דרך פקודך, הקדמה א׳Derekh Pikudekha, Introduction 1
א׳כבר קדם מאמרינו מפי סופרים ומפי ספרים שכל התורה ומצות שאדם עושה בעודו נקרא רשע לא ירצו לקרבן אשה לה' ואדרבא וכו' (עיין נא בר"ח שער התשובה ועיין בשער היחודים ותיקון עונות למהרח"ו זלה"ה) וע"ז אמר הנביא ניר"ו לכ"ם ני"ר וא"ל תזרע"ו אל הקוצים הוא כמו שהזורע אל הקוצים קודם שמתקן את האדמה ומסקלה מאבני נגף והקוצים הנה עמלו לריק ומקלקל את התבואה הנזרעת ואדרבא נותן כח יותר בהקוצים שיסתבכו וירבו ויגדילו אבל הרוצה להצליח ולהתגדר במלאכת הזריעה לעשות פירות מחוייב מקודם לתקן את האדמה לשתהי' מוכנת לקבל ולהסיר מתוכה כל הקמשונים וכל המונעים הזריעה וכ"ז ע"י החרישה ולנקותה ולייפותה ואז יצליח כמו כן הוא הענין בענייני התורה ותפלה ומצות אשר יעשה אותם האדם בעודו נקרא רשע ונסבך בקוצים ואבני נגף מהקליפות וסטרין בישין נותן ח"ו כח בהם רק צריך מקודם לתקן את אשר עיוות ובפרט הרוצה למלאות ידו לחפש בגנזייא דמלכא לעסוק בחלק סודות התורה נסתרות לה' אלקינו ועוד נפשו לא מטוהרה מכתמי העונות וחטאים ופשעים צריך בודאי לטהר ולנקות איברי גופו ונשמתו מכל חטא ועון ואשמה. ולפ"ז יאמר האדם א"כ אפטור את נפשי מעסק התורה ומצות ח"ו ובפרט מעסק סודות התורה עד אשר אתקן את אשר עויתי ואעשה כל התיקוני תשובה אשר גזרו חז"ל ברוח קדשם לכל חטא ועון נשתקעו הדברים ולא נאמרו הגע עצמך וכי ס"ד שלא יתפלל אדם תפלתו בכ"י ולא יקרא ק"ש ולא יניח טלית ותפילין ולא יתן צדקה עד אשר יתענה כל הימים הנקצבים לכל חטא ועון והנה הוא חובת כל יום מוטל אקרקפתא דגברא ואם לא יניח באיזה יום תפילין יקרא קרקפתא דלא מנח תפילין אשר את פושעים נמנה ומעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש וכ"ה הענין בלימוד התורה שאין לו רשות לבטל כרגע בשגם כשלא ילמוד לא ידע מה חטאו ומה פשעו ויהי' כעוור ימשש באפילה והאיך יהיה יכול לתקן מעשיו. וגם מחלק סודות התורה אין לו רשות להפטר כאשר כבר הוכחנו בראיות עצומות: ולדעתי ז"ש רז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. הנה לא אמרו אחרי שעה אשנה וכיוצא רק לכשאפנה וגם האיך תיסק אדעת האדם שיאמר לכשאפנה אשנה והנה החוב עליו גם כעת והגית בו יומם ולילה כתוב וגם בתירוצם שאמרו שמ"א ל"א תפנ"ה אפי' ברור לו שיפנה מי פטר אותו בשעה זו. ע"כ נראה דבאו רז"ל לשלול הדעת הזה שיאמר האדם להיות התורה שהאדם עוסק בעודו רשע הוה כזורע אל הקוצים ע"כ יאמר האדם לכשאפנה מקודם מן העבירות שבידי ואעשה תשובה הקצובה לכל חטא ועון אז אשנה לזה אמר שאינו כן כי שמא לא תפנה היינו שלא יחי' כימים הקצובים בתענית וסיגופים לכל חטא ועון וא"כ נשאר בידינו לתרץ מה נעשה במאמר הנביא (נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים) אך תדע ידידי שרוב ההמון טועים באיכות מ"ע של התשובה ורוב ההמון סוברים דעיקר התשובה הוא להתענות ולסגף א"ע בסיגופים שונים תדע ידידי שטעות גמור הוא כי לא נאמר בתורה הענין הזה רק נאמר בתורה (ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו) וענין התשובה הוא רק החרטה באמת על מה שעשה עד היום ויתמרמר בלב באמת על אשר הכעיס לבורא עולם יוצר רוחו ונשמתו ואם יש און בידו עוד מאותן העבירות ישליכם מידו ויקבל קבלה אמיתיית שאפי' יהבי לי' כל חללי דעלמא לא ישוב עוד לדבר הרע הזה ותדע עוד ידידי מ"ש רז"ל בגמ' היכי דמי בעל תשובה כגון שבאת דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושני' וניצל ממנה מחוי ר' יהודה באותה אשה ובאותו פרק ובאותו מקום ע"כ והנה יאמר האדם כיון שלא אירע לו עוד הדבר הרע ולא באת לידו הדבר עבירה לשיתבחן אם ניצל ממנה לא יאמין בנפשו אם עלתה תשובתו למרום הנה אומר לך המאמין בתוה"ק שאמרה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו