דרך המלך, תורה, וישלח א׳Derekh HaMelekh, Torah, Vayishlach 1
א׳וישלח תרפ"ט
1
ב׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וכו'. אמנם איתא בספה"ק עה"פ כל עמה נאנחים מבקשים לחם וכו'. שלכן הם נאנחים וצריכים לבקש את הלחם ואין הלחם מחזר אחריהם מפני שנתנו מחמדיהם באוכל. ולא בסוד הנעלם באוכל. והם פוגמים בסוד וקדושת הלחם. ע"ד ע"ה אסור לאכול בשר עכ"ל הק'. לא שאין האיש צריך לאכול רק על שאת מחמדיהם נתנו באוכל. האיש צריך לאכול רק מפני ההכרח, מפני שא"א לו לחיות בלא אכילה אבל לא שיחמד ויתאוה לה. אדרבה כשבא לאכול יחשוב כמה מאושר הי' אם בראו ד' שלא יצטרך לאכול לשתות וכו'. ואפי' איש הישראל שכבר מכוון כוונות אכילה. ואכילתו עבודה היא, אם אין כונתו באכילה שהוא אוכל מפני ההכרח שכן בראו ד'. א"א לו לכוין ולעבוד את ד' באכילתו. כבר דברנו על הפ' בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית, זהו לבושו של עשו שהוא נכנס ומתלבש בהם. החמודות אשר אתה בבית. התאוות. לא של איסור דוקא, רק גם תאוות ביתיות כגון אכילה ושתי' של היתר בגדי עשו הם.
2
ג׳אבל גם בעניני תאוות חילוק יש. והפסוק מרמז כאן נתנו מחמדיהם, נתנו, זה יותר גרע מחמדת האיש שרוצה דבר ברצון חלש אז רק רוצה. ועוד הדבר בידו להתגבר על תאותו למשול עלי' לשברה ולתקנה. אבל מי שיש לו תאוה חזקה עד שכולו נמסר בידי תאותו זהו בחי' נתנו מחמדיהם. כמו הנותן שכבר אין הדבר נמצא בידו, נתנו מחמדיהם עד שכבר קשה שיתגברו ישברו ויתקנוה. וזה הוא הכי רע ר"ל, את כל רצונו נותן להתאוה ולא רצונו בלבד רק גם כל עצמותו. בחי' טבעתי ביון מצולה. כולו ח"ו נטבע. כ"כ נטבע ונתון כולו בידי התאוות ר"ל עד שגם דעתו ומחשבתו שקועים בהם. אינו חושב ולא רואה תכלית ודבר אחר בעולם זולת התאוות גופניות.
3
ד׳והנה הסבה היא פשוטה, מי שיש לו רצון ותכלית חזק אשר מקיף וממלא את כל חייו, אז שאר הרצונות הם אצלו רק חצוניים. שאינם צודים את נפשו ואינם יכולים להניע אותו מדרכו ותכליתו, ומי שאין נפשו שקועה באיזה תשוקה ואין לו תכלית בכל חייו. אז כל רצון בזוי ושפל מוליך אותו שניתן ונמסר לתאוותו בחי' נתנו מחמדיהם. משל לילד כיון שאין לו שום תשוקה ותכלית שיקיף את כל חייו ומעשיו אז כל רצון אצלו אם אינו ממלא אותו נוגע לו עד נפשו ובוכה על כל דבר. והגדול כיון ששקוע הוא ברצון או לכבוד או לממון או פשוט בפרנסה אין רצונות הקלושות צודות תיכף את כל נפשו. לכן מי שיש לו רצון תשוקה ותכלית לד', אז אף אם רוצה לפעמים איזה דבר מדברי העולם, רק רוצה הוא. ולא שיהי' נתון ומסור בידי התאוה, משא"כ מי שאין לו תשוקה דרך ותכלית בכל חייו לד' אז כל תלאה קטנה ורצון בזוי צודה את כל נפשו ונמסר כולו אלי' עד שקשה לו להתגבר ולצאת ממנה. כלומד ההתגברות על תאוות תליי' איך התקרב האיש אלי' ונכנס בה מתחילה. אם מקודם הי' לו רק רצון אפשר להתגבר עלי'. ואם הוא בחי' נתנו מחמדיהם באוכל קשה שיתגבר אח"כ עליהם, וזה תלוי אם יש לו תשוקה חזקה ותכלית לד' כנ"ל.
