דרך המלך, תורה, ויצא ב׳Derekh HaMelekh, Torah, Vayetzei 2
א׳ויצא תרצ"א
1
ב׳ויצא וכו' אכן יש ד' וכו' ואנכי לא ידעתי. ונבין נא ע"פ פשוט הא רש"י אומר שיהיב דעתי' למיהדר מפני שאמר אפשר עברתי וכו'. וכן אין זה כי אם בית אלקים, מה בעי למעט באין זה. אם יהי' אלקים עמדי. הא ד' הבטיחו כבר, בשלמא בשובו חשש אפשר יגרום החטא אבל עתה קודם שהלך למה אמר אם יהי'.
2
ג׳אמנם איתא בב"ר פ' כ"ד עה"פ גלמי ראו עיניך. אר"י בר"ס עד שאדה"ר מוטל גולם לפני מי שאמר והי' העולם הראה לו דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו דור דור וסופריו דור דור ומנהיגיו שנאמר גלמי ראו עיניך, גולם שראו עיניך כבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון ע"כ לשון המדרש. ונבין נא למה דוקא בשעה שעודו הי' גולם הראה לו הקב"ה את כל זה, ולמי הראה לגולם, שע"פ פשוט גולם הוא דבר שלא נגמר ועוד לא הי' בו חיות. וכן הלא המדרש אומר שכשהי' אדה"ר גולם, ומביא ראי' מהפסוק גלמי וכו' גולם שראו עיניך כבר היו כתובים על ספרו של אדה"ר משמע שעל גלמי הנשמות של דור דור וחכמיו וכו' קאי, וכן משמע מן מתנות כהונה שעל הנפשות קאי ע" ש.
3
ד׳אמנם איתא בשם המגיד הגדול זצ"ל עה"מ וחילופיהן בגולם, כשרוצים להחליף דבר יכולים רק כשמביאים אותו אל מצב הגולם ומסירים ממנו את צורתו הפרטי. למשל הגרעין יכול להשתנות לעץ לפרי וכו' רק כשצורתו צורת הגרעין בטלה ממנו כשנרקב בארץ. וכל עוד שצורתו הפרטי בו ועודו גרעין א"א שיתהפך לדבר אחר. וחילופיהן בגולם, החילוף יכול להיות רק בגולם עכ"ל הק'.
4
ה׳וגם בענינים עליונים כן הוא. הספירה שעולה לספירה יותר עליונה באה מקודם למצב הדורמיטא שהיא ביטול עצמותה מעט. כי לעולם הספירות אחת הן, אור ד' שמתלבש בהן, ורק בצורות הפרטיות מחולקות מעט זו מזו, בזו נתגלה חסד יותר ובזו גבורה וכו'. וכשעולה גבורה לחסד מוכרחה מקודם לבטל את צורתה הפרטי, ואז מתיחדת עם חסד.
5
ו׳וכן הוא באיש ישראל. על בעל גאה אומר ד' אין אני והוא יכולים לדור כאחד, כי למשל העץ פרטיותו היא צורתו שמובדל בה משאר דברי העולם. וכשמוסיפים לו עוד צורה על צורתו ועושים ממנו כלי אז נבדל גם מן שאר העצים לפרטיות עצמותו לבד. והאיש ישראל בעצם קדושת אלקות בו, רק כפי שמבליט את עצמותו הפרטית ואת צורתו לעצמו באופן יותר בולט. מובדל ומתרחק הוא מן כלל הקדושה. ובספ"ק איתא עה"פ אנכי עומד בין ד' וביניכם. האנכיות של האדם זה עומד ומבדיל בין ד' וביניכם. ובמדה שמבטל את האנכיות הפרטיית שלו במדה זו מתקרב אל הפשטות והקדושה.
6
ז׳העניוות ושבירת הלב שמתקרב האיש על ידה להקדושה לתורה ולעבודה סימן הוא שעניוות טובה היא. שפשט מעט אחד מן לבושיו הפרטיים והתקרב לקדושה. ואם נשאר על עמדו ולא התקרב עניוות רמוי' היא. ואפשר עוד מין גסות היא שמתגאה לאמר עניו אני. וכמו ששמעתי בשם התפארת שלמה זצ"ל על דברי רש"י זצ"ל כתית למאור ולא כתית למנחות. שהאיש צריך להיות כתית בעניוות ושבירת הלב באופן שיאיר ממנה ולא כתית למנחות שישאר מונח.
