דרך המלך, תורה, ויצא א׳Derekh HaMelekh, Torah, Vayetzei 1

א׳ויצא תר"ץ

ב׳ואנכי לא ידעתי, ופרש"י אילו ידעתי לא ישנתי. ונבין הא רש"י פי' שאמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ויהיב דעתי' למהדר וכו' וא"כ ידע טרם שישן. וידר וכו' לאמר אם יהי' וכו', הלא ד' הבטיחו שיהי' עמו. ומה הלאמר, והי' די וידר יעקב נדר אם יהי' וכו'.

ג׳אמנם איתא מזקני הק' הרבי ר' אלימלך זצלל"ה עה"פ (שמות כ' א') וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי וכו'. שכל הדברים שדיבר אלקים וכל המצות הם לאמר אנכי וכו' שידע האיש את האנכי ד' וישיג את מציאותו ית'. עכ"ל הק'. כל תכלית התורה ומצוות הוא שנדע את ד'. ולכאורה ישאל השואל ולמה צריכים כ"כ הרבה מצוות ע"ז. הלא בדיבור אחד שאומרים לנו שד' ית' נמצא, כבר יודעים אותו. אבל רק מי שאינו יודע מה זאת ידיעת ד' יכול לדמות שידיעת ד' קל להשיג ולשאול שאלה הנ"ל. בכל משך ימי חיינו אנו צריכים לעבוד שנזכה לידיעה זו, וכולי האי ואולי. ולא על עומק השגותיו בלבד צריכים יגיעה רבה במשך כל ימי חיינו. רק גם על ידיעה פשוטה שד' ית' נמצא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.

ד׳וחז"ל תקנו לנו (ברכות י"ג) שכאשר מכונים בק"ש להמליך אותו ית' שהוא למעלה ן למטה ובד' רוחות העולם נכוון גם במסירת נפשינו אליו ית'. כי דא ודא אחת היא. כי I ישנה ידיעה שנמצאת במוחו של האיש יחד עם שאר ידיעותיו. הוא יודע מכמה דברים וגם מדבר זה יודע, ואין ידיעה זו פועלת על שאר ידיעותיו, וכשחושב בידיעה אחרת יכול לשכוח את זו. ויכול גם סתם לשכוח אותה לגמרי. וישנה ידיעה שיותר בולטת ויותר מתפשטת היא בו עד שפועלת גם על שאר ידיעותיו, למשל מי שראה בספר איזה דרך חדש בדרוש או בחסידות ונתפעל ממנו ונהנה, אז איזה זמן שלאחריו כל מה שמסתכל בתורה נדמה לו שהכל מרומז לדבר הזה שראה, ואף שאינו יכול להוציא את הדבר אל הפועל וליישב את המקרא לפי הענין שראה בספר מ"מ דעתו רוצה לאחוז ולקשר את הדבר בקרא הזה, וזה מפני שידיעה זו שנכנסה עתה בקרבו התפשטה במוחו הרבה i ופועלת על כל ידיעותיו עד שכולם נמשכים אחר ידיעה זו שראה בספר.

ה׳ענין הדבר הוא, כי כל כוחות האיש מתגלים מן הנפש ע"י כלי הגוף, הראי' ע"י העינים. השמיעה ע"י האזנים וכו', וגם דעת האנושי לא מהנפש לבדה הוא רק מהנפש שגילו אותה כלי המוח. ובכל פעולה מפעולות כוחותיו ישנה פעולה שאינה חודרת אל תוכיות נפשו ונשארת בחוץ בחיצוניות הכלים, כמו כל ראיה פשוטה שאינו מתפעל ממנה ונעלמת ממנו אחר שראוה. ויש פעולה שנכנסת אל פנימיות נפשו יותר, שמתפעל ממנה לאהבה לפחד ולשמחה וגם אחר שעבר הדבר מנגד עיניו עודו בדמיונו לנגדו מגודל התרגשות נפשו. רק מנגד עיניו שהן חיצוניות הכלים עבר, אבל בפנימיותו נשאר. כיון שנכנס הדבר יותר אל נפשו ונתפעל ממנו, ובנפשו אין חילוק אם היא לנגד עיניו או לא. וכן הוא בענין הידיעה. ישנה ידיעה שהיא רק בחיצוניות. היינו בכלי המוח. ולא נכנסה כ"כ אל נפשו ואין היא פועלת על נפשו ועד מהרה יכולה להשכח ממנו. משא"כ ידיעה שיותר נכנסת אל נפשו ופועלת עליו, אז כיון שנפשו קלטה ידיעה זו לכן גם שאר הידיעות שכלי המוח מגלים מנפשו נמשכים אחר ידיעה זו. וכל שרואה בתורה דומה לו שהכל נרמז אל הידיעה שבנפשו, כיון שנפשו התפעלה מן הידיעה הראשונה.