לא יעלה בלבו שום מיחוש ע"ז רק יעשה את שלו ויתחרט בחרטה גמורה על העבר וישליך העבירה מידו ויקבל בלב קבלה גמורה כנ"ל על העתיד ויאמין בהשי"ת כי חנון ורחום הוא ואמר לנו ע"י נביאו חי אני נאם ה' אם אחפוץ וכו' כי אם בשוב רשע מדרכו ומשארז"ל היכי דמי בע"ת כגון שבאת דבר עבירה לידו וכו' דוק נא ידידי בדבריהם הנה לא אמרו היכ"י דמ"י תשוב"ה רק היכ"י דמ"י בע"ל תשוב"ה כי באמת תשוב"ה מיקרי אפי' לא באת דבר עבירה עוד לידו רק בחרטה גמורה וקבלה גמורה רק לשיקרא בתואר בע"ל תשוב"ה לשיהי' נכון לבו בטוח שלא יאונה לו עוד כל און הוא כשבא"ת דב"ר עביר"ה ליד"ו פע"ם ראשונ"ה ושני"ה וניצ"ל ממנה אז יהי' נכון לבו בטוח שכבר מסייעין אותו מן השמים לשמרו שמירה מעולה הנה תראה מזה שאפי' לתאר האדם בשם בע"ל תשוב"ה לא אמר שיתענה ויסגף א"ע רק כשבאת דבר עבירה לידו וניצל ממנה ומכ"ש תשוב"ה בזולת התואר בודאי לא מחמת התענית וסיגופי' המה רק עיקרי התשובה החרט"ה עזיבה קבל"ה ראה נא הדין המוסכם בעיקרו בתוה"ק. המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור. ה"ז מקודשת שמא הרהר בתשובה ואפי' נמצא רשע גמור בגניבה וגזל ועריות ולא הי' הזמן מספיק להתענות עיתים וימים אעפ"כ היא מקודשת מזה תדע כי עיקרי התשובה אינם תענית וסיגופים רק כמ"ש וראי' עוד מדיני החליצה ועידי הגט וקידושין דצריכין להיות כשרים מן התורה ולא יהי' רשעים ומקלינין בהו רק שיהיה מהרהרים בתשובה וכשרים ועוד יש חבילי חבילות ראיות שעיקרי התשובה הם רק בלב חרטה עזיבה קבלה כנ"ל ונוסף לזה נצטוינו מן התורה להתוודות בפה פרטי כל חטא ועון כמבואר ברמב"ם הל' תשובה אבל התענית והסיגופים הם אנפי התשובה וחז"ל קיבלו ברוה"ק כל העינויי' הללו כמה יעשה האדם לכל חטא ועון בכדי להסיר מעל גופו ונשמתו הכתמים שקיבלו מכל חטא ועון ולבטל המלאכים הקטרוגים שנבראו מהעבירות ונ"ל עוד שגם כל אלו הקצבות שקצבו חז"ל לכל חטא ועון מן הסתם דברו למי שיש בו כח ויכול לסבול בלי שיתבטל מתורה ועבודה אבל לא למי שאין בו כח. ותדע דהרי עונש מלקות ל"ט הם מן התורה. ואעפ"כ הי' צריך אומדנא אם יש בו כח לסבול. ובאם אמדוהו לפחות היו פוחתין לפי קוצר כחו. והשכל ג"כ ישפוט זה כי החלש יסתגף בתענית יום אחד יותר מגבור עריץ במאה ימים היאומן כי יסופר שיהי' קצבת ימי התענית שוה בשניהם הלא התורה דרכי' דרכי נועם: נחזור לדברינו הראשונו' (הג"ה מילתא דאתיא לידן נימא בי' מלתא אחריתי הא דמעולם תמהתהי על המנהג וההלכה הרווחת בישראל בעידי הגט מצווין להעדים להרהר בתשובה ולא נוהגין כן בעידי קדושין ומה נשתנה. וליכא למימר משום דמקדש אח"כ בביאה וזה אינו מב' טעמים. חדא דקי"ל כל הבועל אחר קידושין מסתמא על דעת קידושין הראשונים הוא בועל וכשאין הקידושין הראשוני' קידושין גם בעילתו בעילת זנות. ועוד דא"נ סומכין על הביאה א"כ גם בעידי יחוד צריכין להיות עדים כשרי' צדיקים והי' מן הצורך שיהרהרו עידי היחוד בתשובה כי אדם אין צדיק בארץ וכו' ואם נאמר דמסתמא כל ישראל בחזקת כשרות א"כ גבי גט וחליצה נמי נימא הכי. ונ"ל דבזה יונח לנו מה שברוב מקומות לא מייחדין עדים מיוחדין לקידושין. וע"פ הדין היה מן הראוי לייחד עדים מיוחדים כי שם נמצאים ברוב גם קרובים ועדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול כל העדות בטילה וכמ"ש הש"ך בזה בח"מ סי' ל"ו הגם דדעת הש"ך שם להכשיר כי לא מתכוונים הקרובים להעיד. אעפ"כ) עיקר מ"ע של התשובה הוא חרט"ה עזיב"ה קבל"ה רק שיהי' באמת שלא יונה א"ע רק יהי הכל באמת גמור בלב ומצורף לזה (אני מתמה על המנהג ישראל לכתחילה למה לא נהגו לייחד והנראה דמש"ה לא נהגו לייחד עדים דיש חשש רשעים פסולי' לעדות ואם נאמר להם שיהרהרו בתשובה כמו גבי גט זה התיקון ברוב לא יועיל אצל החופה מקום הוללות