7
ח׳וגם בעניוות טובה שהיא לעבודה יש חילוק בין סתם עניוות שהיא ראשית העבודה או ראשית ההתחזקות לעבודה אחר הנפילה. לבין העניוות בשעה שקבוע הוא כבר בהעבודה, ובשעת הגדלות שמרגיש בקרבו התרוממות וקדושה. כי בפסוק כתוב ויגבה לבו בדרכי ד', והמשנה אומרת הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת וכו' שהיא עניוות. אבל זה החילוק, מי שבא לחזק א"ע לעבודה ועוד הוא צריך לרחל, א"ע מעבירה הוא צריך לעבוד במדת ענותנותו ולזלזל א"ע מאין באת וכו' ולאן אתה הולך למקום עפר וכו' משא"כ מי שכבר קבוע בעבודה בשעה של הגדלות שמרגיש את הקדושה אף שג"כ עניו הוא מ"מ אינו צריך לזלזל א"ע רק העצמות שלו בטל ממילא לפני הקדושה, והחושך נדחה מפני האור, ואת הישות אינו מרגיש מפני קדושת ד' אשר בקרבו. כשהוא בדרכי ד' אז ויגבה לבו והוא אז בתכלית העניוות, וכשעודו במצב של עבודה של ואין אתה בא לידי עבירה אז צריך להסתכל מאין באת וכו'.
8
ט׳נמצא שהגסות והאנכיות גידול עצמיותו הוא והתבדלות מן פשטות הקדושה בעצמותו היא, לכן אמר ד' אין אני והוא יכולין לדור וכו'. והעניוות התפשטות מעט מן הלבושים של עצמותו היא.
9
י׳אבל חוץ מן העניוות. בשעה שיעלה האיש מוכרח לבוא לבחי' גולם. למשל מי שלומד ומחדש יכול להיות בעניוות שיודע שנגד הגדולי ישראל הוא אין וחדושיו אפס. ובכלל נגד התורה ועבודה שמחויב האיש ישראל ללמוד וללמד לשמור ולעשות מה פעל ומה עשה, ומ"מ כיון שקשור הוא בחידושיו. לא יחדש יותר. וגם קשה שיראה איזה חסרון בחידושיו ולתקנם. וכדי שיחדש יותר צריך להתפשט רגע מהם ויסתפק אפשר אין זה אמת. מתחילה הי' דעתו מלובש כלו בחידושיו. וכל כמה שרצה לעיין בהם לא הי' יכול להסתכל ולשפוט אותם כאיש זר, מפני ששכלו רק על ידיהם הי' מסתכל ובדרכי החידושים הלך שכלו ורק את צדקתם ראה. וצריך הוא לבא על רגע לבחי' גולם בלא צורה לגמרי, לא את עצמו ולא את חידושיו מכיר, מן הכל התפשט, ובשכל ערום בלא התלבשות מסתכל רואה ומחדש יותר.
10
י״אוכן בעבודה. בשעה שעובד לא טוב שיסתפק האדם אם עבודה זו טובה אם רצוי' אפשר אין ההתלהבות שלו שבתפלה זו אמת. וכן בתורה בשעה שמעיין לא יחקור להסתפק אפשר אין זה לימוד לשמה. כי ע"י ההסתפקות יפול ממדרגתו לא יתלהב ולא יכוון. כי מתפשט הוא מן כל עבודתו רצונו ומחשבותיו. וכל תפלתו ותורתו רק יסבך במחשבות אלו.
11
י״בבשעת עבודה צריך הוא לעבוד בבטחון ובהתחזקות שד' יקבלה, רק אחר העבודה, או בכלל צריך האיש לעשות לו זמנים להתפשט מכל התלבשות עבודתו ויעמוד כגולם ערום בלא לבוש ויסתפק אפשר ח"ו טועה אני בכל. ומי יודע אפשר כל עבודתי שעבדתי בכל שנותי להבל ולריק. ומי יודע אם אחר מאה ועשרים שנה שאקוה שעכ"פ אחרי קבלת עונשי יגיע לי מה, ואראה שאין כאן לא תורה ולא עבודה, כל החיים רק חיים של טעות הי', ומה יש לעשות אז, הכל אבד ח"ו ואין עצה, ומכל החיים של תקוה נשאר רק השלכה והתרחקות ח"ו.