ו׳ומכש"כ ידיעת עצמו שבאדם שמלאה את כל האדם ופועלת על כל שאר הידיעות. עד שכמעט בכל דבר שרואה או שומע מתנוצצת הידיעה של עצמו וחושב איזה טובה יהי' לו מזה והאם אין זה מזיק לו, עד שעבודה גדולה צריך האיש לעבוד עד שיתרחק מן הפניות גם כשבא לעבוד את ה', מפני שכל דעתו ומחשבתו מתפעלים מן ידיעה זו של עצמו. כנ"ל מפני שידיעה זו לא פעולת חיצוניות הכלים בלבד היא רק עצם נפשו ופועלת על שאר הידיעות. ואפי' כשישן ג"כ נמצאת עמו, כי רק פעולת כלי המוח שובתים בשעה שישן ולא עצם הנפש שידיעה זו תלוי' בה.

ז׳וכן צריכה להיות ידיעת ד' שידע האדם. לא פעולת חיצוניות המוח בלבד שנמצאת בו ככל שאר הידיעות, שלא פועלת על שאר הידיעות ונעלמות בו ונשכחות ממנו כשחושב מידיעות אחרות, רק שתכנם אל נפשו ותתאחד בעצמותו כמו ידיעת עצמו, תהי' עמו תמיד בין ער ובין ישן ותפעל גם על כל שאר ידיעותיו, שבכל ידיעות יכיר את ד'.

ח׳לכן כדי להכניס את ידיעת ד' דרך כלי הגוף אל נפשו. ולקשרה בנפשו פנימה. צריך האיש ישראל בכל עת שזוכר את ד' לחברה עם עצמו. לא מחשבה בלבד שחושב מד' יחשוב רק יחשוב תיכף ומה אני עושה לפניו. ואיך אוכל להמצא במצבי כזה לפני אל רם ונשא, וכדומה מן המחשבות עד שתתפעל נפשו מהם ואז מחבר מחשבות אלו עם נפשו כנ"ל, ותהי' ידיעה זו עכ"פ לא פחותה מידיעת עצמו. וקודם שמתחיל ללמוד יחשוב שבא עתה להכניס את מחשבה ורצון ד' ית' שבתורה, אל נפשו וגופו, ואם יזכה יהי' כמו שאיתא בסוף ת"ז (תיקון י') פומך איהו סיני קלין והבלין דנפקין מפומך עלייהו אתמר וכל העם רואים את הקולות וכו' ואנת הוא בדיוקנא דמארך דבזמנא דפתח באנכי. ומה מאוד יתפעל כלו מזה עד שאף השכל בתורה לא ישאר אצלו שכל פעולת כלי המוח בלבד רק יכנס דרך כל הגוף ולבושיו אל נפשו ויתיחד עם נפשו.

ט׳והמשנה מרמזת (אבות ג') הא אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו ולא אמרו ממוחו אף שהשכל במוח הוא. כי רק מי שמסיר אותם מלבו ונפשו שוכח הוא, ואם נכנסת התורה ללבו ומתחברת ומתיחדת עם נפשו זוכר אותה.

י׳לכן לדעת את הד' לא בידיעת המחשבה בלבד די. ולא בעיון התורה בלבד רק צריכים גם למצוות מעשיות שיעשה בגופו. כי כנ"ל לדעת את ד' לא די בידיעה חיצונית רק שתכנס הידיעה בנפשו ותתאחד בעצמותו, לכן בכל כחות שיוצאין מן הנפש צריכים לאחד ידיעה זו ועל ידיהם לבא עד עצם הנפש. כי אלמלי הי' די בידיעה חיצונית לבד בפעולתי כלי המוח כי אז לא היו צריכים יותר, אבל כיון שצריכים לעבור את חיצונית הפעולה ולבא עד עצם הנפש, בכל החלונות והחורים שיכולים לבא עד עצם הנפש צריכים לבא על ידיהם. וזה וידבר אלקים וכו' לא מר אנכי שאמרנו בשם הרבי ר"א זצוק"ל שכל התורה ומצות הן שנדע את האנכי ד' וכו'.