יבוזו לשכל דברי המזהיר להרהר בתשובה ע"כ יותר טוב שלא לייחד עדים וברוב יש הרבה אנשים ועכ"פ ימצאו ב' עדים כשרים זה מה שנ"ל לתרץ וליישב המנהג אבל מי שעיניו פקוחות על דרכיו יראה לו שיזמין לעצמו קודם החופה עדים כשרים ויאמר להם מקודם בינו לבין עצמו שיהרהרו בתשובה ואז טוב לו וגם להזוג כי כתורה נעשה נ"ל. ע"כ הג"ה:) הוידוי והוא ג"כ מ"ע בפ"ע להתודות על כל מה שזוכר. ומה שנעלם ממנו יתוודה בדרך כלל. וע"ז אמרו רז"ל בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו כ"ה בזהר בר"מ פ' בלק. כשיעשה כ"ז באמת ובתמים הנה קיים מ"ע של תשובה והשם הטוב וסלח יסלח לו. ומחוייב האדם להאמין זה באמונה שלימה אמונת אומן (ובכדי לבטל ולהסיר כתמי הנפש והגוף ולבטל ולהמית הקטרוגי' יעשה סיגופים רק כפי כחו ולא יתבטל מתורה ועבודה. ומה שלא יוכל להשלים כפי הקצבה שקצבו חז"ל יפדה בצדק'. ויעשה עוד כפי מה שיעץ הרב החסיד הקדוש מהר"ז זצ"ל בעל התני' בפרקי התשובה אשר לו דפוס סלאוויטא כי יש דפוס אחר בנוסחות אחרות ושניהם כאחד טובים) כי ברגע הזאת ששב בכל לבו באמת להש"י מקיים המ"ע והשם הטוב וסלח סולח ומוחל לפשעיו רק שיתמרמר באמת על עונותיו שעברו למעלה ראש ויחשוב בגדולת הבורא אשר הכעיסו ועבר על ציוויו אחרי אשר הרבה להטיב עמו ויחשוב בשפלות עצמו כי כל מה שתגדל מעלת הנכעס ותקטן מעלת המכעיס ביותר תגדל האשמה ולדעתי זה הוא הפירוש קרוב לפשוטו מ"ש הנביא שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך דמשמע שיש תשובה שאינה מגעת לה' אלקינו וכן בתוה"ק ושבת עד ה' אלקיך הגם שיש בידינו הרבה דברים בזה הענין אבל לפשוטו נראה ע"פ מ"ש בחי"ה כי החסידים הגדולים שבו כל ימיהם בתשובה על חטא אחד אע"פ שכבר שבו אתמול חזרו גם היום לחזור ולשוב כי כל מה שתגדל מעלת הנכעס ורבות טובותיו טל המכעיס ביותר תגדל האשמה מהמכעיס וצריך לתשובה יתירה והנה לגדולתו ית"ש אין סוף וכל מה שישיג האדם איזה גדולה נעתק ממושכל למושכל וא"א לבא לתכלית רוממות גדולתו והנה החטא מעוור עיני האדם ולא יתפעל מרוממותו ית"ש והנה כאשר ישים אל לבו לשוב אליו ית' אזי יאירו עיניו בגדולתו ית"ש וישוב אליו כפי ערך השגתו ברוממותו ית"ש. והנה כאשר שב אליו ית"ש אזי יאירו עיניו יותר ברוממותו וגדילתו אזי אין די לו בתשובה דאתמול כי כל מה שתגדל מעלת הנכעס אזי תגדל האשמה מהמכעיס וצריך לתשובה יתירה והנה כזה הוא בכ"י כל מה ששב יותר יאירו עיניו ביותר בגדולתו ית"ש ויתחייב בתשובה ביותר וז"ש הכתוב כי אתרי שובי נחמתי ואחרי הודעי וכו' והבן. וזה יש לפרש שובה ישראל עד י"י אלקיך רצ"ל הגם שכבר שבת בתשובה עכ"ז גם היום תצטרך לשוב תשובה המגעת לערך המכעיס להוי' ב"ה המהווה כל הוויות והוא אלקי"ך היינו סיבתך אשר הרבה להטיב עמך. והגם שידעת זה גם ביום אתמול עכ"ז ידיעתך מזה ביום אתמול כלא נחשב נגד ידיעתך בזה היום וז"ש בטעם כ"י כשל"ת בעונ"ך והעון מעוור עיני האדם שלא להכיר גדולתו ית"ש ח"ו וכל שתשוב ביותר יתוודע לך כי י"י הוא אלקי"ך והבן: הנה אתה הראת לדעת כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו דכיון שתשוב אליו ית' באמת בכל לבבך כל מה שיתגלה לך ענין תעתיק מענין לענין וממושכל למושכל עד שתסמר שערות ראשך ותבוש מפניו ית' באמת ואפי' יהבי לך כל חללי דעלמא לא תשוב עוד לכסלה וחרוץ כמו איל לתורתו ולמצותיו עד שיעיד עליך היוצר בראשית ויודע תעלומות שבודאי לא תחטא עוד כי הוא הבוחן לבות וכליות (וכמ"ש הרמב"ם בה' תשובה): והנה אחרי הראנו השי"ת את כל אלה כי בתשובה מעומקא דלבא בלבד יסלח הש"י תיכף לחטאינו מעונינו ופשעינו נשאר בידינו עוד להתבונן בפרט אחד היינו מאמר ר' מתיא בן חרש בארבעה חלוקי כפרה עבר על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו ל"ת ושב תשובה תולה (להגין מן היסורין) ויוה"כ מכפר על כריתות ומב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין. אבל חילול השם ח"ו כולן תולין ומיתה ממרקת הנה המאמר הזה סותר מה שדברנו כי המאמר הזה מוכח שאינו כפרה תיכף להשב רק במ"ע אבל אתה הראת לדעת בראיות ברורות שכתבנו על פי דיני התורה שאפילו רשע גמור בעבירות חמורות בהרהור תשובה בלבד יקרא צדיק וכדי שתתיישב דעתך בכל זה אגיד לך את אשר עם לבבי אשיחה אדברה וירווח לי הגם שכבר דיבר מארבעה חילוקי כפרה אלו הרב החסיד הקדוש רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה אשר לו עיי"ש עכ"ז חלקי אמרה נפשי) תדע ידידי שזה בודאי שהשם הטוב יסלח תיכף להשב באמת מעומקא דלבא ואפילו על כל עבירות חמורות תיכף יככרו בתשובה והנה על מ"ע כבר ביאר ר' מתיא ב"ח לא זז משם עד שמוחלין לו ובאם עבר על ל"ת ושב הנה אמר ר' מתיא שלא תוגמר כפרתו עד יוה"כ ובין כך וכך נקרא רשע ח"ו ומה יעשה בתורתו ומצותיו וכי לא יעסוק בהם ח"ו זה מן הנמנע כמש"ל: תדע ידידי ענין יוה"כ הוא סוד תשובה עילאה סוד היובל העליון עוה"ב אין לו אכילה ושתי' ואז נכללים נפשות ישראל בשורשם יחד האחד ע"כ מכפר על לא תעשה כי בעברו על ל"ת נפרד משורש אילן הקודש רשות היחיד וביקש חשבונות רבים בהנטותו לסט"א שורש רשות הרבים בסוד "הן רבים עתה עם הארץ" וביוה"כ נתייחד כאחד כל נפשות ישראל למקורם שורש אם הבנים מקור היחוד הנה לפי"ז כאשר ישוב האדם להשי"ת מעומקא דלבא באמת יורהו השי"ת דרך האמת ויעורר לבבו באהבת כל ישראל כאחד ויתעורר בלבו קוב"ה ואורייתא וישראל חד ויבין וישכיל ענין יוה"כ בכסיפת לבבו להכלל בניקור הקדושה ולא יתואר בשום אופן בתואר רש"ע גם קידם יוה"כ הבן הדברים. וזל החסיד רבינו יונה בשערי תשובה ואם עבר על ל"ת ועשה תשובה ידאג לעונו ויכסוף ויחכה להגיע ליוה"כ למען יתרצה להשי"ת כי רצונו חיי הנפש והגוף וחיי כל נוצר עכ"ל בין והתבונן הדברים. דרצ"ל אחר אשר יבין כי רצונו ית' הוא חיי הנפש והגוף וחיי כל נוצר יקושר בכללות אהבת ישראל במקורם הקודש ותעשנה ידיו תושי' מעין סגולת יוה"כ וכ"ז יורה השי"ת לאדם בשובו אליו בכל לב (הג"ה. סייעתא לדברינו מדברי זוה"ק ויקרא ט"ז אר"י אימתי איתקרי תשובה כד אימא מתכסייא וקיימא בחדוה דכתיב אם הבנים שמחה יתבא בקיומא ומאן דהוה סגיר תב לאתרי' וכולהו תבין חד לחד ומתברכאה כל חד וחד וכדין אתקרי תשובה שלימה תשובה סתם לאכללא כולא. אר"י כד מתכשר עלמא כולא כחדא כתיב כי גדול מעל שתים חסדך מעל שמים דסלקא לעילא מאתר דאתקרי שמים ר' יהודא אמר דייקא דכתיב מעל שמים אלמלא כתיב על שמים משמע ההוא אתר דקיימא על שמים כיון דאמר מעל השמים משמע ההוא אתר דקיימא לעילא לעילא ומאן איהו איהי אימא והיינו דאקרי תשובה תאנא בההוא זמנא דמתכשרין עובדין לתתא ואימא בחדותא אתגליא עתיקא קדישא.) ובאם עבר על כריתות ומיתות ב"ד.
1
ב׳הנה אמר ר' מתיא שלא תוגמר הכפרה רק ע"י יסורין. הנה ג"כ יעלה מורך בלב אנוש שבין כך וכך רשע יתקרי וג"כ יירא ויפחד מפחד היסורין ומי יודע אם יוכל לקבלם מאהבה תדע ידידי הרבה (ותב נהורא לז"א וכדין כלא בחדוותא כלא בשלימן כלא אשתכחן בברכאן ורחמין זמינין ועלמין כלהו בחדוותא הה"ד ישוב ירחמנו מאן ישוב ישוב ע"ק לאתגלייא בזעירא ישוב לאתגליא דהוה סתים בקדמייתא וכלא אתקרי תשובה עכ"ל. ע"כ הג"ה) ריווח והצלה לפניו ית' להחפצים בקרבתו הנה אמרז"ל היכי דמי יסורין אפי' הושיט ידו לכיס ליטול פרוטה וכו' ואפי' ארגו לו בגד ולא מתקבל עליו וכו' הנה המרחם על בריותיו ייסרהו ביסורין קלין הכל לפי ערך תום לבב השב אבל עוד מרפא ארוכה לו להנצל מן היסורין בהתייגעו בתורה ועבודה ומצות ביגיעת הגוף תעמוד לו במקום יסורין ותיכף בתשובתו כשיקבל ע"ע שלימות העבודה להכניס את צווארו בעול התורה ומצות סר ממנו מרירות