12
י״גואם יש לו זמנים כאלה אדרבה מסתכל בלא נגיעה על עצמו ועל דרכו. וחוץ מזה שרואה יותר את האמת בדרכו, אף זאת כיוון שמתפשט בה את לבושו יותר מאשר בהעניוות, מתקרב יותר אל הקדושה ויותר יוכל לעלות בקדושה, כנ"ל שגם בספירות מוכרח להיות דורמיטא בשעת העלוי.
13
י״דואפשר זהו הענין בדניאל והאנשים אשר עמו לא ראו אבל חרדה נפלה עליהם, שע"פ פשוט אם עליהם נפלה חרדה עד שברחו שלא ראו. הוא שראה חרדה יותר גדולה היתה צריכה ליפול עליו ולמה לא ברח כמוהם. אבל הלשון חרדה נאמרה לפעמים גם על אימה כזו שאינם יודעים ממי להתירא כמו ביצחק ויחרד יצחק חרדה גדולה ויאמר מי איפה. וכן גם כאן עד שלמדה הגמ' מזה שאע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, כי לא ראו.
14
ט״ולהצדיק בשעה שיש לו עניוות יש לו גם יראה. ולפי מדת הקדושה שבקרבו במדה כזו מתבטל ובמדה זו מתירא לפני ד'. נמצא שיראתו לפני מדרגת הקדושה שקשור הוא בה מתירא. ומשה רבינו שהי' קשור במדרגה הכי גדולה שיכל האיש להתקשר הי' עניו מכל וכו' וגם יראה מלתא זוטרתא לגבי'. ולפעמים הי' בא לחרדה ונשבר לבו בקרבו יותר, כמו שמספרים מצדיקים שלפעמים הכניעו כ"כ א"ע, ונפל עליהם יראה כ"כ עד שגם האנשים שעטרו אותם אז, נבהלו אף ברחו מפניהם, לא שרק בזמנים אלו יראו והיו ענווים, תמיד היו, רק שבזמנים אלו באו לבחי' חרדה וגולם, ועלו יותר.
15
ט״זיראה היא לפני מדריגת הקדושה שנפשו רואה ומרגישה, וכשנפשו היתה בחי' גולם. ביטול הצורה, קדמה חרדה. דניאל שהיה גדול מהם בזה שעלה עד שראה את הנבואה. רק יראה היתה לו כמו שנראה מן הפסוקים. והם שלא יכלו להתעלות אל הראי' נשארו בחרדה.
16
י״זוהנה נודעת קושיית הרמב"ם ז"ל על הידיעה והבחירה שסותרות זו את זו, ואומר שידיעת ד' למעלה מידיעתינו. כי הוא ודעתו חד. נמצא שכאשר ד' הראה לאדה"ר כבר היתה מוכרחת. כיון שלא במצב הזה של ידיעת ד' שהוא ודעתו חד הראה לאדה"ר, כי זאת לא הי' יכול אדה"ר להשיג, רק שנשתלשלה ידיעתו ית' לאדה"ר, והרי זה כמו שאיתא באלשיך ז"ל שאף שהידיעה אינה מכרחת מ"מ הדיבור מכריח. כיון שנשתלשל יותר. בשלמא במש"ר שג"כ אמרו חז"ל שהראה לו ד'. כיון שמש"ר נתעלה לבחי' ותחסרהו רק מעט מאלקים וכו' הי' יכול להסתכל בדעת עליון שאינו מכריח משא"כ לאדה"ר.
17
י״חואומר המדרש עד שאדה"ר הי' מוטל גולם הראה לו וכו' שנאמר גלמי ראו עיניך. גלמי שראו עיניך כבר היו כתובים על ספרו של אדה"ר. רק את הבחי' גולמי שבנשמת הצדיקים שזהו יסוד לצדקתם ולעליותם הראה לו ד', בעוד שלא לבשו את הצורה ולא הוכרחו בזה. וכיון שכל הנשמות היו כלולות בנשמת אדה"ר ואת הבחי' גולם שלהם ראה. נמצא שע"י הבחי' גולם של עצמו ראה אותם בבחי' גולמי וכו'.
