שנאמר עבדו את ד' בשמחה, אבל העכו"ם יהיו עובדים ברעדה. כגון אדם שבנו משרת לפניו משרת בשמחה אומר אם אקלקל מעט לפני אבי לא יכעס עלי שהוא אוהב אותי לכן עובדו בשמחה, אבל העבד הנכרי משרת ביראה אומר אם אקלקל לפניו כועס עלי לכך עובדו ביראה, עכ"ל המדרש.

ג׳והנה אף שרעדת העכו"ם יראה מחטא היא שמא יקלקל, מ"מ נראה מהמדרש ששמחת ישראל בשעת עבודה יותר טובה היא. ולא על העתיד בלבד נאמר רק גם על עבודה של עתה מרמז המדרש. האיש הישראלי צריך תמיד ובפרט קודם עבודה לירא ולרעוד, ולומר אני איש הקרוץ מחומר שפל הברך ובכל מעשי פועל אני למעלה, אם עובד אני עבודת הקודש גורם אני ג"כ למעלה. מתקן תקונים ומעטר אותו ית' בעטרין עלאין, ואם ח"ו להיפך שאיני עושה כשורה גורם פגמים אני, פגמים בשמות הקדושים וקילקולים בעולמות עליונים, הן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה ואיך אוכל אני להימצא לפניו ית' הן בעוה"ז ומכש"כ בעולמות העליונים שכולם קדושים. וכ"כ יירא ויפחד עד שירא לגשת אל העבודה, כמו שפרש"י באהרן שהיה ירא ובוש לגשת אל המזבח.

ד׳וביראה ובושה זו יהיה קודם שפותח בעבודה. משא"כ כשפתח בעבודה אם גם אז יפחד ויתבייש לא יוכל לעבוד מאומה. לכן אז צריך לחזק את לבו ולאמר, בין כך ובין כך ד' בחר בי לעובדו והעבודה והתפילה אינן למעני לבד רק גם צרכי שמים למלא את רצונו ית' שרוצה שאעבדהו ואתפלל אליו, שמפני אהבתו אלינו מתאוה לתפלתם ועבודתם של ישראל, ואני ממלא בזה את רצונו ואהבתו ית' לכן בטוח אני בד' שיקבל את עבודתי ותפלתי, ואפי' אם אחר כל אלה רוחי לא תהיה נקיה לגמרי כמו שצריכה להיות לפניו ית' ג"כ לא ימאסנה בגלל זה ואת הטוב שבה יקבל. משל גופני. אם מביאים לאיש לאכול איזה דבר, אז אם אין רצונו עתה לאכול ורק מכריחים אותו שיאכל אז אם נמצא באוכל איזה שמץ מיד מואס בו ואינו אוכלו. משא"כ אם מתאוה הוא עתה לאכול אז אף אם יש בו איזה שמץ מוציא את השמץ ואוכל את היפה. העכו"ם כיון שאין אהבת ד' אליהם עד שיתאוה לתפלתם ועבודתם, ותפלתם ועבודתם רק לצרכיהם לכן אם יקלקלו יכעס ולא יקבלם. משא"כ ישראל שאהבת ד' אליהם חזקה עד שרוצה הוא ית' בעבודתנו ותפלתינו, גם אם יש איזה פגם ח"ו את הטוב שבעבודתנו יקבל. ולכן הם בשמחה כמו שאומר המדרש.