תואר רשע וראי' לדבר שתיכף בקבלת המעשה הוה כאילו עשה כמ"ש בדניאל מיום שנתת אל לבך להתענות נשמעו דבריך וכן דרשו רז"ל מוילכו ויעשו ב"י וכו'. וז"ל החסיד ר"י ז"ל ואם עבר אדם על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה אחרי כי לא נרצה העון בלי יסורין כו' יכין לבו לעשות מצות המגינות וכו' כמו מצות הצדקה וכו' ומי שאין לו וכו' ידבר טוב על העני ויהי' לו לפה ויבקש מאחרים להטיב עמו וכו' וכן יעסוק בג"ח וכו' וכן ידבר על לב העני ויכבדהו וינחמהו וכו' וכן יעסוק במצות בק"ח וקבורת מתים ותנחומי אבילים ולשמח חתן וכלה וכו' וכנגד כולן מצות ת"ת לש"ש וכו'. ואמרז"ל עובר אדם על כריתות ומיתות ב"ד אם היה רגיל לקרוא פרק אחד יקרא ב' פרקים וכו' ומשני פנים תגין עליו התורה מן היסורין האחת כי אחז"ל ת"ת כנגד כולן. והשנית כי ישית עמלו בתורה וטרחו בה ואשר תדד שנתו מעיניו עולה במקום יסורין עכ"ל הנך רואה שהתורה ומצות הם במקום יסורין וכבר הוכחנו שתיכף שמקבל עליו באמת לעשות מיחשב כאילו עשה א"כ סרה מעליו מרירות תואר רשע תיכף לתשובתו: אבל מי שיש בידו חילול השם כולן תולין ומיתה ממרקת הנה ע"ז יתפעל האדם ויתמרמר ברוב יגונו כי הרבה ענייני ח"ה ישנם כמבואר בגמ' אשר כמעט אין אדם נקי מזה כאשר אמרו גם האמוראים על עצמם ברוב ענוותנותם. והנה לא תוגמר הכפרה עד בוא יום פקודתו ובין כך וכך חלילה רשע יתקרי (הג"ה. בזוה"ק פ' במדבר דאית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר בר נש מעלמא הה"ד אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון והאי יהיב גרמי' ודאי למותא (שם מיירי כשאומר בידך אפקיד רוחי ומוסר גרמי' וכו' עיי"ש) ומסר נפשיה להאי אתר לאו בפקדונא כמה בלילא אלא כמאן דאתפטר מעלמא ודאי ותיקונא דא בעי בכוונה דלבא וכדין קוב"ה מרחם עלוי ומכפר חובי' וכו' עיי"ש עוד. ע"כ הג"ה:): הנה מקודם אעתיק לשון החסיד רבינו יונה זצ"ל וז"ל גם לחלי הזה אעפ"י שאין לו מרפא ע"ד שאר העונות ימצא לו מרפא אם יעזרהו השי"ת לקדש תורתו נגד בני אדם ולהודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו וסר עונו וכו' עכ"ל הנה החסיד הנ"ל אמר דבריו כענין הלכה למשה מסיני ולא הביא ראי' לדבריו רק כהלכתא בלא טעמא ועקבותיו לא נודעו. אבל תדע ידידי שדברי הקדוש ז"ל מיוסדים על אדני פז כי ענין המיתה הוא מסירת נפשו לי"י כאשר יקבל ע"ע מס"נ באמיתיית כאשר יגיע אליו מכריח להכריחו לעבור על התורה ח"ו אזי מוכן בעצמו לקבל ע"ע כל מיני מיתות ולא יעבור את פי י"י הנה בקבלה האמיתית הלזו נחשב לפני הבורא עולם כאלו כבר מת בעבור קדושת שמו וז"ש כי עליך הורגנו כל היום היינו במס"נ באמיתית בכ"י בפסוק ראשון שבק"ש והנה הראי' האמיתיית אם רוצה באמת למסור נפשו לי"י יבחן האדם בעצמו אם ירדוף אחרי קדושת השי"ת וקדושת תורתו לקדש שמו ית' לפני באי עולם הן אם יחרפוהו ויבזוהו ויפסידו נכסיו ומה לי קטלי' כולא ומה לי קטלי' פלגא בזה יכיר כי מוכן באמת לקבל ע"ע גם מסירת כל נפשו עבור קדושת שמו ית' והנה בעת ורגע התשובה כשמקבל ע"ע כ"ז לקבל בכל פעם ענין מס"נ ולהודיע לבני האדם גבורותיו ית"ש נחשב כאילו עשה וכמש"ל וסרה מעליו תואר הרשע והנה תדע ידידי שזה הי' ענין הקרבן בזמן המקדש להתבונן בענין מס"נ שהוא בעצמו היה ראוי לקבל ענין המיתות האלה שעושין לבהמה רק שהשי"ת לא צוהו. ומקבל ע"ע כאשר יארע מקום הניווי דהיינו כשיכריחוהו מכריח לעבור על התורה יקבל המיתה באהבה וזאת הכוונה תועיל גם היום באין מקדש בעוה"ר בקריאת פ' הקרבנות ונשלמה פרים שפתינו. ידידי הקורא. הגם שכל דברינו אלה נכונים ואמיתיים בעצמם. נוסף לזה מצאנו להם סמיכות בפ' התשובה דהושע פ' שובה ישראל והוא שאמר. שובה ישראל עד וכו' כ כשלת וכו' קחו עמכם וכו' ואמרו אליו וכו' וקח וכו' ונשלמה פרים