4
ה׳וזה החילוק בין רצון לתשוקה ותאוה, רצון אינו לוקח את כל נפשו ברצון, ותשוקה לוקחת ומלבשת את נפשו. לכן על רצון ד' דבריאת העולם, רצון נאמר, עלה ברצונו הפשוט וכדומה, ולא שהשתוקק. כי הלשון תשוקה היה משמע שכל אלקותו הי' מוקף בתשוקת העולם ומתלבש בעולם, ובאמת חוץ מן ממלא כל עלמין עיקר אלקותו ית' הוא סובב ומקיף כל עלמין שהוא למעלה מכל העולמות. לא שאומרים אנו בזה שרק חלק ממכ"ע רצה בבריאת העולם, ולא בחי' העתיקות שהוא בחי' סובב ומקיף כל עלמין. זהו א"א לומר, כי אין פירוד והרכבה ח"ו בו ית', הרצון הוא גם במקיף רק שאינו בחי' נתנו מחמדיהם רק בחי' רצון, היינו שרצונו ית' בבחי' מקיף הוא שיתלבש בחי' הממלא. היינו לא התלבשות בחי' תפיסה שהוא נתפס במקום הזה כהתלבשות האיש רק בחי' מלא כל הארץ כבודו. כנודע. נמצא שלכן רק רצה נאמר ולא תשוקה, מפני שהעולם אחיזתו רק כממלא כל עלמין. לכן בתפלת הצדיקים נאמר שהקב"ה מתאוה לתפלתן של הצדיקים. בזה כבר נאמר תאוה, כיון שהצדיקים אפי' בשעה שמתפללים על צרכי עולם תכלית תפילתם היא צרכי שמים לא צרכי עולם והתפלה עולה גם עד בחי' סובב כל עלמין יכול להיות גם בחי' תשוקה ותאוה.
5
ו׳נחזור להנ"ל האיש ישראל צריך להשתוקק לא לרצות בלבד, ואם אינו נמסר כולו בתשוקה לד' יכולה כל תאוה בזוי' לחול על נפשו לצודדה ולמשכה אל אחד הבורות ח"ו. ובאמת התשוקה של ישראל. לא לבד רצון להתקרב היא רק התשוקה בעצמה התקרבות היא, כי בלא שום סבה הוא משתוקק. וכ"כ למה. מפני שד' אמר ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל ד' שוכן, וחלק אלקות שבתוכם משתוקק לעלות ולהתקרב אל מקורו. ותמיד הוא משתוקק, רק אנו אינם מרגישים תמיד. היינו כשהאיש רחוק מנפשו ונשמתו מפני שטמונה היא תחת תל האשפה ושטותי העולם אשר בקרבו אינו מרגיש אז את תשוקת חלק האלקות שבו. וכשמגביר את נפשו ומסיר את המחצלת של קנים מרגיש הוא אז את תשוקתו. וזה הכל בתשוקה ולא ברצון.
6
ז׳אבל גם ברצון לא כל רצון שוה, כי רצון האמיתי א"א להיות אם לא הרגיש מקודם תשוקה. כלומר התשוקה היא, שהאיש מרגיש התפעלות והתלהבות התשוקה ורצון עד שכל עצמו מתבטל. אם מעט ואם הרבה. הכל כפי חוזק תשוקתו. עד שא"א לו לשכח ממנה מפני גודל ההתרגשות. והרצון הוא שג"כ רוצה אבל לא בהתרגשות והתפעלות. רק רוצה. ויכול גם לשכח ממנו מפני שאינו מרגיש שום התפעלות בקרבו שלא יניחנו לשכוח. וברצון זה ישנם ב' מינים. הרצון האמיתי ג"כ מן התשוקה באה, והרי זה כמו מי שהי' לו שמחה ושמח ורקד בהרגשת השמחה בפועל. ואז גם אחר עבור השמחה איזה שבועות או ימים אחדים שמח עדיין. לא שיש לו שמחה בפועל כמו אז. רק השמחה שבכח שמאז משפיעה שמחה גם אחרי'. והרי זה כמו אם אור בחדר אחד. גם בהחדר השני פג החושך אף שאינו מאיר כ"כ כמו בחדר הא' מפני שאין עצם האור עומד ולא מגיע שמה. אבל מן האור שבחדר נמשך הארה עד למקום החושך. השמחה בפועל פעלה להאיר גם במקום החשוך מהשמחה.
7
ח׳התשוקה שבפועל אור היא ומאירה גם למקום ומצב חשוך כשאין לו הרגשות ההשתוקקות בפועל. ומי שלא הרגיש תשוקה גם רצון אין לו. ורצונו שרוצה כי כל איש ישראל כאשר נשאלהו אם רוצה להתקרב לד' יענה שרוצה. אבל אין זה רצון. והרי זה רק כמו מי שמימיו לא שמח שמחה בפועל ושמע שחבירו שמח שמחה בפועל עושה חתונה וכו', ורוצה גם הוא לשמוח. שאין זו שמחה אפי' בכח ולא בפועל רק רצון לשמוח כחבירו הוא, הוא שמע שיש תשוקה ורצון לד' ורוצה גם הוא לרצות אבל שום אור הארה והרגשה אין כאן.