ה׳ואפשר זה הרמז בפסוק שאמר מש"ר לישראל אל תיראו וכו' ובעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' ונודעת הקושיא שאמר אל תיראו ומסיים ובעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' וכן למה קורא הפסוק את ישראל בלשון עם. ויעמוד העם מרחוק, אחר שקבלו את התורה ויראו כ"כ מד'. ולהנ"ל כיון שהם יראו גם בשעת קבלת התורה. ויעמוד העם מרחוק, אמר להם מש"ר עתה בשעת העבודה וקבה"ת אל תיראו יראה כזו שתרחק אתכם מן העבודה כי לבעבור וכו' ובעבור תהיה יראתו על פניכם, מלשון מלפניכם, כמו הפנים שהוא לפני האדם. קודם העבודה תיראו יראה כזו עד שתהיו בושים ומפחדים לגשת אליה אבל בשעת העבודה תתחזקו ותבטחו בד' שיקרבכם אליו ויקבל את עבודתכם. וזאת היא שמחת החסיד. לא שמתגאה לאמור צדיק אני ואיני מביט בחסרונותי, אדרבה עיקר וראשית החסידות היא להיות מכיר א"ע ולא לרמות ע"ע ומכש"כ את זולתו. ולא שאינו מרגיש בדאגותיו הפרטיים, מרגיש הוא, רק החסיד יכול לפעמים לקפוץ מכל בשרו ועורו ולהשליך מע"ע את כל דאגותיו עם כל חסרונותיו ולעמוד מחוץ להם איזה זמן. והמשנה אומרת (אבות ה') שלי שלך ושלך שלך חסיד, וע"פ פשוט תמוה האם מפקיר החסיד את כל הונו וכשיגזלהו מי האם לא יפריעוהו, אבל המשנה מרמזת לנו את כל תוכן רוחו של החסיד שיכול לפעמים להשליך מע"ע את כל האנכי שלו ואת כל עצמותו.

ו׳לכן יש לפעמים שהאיש מרגיש בקרבו איזה התעלות והתקדשות רצונות תשוקות והתלהבות עילאה. ומשתאה על עצמו איך באתי אני איש המגושם למצב עליון כזה, ואומר בטח רק מרמה אני א"ע. אכל זה הכל במי שאינו חסיד שבאמת א"א לו לעלות למעלה מפני שקשור הוא בקרבו לעצמותו ונמיכיותו אינו נותן לו לעלות. משא"כ החסיד שיכול לאמר לעצמו משליך ומפקיר אני את כל עצמי ובשרי ואני קופץ עתה קפיצה למעלה מהם, יכול הוא על שעה לעלות מהם באמת בלא רמיה. ואף שנופל אח"כ מ"מ יכול לבא אח"כ אליה באמת כמו ביצ"מ. לא שאומרים אנו בזה שלא יביט החסיד ע"ע ולא יתקן את חסרונותיו. אדרבה רק החסיד יכול לראות באמת את חסרונותיו ופגמיו ולתקנם. כי מי שאינו חסיד קשה שיראם באמת. כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו וכיון שאינו יכול להפריש מן עצמותו ולצאת מהם על שעה עכ"פ. אינו יכול להביט ולראות בקרבו את כל חסרון כמו שרואה בזולתו. ובגמרא (ברכות ד') על דוד המלך שאמר ע"ע ולא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם וכו'. ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי וכו'. כל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם היינו שהם מאוגדים ומקושרים אל הכבוד ואל ההנאה שלהם עד שאינם יכולים לפרוש מהם, ואני אינני מאוגד להם ויכול להשליך מעל עצמי את כבודי להשפיל א"ע ולהיות ידי מלוכלכות וכו'. ובשביל זה יכול אני להסתפק בעצמי אם מעשי ודיני טובים הם. אבל הם כיון שמאוגדים אל עצמם אינם מרגישים שום חסרון בעצמם ולא שום ספק עד שישאלו ע"ע אם טובים הם וכל מעשיהם.

ז׳וכיון שמשליך החסיד מע"ע את כל עצמו עכ"פ על שעת העבודה והתפלה הרי עבודתו לא לעצמו היא רק לשם ד' כיון שבשעה זו אין עצמו ומרוחק ממנו הוא, ואף אם לא בא עוד למצב של עבודה שלא לקבל פרס מ"מ שעות ורגעים טובים עולות בו. וכיון שיש בו זמנים של עבודה לשמים, מקבל ד' את הטוב שבהם אף אם יש בהם עוד איזה פגמים, כנ"ל במדרש שישראל עובדים בשמחה מפני שאומרים ואף אם אקלקל מעט לא יכעס עלי.