שפתינו דהנה הספיקות רבו. א' אומרו קח"ו עמכ"ם דברי"ם מהו כוונתו אם הכוונה מ"ש אח"כ כל תשא עון וקח טוב ונשלמה וכו' הרי חזר לומר ואמר"ו אלי"ו. ב' מ"ש ושובו אל י"י הרי כבר אמר שובה ישראל עד י"י ג' כ"ל תשא עון אין לו ביאור ובעלי הפשט פירשו כאילו נאמר כל עון תשא אבל לא נדע למה לא נכתב כן ולא דבר רק הוא. ד' מהו וקח טוב: ולדעתי רמז הנביא בכאן כל ענייני ארבע חלוקי כפרה וכמש"ל. דהנה התחילו שובה ישראל עד י"י אלקיך היינו בכל יום יותר כמש"ל כי כשלת בעונך והחטא מסמא ומעור עיני האדם ולא נודע לך אתמול מגדולת בוראך כמו היום אחרי שובך יאירו עיניך ותכיר כי תשובתך אתמול לא הי' עד י"י היינו בערך גדולתו ורוממותו ותשוב אליו היום ביותר בהכירך מגדולתו יותר מיום אתמול והנה לפי"ז יאמר האדם קשה מאד התשובה כי גדלו עונותי מנשוא בחטאו לפני מלך גדול. לזה אמר כל ארבעה חילוקי כפרה וכולם הם בפיך ובלבבך לעשותו. והתחיל קחו עמכם דברים ושובו אל י"י זהו החלק הראשון של התשובה היינו בעבור שעברו על מ"ע. הנה התשובה הוא תיכף בהתחרט האדם ובהתוודות לבורא עולם על העבר וקבלה על העתיד תוגמר התשובה עד י"י ז"ש קחו עמכם דברים (בלבד ותיכף) ושובו אל י"י זה חלק א' והנה יש חלק ב' היינו עבירות ל"ת לא תוגמר התשובה עד בוא יוה"כ אמר גם לזה יש סגולה היינו ואמרו אליו כל תשא עון. רצ"ל אמרו להש"י אתה הוא כ"ל היינו הכולל והשורש מקור נשמתינו ואני כולל א"ע כל ישראל החצובים ממקור הקודש ובחושבו דבר זה ובפרט באמירתו במו פיו הקול מעורר הכוונה נעשה מעין דוגמת יוה"כ שמאיר אור התשובה אם הבנים מקור הקדש להכלל כל נשמות ישראל בחזרתם למקורם אשר נפרדו לפי שעה ח"ו ושבו למקורם להכלל בחיי עולם זה חלק ב'. והנה יש חלק ג' הוא בעבר על כריתות ומיתות ב"ד שלא תוגמר הכפרה רק ע"י יסורין אזי יאמר להש"י וק"ח טו"ב אין טוב אלא תורה וכן טו"ב הוא המע"ט היינו טרחותינו ויגיעות גופינו בתורה ומע"ט יוחשב במקום יסורין זה ח"ג. והנה יש חלק ד' הוא חילול השם ח"ו אשר לא יכופר עד בוא יום הפקודה לזה אמר גם לזה יש תקנה כי ונשלמה פרים שפתינו והוא כמ"ש שבמס"נ באמת בכח כבר נחשב כאילו מת בפועל וענין מס"נ הי' בזמן המקדש בקל לצייר באמת בעת הקריבו קרבן לי"י מהבהמה שהי' מהראוי להעשות בו בעצמו המיתות הללו בעבור חטאו אך הש"י חס עליו וצוהו להקריב קרבן מהבהמה. אבל מקבל ע"ע בעת הזדמן עשות מס"נ בפועל עפ"י התירה מסכים בנפש חפיצה. ולזה צוה הקב"ה להקריב קרבנות לצייר בנפש ענין מס"נ. והתחילה התורה פ' קרבנות אד"ם כי יקריב מכם (דייקא) קרבן לי"י. דהיינו בהקריבו את זבחו יקריב את עצמו ג"כ במחשבתו. וכהיום שאין לנו קרבן אמר נשלמ"ה פרים שפתינ"ו. דהיינו בקריאת פרשיות קרבנות וגם בק"ש במס"נ בכח יוחשב כאילו נעשית בפועל וא"כ כל אלו העניינים יוכל לפעול תיכף ברגע התשובה וכמש"ל: היוצא מכלל דברינו שאין לך דבר שעומד בפני התשובה ועיקר התשובה בלב ופה חרטה. עזיבה קבלה וכמש"ל. והש"י יסייעהו תיכף להתכפר כל העוונות אפילו כריתות ומיתות ב"ד וח"ה ותיכף בשובו סר מעליו תואר רשע ונשתנה שמו שינוי לטובה. וכאשר זכינו לזה הנה נחזור על הראשונו' דודאי כל התורה ומצות שאדם עושה בעודו רש"ע לא ירצה לקרבן וכו' ואדרבא וכו' כמ"ש הנביא נירו לכם ניר ולא תזרעו אל הקוצים. ואם תקשה א"כ יתבטל האדם ח"ו מתורה ומצות עד אשר יתקן הכל כפי הנקצב עליו לכל חטא ועון כמו שהקשינו לעיל. זה איני כי עיקר התשובה בפה ובלב. ע"כ קודם כל עסק התורה ותפלה ומצות יהרהר בתשובה ויתוודה במו פה לפרקים את אשר זוכר אז ולא יקרא לו תואר רש"ע ויקובל תורתו ומצותיו ועבודתו לפני היוצר כל הוא אלקינו (הגם דלעיקר מצות תשובה צריך זמן רב לתקן עכ"פ את אשר חטא ולפרט כל עון ועון ולצייר בדעתו כל מש"ל. ולהתבונן בגדולתו ית"ש ובשפלות האדם המכעיס עכ"ז