8
ט׳וזהו החילוק. רצון אמיתי אפי' אם אינו תשוקה עכ"פ רצון מתשוקה הוא. ורצון בלא תשוקה גם רצון אינו רק רצון לרצון. בחי' החפץ אחפוץ. שאפי' חפץ לחפוץ אין לו לד' במות המת. יכול אין זה כלום לא אור לא הארה ולא הרגשה. ורק מי שהרגיש תשוקה יכול לרצות, התשוקה חודרת בכל חייו מחשבתו רצונו ומעשיו. אפי' בשעה שאינו משתוקק רצון מתשוקה יש לו עכ"פ, והרי זה כמו הלב ששולח חיות לכל האברים ע"י גידים וצנורות דקים שיש כ"כ דקים בהם עד שגם אינם נראים מקטנותם. ותשוקה עם רצון זה כשנמצאים בכל חייו א"א לו כבר להתמכר ולהמסר לתאוות באופן של נתנו מחמדיהם באוכל שיהי' כולו בידיהם. תשוקה ותכלית יש לו בכל חייו שכל נפשו משועבד לה. ואפי' בשעה שאין לו תשוקה אהו"י בפועל עכ"פ רצון שהוא בחי' גידי התשוקה והזכירה ממנה. והיא משעבדת את כל נפשו לד' עד שלא תוכל כל תאוה בזוי' להניעו ולהמשיכו אל אחד הבורות.
9
י׳רצון יראיו יעשה לא תשוקתם בלבד רק גם כרצונם יעשה וכו'. כי שומר ד' את כל אוהביו. בחי' זכור ושמור שגם שמור הוא זכירה שד' זוכר ברצונו את האהבה והתשוקה בפועל שהי' לאיש הזה. לכן גם רצונו אינו כרצון אחר גם זה מין תשוקה ואהבה היא. וכרצון יראיו יעשה.
10
י״אאבל מה יעשה האיש מעתה. כל אחד מצדיק א"ע שאף אם אין לו תשוקה אהבה ויראה בהרגשות הלב בפועל ממש, עכ"פ רצון יש לו ורצון הזה מקשרו בד'. אבל כנ"ל מוכרח הדבר להתחיל בתשוקה נגלית, ואם אין לו תשוקה נגלית כפעם בפעם גם רצונו אין רצון, והוא רק כשמחת העני שלא ראה שמחה מימיו שרק רוצה לשמוח כחברו העשיר השמח. ומה יעשה אם אין עוד לבו ברשותו שיוכל להבעיר תבערה באש של מעלה בתשוקה אהבה ויראה לד', ולפ"ז גם רצון לא יהי' לו.
11
י״באבל הידיעה זו בעצמה שידע האיש שרצון בלא תשוקה אינו כלום, ג"כ מועלת. כי בכלל כל איש ישראל באם ידע את מצבו הנמוך באמת. כי אז א"א הי' שלא תתגבר נפשו על כל עצמות הגופנית שלו. להתקרב לד' וכל עיקר הסיבה על גודל התרשלותו היא מפני שמצדיק א"ע תמיד, בכל פעם מוצא לו זכות הלא יש לי זכות זה וזה וכדומה. ויש לפעמים שהיצה"ר כשרואה שהאיש אינו יכול להצדיק א"ע כבר, וכבר מתחיל להתבונן בעצמו איפה אני. במה אני מבלה את חיי לריק ודחקתי א"ע מד', ובטח תשתוקק נפשו לד' וישוב, אז מניחו היצה"ר לעשות איזה מצוות כהוגן או להתפלל ולהתנהג איזה ימים כראוי. לא לטובתו רק כדי שישוב ויצדיק א"ע וישאר שוב ברשותו של היצה"ר ח"ו. והי' אם איש מבין הוא ישראל הזה. ואומר כיון שכבר התחלתי לעשות מצוות להתפלל ולהתנהג כראוי. תהי' בהסכמת היצה"ר. אבל מ"מ הלא התפללתי אז אאחוז במצוה ועבודה גם תמיד ולא אשוב לידי היצה"ר עוד, אז הוא בבחי' וידו אוחזת בעקב עשו. ועשו צועק הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח ועתה לקח גם את ברכתי, הגם שידע עשו שתיכף כשנולד קראו שמו יעקב אף טרם שלקח בכורתו. אבל כך דרכו של יעקב הוא אוחז בעקב עשו. ובמצוה שרוצה עשו לרמס אותו ולשפו עקב. אוחז בעקב עשו זה. וע"י לוקח את הבכורה ואת הברכה את הקדושה ואת העבודה כי העבודה היתה אז בבכורים. ואם אין האיש יודע לאחוז בעקב עשו ומן המצוה זו שיניחו עשו לעשות כהוגן מתחיל שוב להצדיק א"ע ועשו דורך אותו ח"ו במצוה. עליו אמר הפסוק ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וכו' ותשלך דברי אחריך. גם המצוות אחריך היית משליך.