ח׳ובכלל השמחה בעצמה אשר בעבודה מועלת להעלותה. כי עוז וחדוה במקומו, ובואו לפניו ברננה. ואין לבא בשער המלך בלבוש שק ועצבות. פשוט הוא, השמחה היא החיים ועצבות היא מסטרא דמותא ר"ל. הילד שמח. והזקן מתחיל להתעצב אם אינו שמח בעבודה. החיות המרובה אשר ממלאה את הילד על כל גדותיו לבו ומוחו וכל גידיו מלאים חיים הרבה זאת היא השמחה שמרגיש בקרבו. וכשמתמעטת חיותו מלבו ומוחו וגידיו לעת זקנתו וחלקים מתחילים מהם להתמעט מתנועות חיותם מתחיל להתעצב. והדאגה מעצבת רק מפני שרוח נכאה תיבש גרם והחיות נתמעט, ולהיפך שמועה טובה תדשן עצם ומוספת חיותו לכן מרגיש שמחה. ואם חסיד הוא, יכול גם בשעת דאגתו להגביר את חיות נשמתו של הקדושה ולהיות בשמחה של עבודה וקדושה. והכל מפני שיכול להשליך מע"ע את גופו ואת עניניו ואינו נכנע לפניהם.

ט׳וזה גם ענין לימוד תורה. כי נודעת הגמרא (ירושלמי פאה פ"א) על וכל חפציך לא ישוו בה. אפי' חפצי שמים, שאפי' המצוות אינן שוות לתורה. ונודעת הקושיא. הרי התורה רק פרטי המצוות שכלותיהם והלכותיהן היא. אבל ע"פ שכל אנושי רואים שהאב המצווה לבנו עשה כך וכך מפני השכל וטעם אשר במוח האב. אז השכל קודם במוח האב. וממנו מוציא את הציווי לבנו. ואם הבן מקיים רק פקודתו של האב או הוא מגיע רק למדריגה התחתונה אשר מתגלה מאביו בהציווי, ואם מחפש בגנזי אביו לבוא עד השכל אשר במוחו עולה.הוא למדרגה העליונה מהצווי למוח האב. ולכן השכל בתורה שאיש ישראל הוגה בה. למעלה מן העשיה גרידה היא. ומ"מ יש עוד לעיין בדבר. למשל אילו לא עלה במוח אביו המצוה מקודם ולא ידע שיכול הוא לצוות לבנו. אז גם השכל של הצווי לא היה עולה בו. ורק מפני שיודע מקודם שיכול הוא לצוותו והוא יקיימה לכן חושב בשכלו מה טוב עבורו ומה יצווהו, נמצא שהצווי קודם להשכל והוא שגילה את השכל. אבל זהו החילוק, אם את השכל חושב אביו רק בשביל בנו כדי לצוות את בנו. למשל שעולה בדעתו אם ילך בנו במקום הזה יפגע בנערים פוחזים ויתפלש עמהם בעפר ומצווהו אל תלך בדרך זו אלא בזו. אז לולא לא ידע שיכול לצוות לבנו וישמע לו לא היתה מחשבה זו נמצאת בו כלל והצווי עורר את המחשבה. משא"כ כשאביו לומד לעצמו ומחדש סברא בגמרא ורוצה שגם בנו ידע וישיג את חידושו ומצווהו לך למוד אצל איש זה שהוא יודע את חידושי והוא בעל מסביר ויכול להסביר לך את חידושי, אז לא הצווי גורם את השכל אשר באביו כי גם בלעדו חישב את החידוש לעצמו, ואז אם רק הולך ולומד ואינו משיג את השכל רק במדריגה תתאה שנתגלה באביו נגע ואל התגלות עצם מוח אביו לא הגיע, ואם משיג את השכל ג"כ במדריגה עילאה נגע. וכיון שגם הקב"ה לומד תורה בישיבה של מעלה, וכן בשביל ישראל צימצם את מצותיו כדי שיזדככו ויעלו לבחי' תורה של מעלה כ"א לפי ערכו ועליתו. נמצא שלא המצוה עוררה את שכל התורה ושכל התורה הקב"ה בעצמו לומד והוא למעלה מהמצוה. ורק אם הוא בבחי' בן שמחפש בגנזיא דמלכא לבוא עד שכל התורה מתחילה בפשט ואח"כ ברד"ס. אז הוא בא למדריגה של למעלה מן המצוות . לכן כל חפצים לא ישוו בה אפי' חפצי שמים. יתלוי איך הוא לומד תורה, אם קשור הוא רק בעצמותו אז גם התורה רק את השכל אשר במצוות שניתנו לו לומד ואינו בא לשכל התורה של הקב"ה והוא רק בחי' ובתורתו יהגה יומם ולילה, השכל והתורה שלו של מצותיו, אך אם הוא מסיר כנ"ל שיכול להשליך את עצמותו ממנו אז גם התורה שלומד לא של עצמו בלבד היא רק בחי' בתורת ד' חפצו.