י״אאבל התורה מרמזת לאמר אנכי. לא לדעת את האנכי בלבד, רק גם לאמר אנכי, לא שידע האיש ישראל אתה' ידיעה שלעצמו בלבד, רק גם שיוכל לאמר לאחרים. כי האדם קורא לכל אמירה שיוצאת מפה האדם. אמירה ודבור, ואפי' אם הדבר ספק לו לאדם ורק ע"פ שכל קטן או גדול משער את הדבר ואומרה, ג"כ קוראים אמירה, והנה לכאורה קשה להבין למה התרגום על ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, היינו שרוצה להגביל את הסוג של האדם שהוא מדבר, כי כן נקרא האדם מדבר. והלא עיקר חשיבותו וסוגו של האדם הוא מה שהוא בר דעת. ולמה לא נקרא חכם ולא תירגם ויהי האדם לבר חכים. כי רואים שגם השוטה מדבר הוא. והדיבור נראה בכלל כאילו הוא רק מין תשמיש האדם שיוכל למסור לזולתו את מחשבותיו ורצונו, כמו כח ההליכה ושאר תשמישי האדם שהם רק אמצעים ולא עצם האדם, ועצם האדם הוא הדעת שבו.

י״באמנם באמת עיקר הדיבור שבאדם הוא מה שמגלה את ידיעת עצמותו והכרתו של עצמו שמכיר בלא שכל רק בראיית עצמו ואומר אני יודע ומכיר. כי כשאומר לחבירו דבר ידיעה שכל ידיעתו היא רק בשכל אז השומע אינו משגיח על האומר רק על השכל ואפי' אם שמע זאת מבהמה אם הי' השכל נראה לו הי' מקבלו. כמו בלעם שלא הי' יכול לעמוד בתוכחתו של האתון מפני שדיבר בסברא ההסכן הסכנתי וכו'. ודיבור כזה הוא רק מין תשמיש לאדם ולשכלו ואין ערך להדבור כמו שאין מקבל הצדקה מעריך את היד שנתנה רק את המעות שקיבל. ועיקר הדיבור הוא מה שמגלה האדם את הכרתו ואת ודאות עצמותו, כמו שאמרו חז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. שבהדברים נותן את לבו וכמו שאמר הבעש"ט ז"ל על נפשי יצאה בדברו. וזה אפשר בדיבור וזה ערכו של הדיבור חלק עצמותו שנותן בו.

י״גוזה אפשר רק אם מתחילה הידיעה אצלו באה עד נפשו כנ"ל לא בחיצוניות הכלים בלבד, אז אם מתפשטת יותר ונעשה עצמותו יוכל גם לדבר דיבורים שלבו וודאית ראיית נפשו בהם. ואפשר שלזה רמזו חז"ל על אנכי של עשרת הדברות שהוא נוטריקון אנא נפשאי כתבית יהבית אף שהרבה פעמים [נכתב] בתורה אנכי ולא נרמז בהם נוטריקון הנ"ל, כי חז"ל אמרו על אנכי וכו' אשר הוצאתיך מאמ"צ, ע"מ כן פדיתיך, והוא שכל וטעם שלכן אנכי וכו' מפני שע"מ כן פדיתיך, ויוכל מי שהוא לטעות ולאמר שרק שכל וסברה אמר ד' באנכי, לכן רמז ד' אנא נפשאי כו' שעצם המדבר בחי' נפשאי נתן ד' בדיבור הזה דיבור אמיתי שהמדבר וראייתו נתן בו.