12
י״גוכן בעת רצון כל זמן שיכול האיש להצדיק א"ע. ולאמר הלא רצון עכ"פ יש לי. לא הי' כולו אפי' פעם אחת בתשוקה. משא"כ כשיודע את מצבו שלא די שאינו עובד את ד' ואינו מתקרב אליו, אלא גם רצון אין לו. וכל כך אין לו בעצמו ממשלה ע"ע וכ"כ הוא נתון בידי זרים עד שא"א לו לרצות. אז א"א שנפשו לא תתפרץ בתשוקה והשתוקקות רבש"ע מתי אזכה לחזות בנועם ד'. והתשוקה הזו מין פדיון שבוים היא. כי מי שאין לו רצון היינו שלא היתה לו תשוקה רוצה להשתוקק ואינו יכול, סימן הוא שכולו נתון הוא בידי זרים ר"ל. כי הרצון בא מעצמיות הנפש בחי' כתר שלמעלה מן חכמה ובינה הוא. וכשאין לו רצון סימן הוא שגם נפשו בידי זרים. וכשמכיר א"ע ותשוקה מתפרצת ממנו בחי' פדיון שבוים הוא שעצם נפשו נפדה מידי זרים. וישראל אחרי שנפדו לגמרי ממצרים היינו אחר שספרו ז' שבועות אמרו רצוננו לראות מלכנו ורק אז יכלו לאמר זאת, הרצון בעצמו שיש לנו. כבר לראות למלכנו הוא.
13
י״דהיוצא לנו מדברינו שהעיקר ההרגשה שנדע ונרגיש את ההתרוממות אלקות אשר בנו מן האבות, וההתרוממות זו היא התשוקה שמחיה ומאירה גם את מקום החשוך ע"י הרצון. וזהו בחי' פנים ואחור, וגם בבחי' אחור במקום החשוך כשאין התשוקה. ג"כ הבחי' פנים והתשוקה מאירה להרצון. ותמיד גם בעת הנפילה. למעלה הוא דבוק ע"י הרצון והתשוקה.
14
ט״ווהנה עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי וכו'. וא"כ עתה שהי' עדיין יצחק חי לא הי' צריך לצאת לקראת יעקב בד' מאות איש. אלא שחשב הלא יצחק ברכו והי' כאשר תריד ופרקת וכו' וחשב כיון שהי' יעקב ובניו אצל לבן בטח כבר נפל ממדריגתו ואז גם בחייו של אביו יוכל לשלוט בו. כי כן אמר לו אביו והי' כאשר תריד וכו'. לכן שלח יעקב מלאכים לפניו וכו' ואחר עד עתה. שלח לו מן בחי' לפניו בחי' פנים ובחי' אחוריים ואחר עד עתה. ואשלחה וכו'. שתדע שגם בעת הנפילה ד' עמי ואני גם בני ואנשי מרגישים את התרוממות ד'. ואין בנו שום נפילה ושום בחי' כאשר תריד. ויחץ את העם וכו' לשני מחנות. ויאמר אם יבא וכו' והי' המחנה הנשאר לפליטה. ב' מחנות עשה. תשוקה ורצון לגדלות ונפילה לפנים ואחוריים. ואם יכה עשו באחוריים אז הבחי' פנים שנשאר לפליטה יציל גם את הבחי' אחוריים כנ"ל כי ישפיע לבחי' אחוריים.
15
ט״זוע"ז התפלל יעקב אבינו קטנתי מכל החסדים וכו'. אף אם גרם החטא ובני בנפילה הלא קטנתי וכו' כבר לקחו קטנות המשכתי והארתי, ואין בכלל נפילה בהם, ע"י הב' מחנות שעשיתי כנ"ל. וע"ז ברכו המלאך לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, לא שיעקר יעקב וכו’ (ברכות י"ג). שניהם יהיו עקריים ואור של ישראל. וגם מי שיהי' בחי' יעקב יקבל מישראל ויהי' תמיד עם ד'.
16