י׳והנה גלות מצרים התחילה ביוסף ונסתיימה במש"ר. כי כל עיקר הגלות היתה להוציא משם חלקי התורה שהיו שקועים במצרים, כנודע. וכנ"ל ההתקדשות בישראל יכולה להיות ע"י דילוג וקפיצה כמו שהיתה בשעת יצ"מ, בחי' מדלג על ההרים כנודע, אבל כל עוד שהיו מקושרים אל הבלי העולם ותאוותיו ודאגותיו ולא יכלו להפקיר ולהשליך א"ע מעל עצמם לא יכלו לדלג כנ"ל, לכן הוצרך יוסף הצדיק לבוא מקודם למצרים, וגם כל הקשרים שיקשרם פרעה כדאיתא במדרש שפרעה קשרם בכשפים למצרים, ויוסף הצדיק שהוא בחי' יסוד והתקשרות יתיר את קשריהם ויוכלו להתקשר לקדושה ולעשות הדילוג עכ"פ לשעה.

י״אוהנה איתא במדרש תפוחי זהב וכו' שדברי יהודה עם יוסף הרבה משמעויות היו. כי אף שבפועל לא ידע שהוא יוסף מ"מ נפשו ונשמתו הרגישו את צידקת יוסף. וכנ"ל כיון שראה א"ע בצרה ותפילותיו דימה שאינם מועילות, חשב אפשר מפני שבמצרים בקליפה זו של מצרים ופרעה נפגם ונתקשר עד שא"א לו להתגלות ולהתפלל. לכן חוץ מהפשט. ויגש אליו יהודה התחבר עם יוסף, שנפשו הרגישה ביוסף שהוא בחי' התקשרות דקדושה וינתק מהתקשרות זו של פרעה, ואמר ידבר נא עבדך דבר, ורמז שע"י שאני מקורב אליך אוכל לדבר ולהתפלל, כי כמוך כפרעה, אתה שקול כנגדו ומתקן את התקשרות הרע שלו.

י״בואפשר זה בדברי רש"י ז"ל על הפסוק ויפול על צואריו אבל יעקב לא נפל שקרא ק"ש. כי ק"ש הוא מסי"נ. ולענין הנ"ל היה בשעה זו מפקיר ומשליך את כל עצמותו לפני ד', כי יעקב בבואו אז אל הגלות וראה איך ישקעו בנ"י בה ובשאר גלויות ראה שאין עצה אחרת רק המסי"נ וההשלכה על שעה, ואז זוכים לדילוג.