18
י״טוהנה הגמרא אומרת אין טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולות מלמטה כנגדן. וזהו גם באיש הישראל, אוצר של קדושה הוא שרוצה להתגלות בלבושים של רצוניות מחשבות וכו' של קדושה, רק כשנתייבש או מתכסה באבן לב האבן אינו מרגיש מאומה ודומה לו שהוא איש ריק ח"ו, וכשרואה בספ"ק או שומע דברי קדושה טפיים שכנגדו עולה, והוא מרגיש גם אחר ששמע וראה התעוררות וטהרה. לא בהענינים שדברו אתו או שראה בספר בלבד מתעורר רק גם בענינים שלא ראה ושמע, ולפעמים גם בדרכים אחרים שבקדושה. כי מה שראה ושמע הי' בחי' טפה של מעלה ועתה הטפיים שכנגדו עולה. וזהו גם בלימוד פשט התורה. כי כ"א יודע שעיקר הפעולה יכול הנער לקבל מן לימוד עצמו. ומ"מ מוכרח ללמוד אצל הרב. כי הלימוד של הרב הוא בחי' הטפה של מעלה ולימוד עצמו בחי' הטפיים שכנגדו שעולה. וזה הסימן יכול האיש לדעת בעצמו אם אחר ששמע או ראה בספר מתעורר, ואף גם בענינים שלא שמע, סימן הוא שפעל אצלו. ואם לאו. אף אם בשעה ששמע וראה נתעורר אין ראי' שהוא נתפעל מזה.
19
כ׳וזה ענין למה הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה וכו'. אף שענין מש"ר ושדיבר אתו ד' אין לנו השגה, אבל רק מאשר מרמז לנו אנו מדברים, ההפסקות היו משמשות ליתן ריוח למשה לעצמו שהוא יתבונן. וחסידים הראשונים שעה של אחר התפלה כ"כ היתה נחוצה להם עד שביטלו בה מהתורה כמו ששואלת הגמ' וכי מאחר וכו' תורתן היאך וכו', ורק שע"פ הנס היתה משתמרת. כנ"ל לעלות הטפיים שלמטה היו צריכים את השעה של אחר התפלה, כי זה העיקר.
20
כ״אואחר קבה"ת אמר ד' למש"ר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וכו', ופרש"י להתיר להם וכו', וע"פ פשוט צריכים להבין הא ד' אמר רק וקדשתם היום ומחר, ויום הג' שהוסיף משה הי' מפני שהיום כמחר וכו' לילו עמו. או כמ"ש התוס' שאין זה דרשא גמורה רק מדעתו ממש, ורק יום הזה הוסיף, אבל אחר קבה"ת למה הי' צריך להתיר ומי אסר. אבל כנ"ל הזמן של אחר קבה"ת לא רצה ד' שיהיה ריקני שד' חדל לדבר אליהם התורה לכן הם שבים. גם הזמן הזה של החדלה עבודה היא, עבודה של עליית הטפיים מעצמם, לא שהולכים מפני שאין מה לעשות יותר אצל ההר, רק עבודה היא שד' אמר שובו וכו', ולא אמר ד' מה יעשו בבתיהם עתה רק מעצמם יעשו ויעלו הטפיים.
21
כ״בוגם עליית הטפיים בבחי' הגולם תלוי. אם משליך את פרטיות עצמותו מע"ע ופושט את לבושו לגמרי מע"ע אז לא בלבד ששומע רק גם מעצמו אורו עולה כיון שהטפה של מעלה ששמע היתה יכולה לבוא אל תוכיות עצמו באין לבושו ע"ע, ולעורר את הטפיים ממנו לעלות.
22
כ״גויעקב אבינו שעסק בתורה כל אותן הי"ד שנים ועתה יצא ללבן הי' ירא מן ההפסקות אלו. אם יקדש א"ע בטפיים שאחריו. וכשחלם ג"כ שד' נצב עליו עוד לא התקררה דעתו. ויאמר אכן הן אמת. יש ד' במקום הזה לכן נתגלה ד' לי אבל ואנכי מה אני בעצמי עוד לא ידעתי, אין זה כי אם בית אלקים וכו' לא ממני ומעצמי. וידר יעקב נדר, אם יהי' אלקים עמדי עם עצמי, ושמרני בדרך אשר אנכי הולך גם שם וכו'. וזה שבשובו אמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, אף שם אף בהפסקות.
23