י״דולא על עשרת הדברות בלבד נאמר אנא נפשאי כו' רק על כל התורה. אף שחוץ מעשה"ד מש"ר כתבם. אבל כיון שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו (של משה) והאלקים יעננו בקול בקולו של משה. שדיבור האמיתי עצם המדבר נתגלה במשה לכן כשכתב משה את התורה את האנכי נפש העליון כתב בה. ומש"ר ביקש בשעת החטא של ישראל ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. כי כל הגדולה נתן ד' למשה בשביל ישראל כמו שאמרו חז"ל שבשעת החטא אמר לו ד' רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו'. ואם לא ישא ד' לחטאתם וירד חייו משה או גם האנא נפשאי יתבטל ח"ו מהתורה כיון שעצם המדבר לא יתגלה במשה. והרמז הוא מחני נא. יחד עמדי שתמחה גם את האותיות נ"א תמחה מן אנכי. שנוטריקון שלהם אנא נפשאי וישאר רק כתבי"ת. בתחילה הי' אנא נפשאי כתבית יהבית ועתה מחני נ"א וכו' כתבת. וישאר אך כתבי"ת, כתבת, ועל יהבית לא יכל לאמר כיון שדברים אלו דיבר כשכבר שיבר את הלוחות וכבר ממילא לא הי' אז רק אנא נפשאי כתבית, ואמר מספרך אשר כתבת מחה את הנ"א אנא נפשאי.

ט״ונחזור להנ"ל, דיבור האמיתי הוא שמגלה את עצם הכרת וידיעת המדבר, ידיעה לא בחיצוניות הכלים בלבד רק בעצם המדבר ובנפשו ורק היודעה בידיעה שנכנסת אל נפשו יכול לדבר אח"כ כשמתאחזת ידיעתו בעצם נפשו כנ"ל. וחז"ל שנתנו שכל בתורה שבע"פ לא שכל בלבד נתנו, רק גם את עצם ידיעתם מנפשם הקדושה נתנו בה רק כשנמשכה הידיעה זו גם לכלי המוח נעשה מזה שכל ג"כ. לכן אמרה המשנה עשה לך רב. אף שהתורה כבר כתובה ואף תורה שבע"פ כתובה, מ"מ צריך אתה לשמוע גם דברים היוצאים מן הלב ותגלה את העצם המדבר ועצם הדיבור אז תוכל לשמוע גם מהתורה הכתובה לא שכל בלבד רק גם את עצם הראי' שלהם שהוא עצם נפש התנאים ואמוראים ז"ל וכו' לפי מצבך מעט.

ט״זלכן חברים המתחברים יחד וכ"א מתוך אהבה מורה את חברו בדרך ד' אז כיון שלא דבורים חיצונים בלבד מדברים זא"ז רק מתוכיות נפשם לכן עי"ז מתיחדים באהבת חברים כיון שכ"א את נפשו נותן בחבירו, וזהו שהתחברות נקרא גם בשם אמירה כמו עשה בה מאמר האמור בקדושין מפני שע"י מאמר האמיתי היוצא מן הנפש ג"כ יכולים להתחבר. ואיוב יסר את חבריו על שמוכיחין אותו רק בדברים יפים ושכליים ואין אחד נותן בהם את נפשו מה נמרצו אמרי יושר ומה יוכיח הוכח מכם, האמרי יושר טובים הם אבל מה יוכיח הוכח מכם מה דיבר עוד מי דברו מעצמו מכם בעצמכם.

י״זוהנה בענינו של יעקב אבינו אין לנו השגה אבל כל איש ישראל צריך לדעת מרמיזת התורה אליו ואל מצבו, ולהנ"ל מרמזת שיעקב אמר, אכן יש ד' במקום הזה זה ידעתי מכבר כי אמר אפשר עברתי וכו', אבל ואנכי לא ידעתי הידיעה לא חדרה אל פנימיותי ואל עצמי ופירש"י אילו ידעתי לא ישנתי. כי בזה תלוי הכל. כל איש יודע שד' הוא האלקים. אבל רק מי שהידיעה אינה פעולת חיצונית המוחין ובאה אל עצמו היא פועלת עליו ועל כל שאר ידיעותיו והרגשותיו. ואנכי לא ידעתי כי אילו אנכי ידעתי לא ישנתי.

י״חוידר יעקב נדר לאמר אם יהי' אלקים עמדי וכו'. אם יהי' אלקים עמדי שאהי' אני בחי' ואנכי ידעתי, ולא לעצמי בלבד רק לאמר אם יהי' אלקים עמדי עד שאוכל לאמר גם לאחרים. כי זה עיקר הישראל כנ"ל.