לפני כל תורה ומצוה ותפלה אם יעשה כזאת תורתו מתי נעשית ע"כ יקבע לעצמו זמן לעסוק בעיקר מצות התשובה כנ"ל ועל קוטב ויסוד הזה אשר יוסד בלבבו בעת היצר לו על רוב עונותיו. והקבלה אשר יתקע בלבו אז על היסוד הזה יסוב מחשבתו בקיצור לפני כל תורה ועבודה באומרו חטאתי עויתי פשעתי לפניך סלח נא מחל נא כפר נא וכדומה והמ"י): אי לזאת שמנו אל לבנו הלא עכ"פ בזמן התשובה הגמורה צריך לידע את אשר חטא והעוה ועל מה ישוב ומבלעדי זה אין שורש ויסוד לתשובתו. וא"כ לא די אשר ח"ו לא יוסר ממנו תאר רשע אלא שגם כל תפלתו ותורתו ומצותיו יהיו ח"ו כזורע אל הקוצים. ע"כ שמתי אל לבי לציין לנפשי ולבני גילי כל התרי"ג מצות כסדר עם ענפיהן אשר קבלתי מפי סופרים ומפי ספרים ואת אשר העיר הש"י את רוחי בכל מצוה ומצוה. ואת אשר מצוי בעוה"ר לעבור את פי י"י בכל מצוה הן בעשין הן בלאוין. ויהי' הדבר מסודר לי ולב"ג לעיין בכל עת בקונטרס הלזה. ומה שאראה שאין פעלי מסכים עם דבורי אזי אתבע את נפשי לשוב אל י"י ולקבל קבלה אמיתיות בלב ונפש לקיים בכל הכתוב בספר יה"ר לפני הבורא כל הוא אלקינו יעזרנו ע"ד כ"ש לשוב אליו באמת ובתמים ולעבדו באהבה ויראה ושמחה ויחננו כימי עולם: ועתה הבוא נבוא בעזר הצור להקדים איזה הקדמות הנצרכות לקיום המצות כדת של תורה. והש"י יהי' בעזרינו:
2
ג׳(א) הקדמה א' מצות צריכות כוונה. תדע ידידי לרוב הפוסקים אפי' בדיעבד אינו יוצא י"ח במצוה דאורייתא בזולת הכוונה הא ודאי לכל הפוסקים לכתחילה בעינן כוונה אפילו במצוה דרבנן. רק בדיעבד יוצא בדרבנן בלא כיון (עיין בפרמ"ג באשל אברהם סי' ס' כתב דבסימן ר"ט משמע דגם בדרבנן בעינן דוקא כוונה) אבל בדאורייתא אינו יוצא י"ח וצריך לחזור ולעשות המצוה עיין במג"א סי' ס' בלבו"ש דפסק דבדאורייתא ודאי בעינן כוונה. ולזה הסכימו כל האחרונים:
3
ד׳(ב) נסתפק הפרמ"ג אם הכוונ' היא בחיוב מה"ת או רק מדרבנן והנה לדעתי אם נאמר דהוא רק מדרבנן לפי מה שנסתפק הפרמ"ג בפתיתה הכוללת. אם גזרו חכמים לעשות המצוה באופן היותר נאות. והוא לא קיימה רק באופן המחוייב בתורה דהיינו חז"ל גזרו שלא לסכך בנסרים והוא יצא י"ח בסוכה כגון זו אם צריך לחזור ולברך בסוכה כשירה גם לחז"ל. והנה העלה דבמזיד לא יצא י"ח כלל (דיש כח בחכמים להפקיע מצותו שלא תחשב לעשי' כלל) משא"כ באונס יצא י"ח המצוה של תורה (עיי"ש בפתיחה פ"ג אות ז' ח') הנה לפ"ז חם נאמר דחיוב הכוונה הוא רק מדרבנן אם לא כיון באונס כגון שבלבלו דעתו וכיוצא יצא י"ת המצוה של תורה אבל בלבוש סי' ס' משמע דמקרא יליף הכוונה הגם שלא ביאר מקום המקרא ובישר לנו להודיע בסי' תקפ"ט. וגם שם לא ביאר ולדעתי יש כמה פסוקים בתורה מורים ע"ז בפ' תבא היום הזה י"י אלקיך מצוך וכו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך הנה ל"ב ונפ"ש הוא כוונת המחשבה וכן במלאכת המשכן ויעשו ב"י ככל אשר צוה י"י את משה כ"ן עש"ו הנה כ"ן עש"ו מיותר. אך לדעתי ע"פ פשוטו דאילו הי' אומר רק ויעשו וכו' ככל אשר וכו'. הי' משמע שמשמיענו רק את אשר עשו כל הבנין והכלים בלי גירעון אבל כשחזר לומר כ"ן עש"ו מורה לנו אשר ג"כ כ"ן עש"ו בשעת עשייתם עשו בכוונה כאשר צוה י"י את משה היינו לצאת י"ח המצוה. לזה כוונו ועוד לנו פסוקים רבים מורים ע"ז. ע"כ אומר אני דעכ"פ הדבר הזה ספיקא דדינא דכיון דהכוונה מחוייבת מדאורייתא אפילו בנאנס ולא כיון לא יצא וצריך לחזור ולעשותה רק לענין ברכה נראה דלא יברך בנאנס ולא כיון דהדבר בספק מספיקא לא מברכינן דספק ברכות להקל נ"ל:
4
ה׳(ג) הא ודאי לדעתי אם לא כיון בברהמ"ז. ואכל כדי שביעה דהוה דאורייתא צריך לחזור ולברך. ולא אמרינן בזה ספק ברכות להקל כיון דהברכה הזאת היא היא המצוה של תורה כנ"ל רק מסתפקנא באם לא אכל כדי שביעה ובירך בלא כוונה. די"ל כיון דעכ"פ המצוה דאורייתא היא ונראה שאין לברך ועוד נדבר מזה באיכות מצות שבדיבור:
5
ו׳(ד) ענין הכוונה הוא שצריך לכוין הנני מכוין בעשייתי זאת לצאת ידי חובת מצוה פלונית כאשר צונו י"י אלקינו זהו עיקר הכוונה המחוייבת אשר בלעדה לא תתכן המצוה:
6
ז׳(ה) הנה זה הוא ברוב המצות שבתורה שאין מבואר אצלה טעם בתורה אבל במצוה שמבואר בה טעם אינו יוצא בכוונה הנ"ל בלבד רק צריך לכוין ג"כ לטעם דהיינו הנני מכוין בעשייתי זאת לצאת י"ח מצוה פלונית כאשר צונו י"י אלקינו מטעם פלוני ופלוני ולזה תמצא בש"ע בציצית יכוין בהתעטפו שצונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם והיות טעם המצוה מפורש בתורה וראיתם אותו וזכרתם את כל וכו' וכן בתפילין (עיין בפרמ"ג או"ח סי' ח' ובב"ח ריש ה' סוכה. ואנחנו נעורר בכ"מ כאשר יזכנו הש"י) ובזולת כוונת הטעם אינו יוצא י"ח המצוה והענין הוא דהנה בוודאי כל המצות יש להם טעמים עד א"ס ואין חקר ואעפי"כ טעמיהם לא פורש בתורה ובמצות פרטיות פירש בהם הש"י טעם על כרחך זאת הכוונה שבזולת טעמיהם לא יצא י"ח. והוה כנוטל לולב בלא ערב"ה וכיוצא דאם לא כן יקשה לנו למה נכתבה דוקא זאת המצוה בטעם (ומזה ג"כ לכאורה יש לנו ראי' דהכוונה היא מחויבת מן התורה דהרי במצוות שיש בהם טעם. נתבונן שזאת כוונת התורה בפרישת הטעם בכדי לכוין הטעם. וא"א לנו לומר שהטעם יהי' בחיוב מ"ה וכוונת המצוה בעצמה לעשותה כאשר צונו י"י אלקינו אינה בחיוב מ"ה נ"ל):
7
ח׳(ו) הא דמצוות צריכות כוונה ובזולת הכוונה לא יצא דווקא מצות שאין בהם הנאה לגוף אבל מצות שיש בהם הנאה יצא בדיעבד גם בזולת הכוונה. ע"כ פסק בטוש"ע בסי' תע"ה אנסוהו לאכול מצה יצא ידי חובתו כיון דנהנה רק בתנאי שידע שהוא מחוייב בזה היום במצוה זו. והיא המצוה המחוייב בה כאשר ביאר שם בש"ע בתנאי שידע שהיום פסח ומחוי"ב לאכול מצה והדבר הנתחב לו בגרונו היא היא מצה המחוייבת בזה היום (עיין בפרמ"ג בפתיחה הכוללת) ומזה יצא לנו טוב טעם למ"ש בגמרא יבמות. היו לו בנים בגיותו (ואח"כ נתגייר) קיים מצות פ"ו. והוא תמוה דלו יהי' דעשה המצוה הרי לא כיון וצריך לחזור ולקיים. ולפי האמור ניחא. דבמצוה כזאת כיון שנהנה יוצא בדיעבד בלא כוונה ואין לחוש דילמא לא ידע בעת העשיי' שהיא המצוה המחוייבת באותו היום וכנ"ל דכל הגוים יודעים שהציווי הוא לקיום המין ובודאי ידע שזאת היא אשה אשר המצוה נגמרת על ידה והגם שכיון להנאתו לית לן בה הן אמת בש"ע אה"ע סי' א' משמע דצריך כוונה דז"ל חייב אדם לישא אשה כדי לפרו"ת ולרבו"ת ומדכתב כד"י לפרו"ת לרבו"ת ולא כתב בסתם לישא אשה ולהוליד ממנה משמע דמחוייב לכוין בנשואיו כד"י לקיים מצות פ"ו. והנה לפי הנ"ל נראה דיוצא גם בלא כוונה. וא"ת דעכ"פ לכתחילה צריך כוונה זה הדין הוא בכל המצות אפילו דרבנן. ולמה משמיענו זה בזאת המצוה. ואפשר לומר דמשמיענו דסד"א דבנשואין א"צ לכוין כלל כיון דאין זה עיקר המצוה דהמצוה שבתורה פר"ו ורב"ו נאמרה ולא נאמר בתורה קח לך אשה. וה"א דגם לכתחילה א"צ כוונה בנשואין. קמ"ל דצריך לכתחילה לכוין בנשואין כיון דנאמר בתורה לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר נפקא לן להשתדל להיות לו עזר. ואפקי' בלשון פר"ו ורב"ו. להורות דבשעת לקיחת העזר יכוין לטעם פריה ורביה אבל בדיעבד יוצא גם בזולת הכוונה וכמש"ל זה מה שנ"ל:
8
ט׳(ז) יש מצות שקיומם רק במחשבה. כגון אנכי י"י אלקיך כאשר יבואר במקומו (והנה לדעתי ודאי צריכין כוונה לצאת י"ח המצוה. אפילו למ"ד מצות א"צ כונה זהו דוקא מצוה התלוי' בעשי'). מיהו לדידן אין נ"מ דקי"ל בל"ז מצות צריכות כוונה במצוה דאורייתא ובדרבנן לא אשכחן מצוה במחשבה). והנה יש מצות התלויים בדבור. עיין בב"י או"ח תקפ"ט שכתב בשם רבינו שמואל דגם למ"ד מצות א"צ כוונה דוקא מצוה שיש בהן מעשה שעשייתן עשי' מיקרו גם בזולת כוונה משא"כ מצות התלויות רק בדיבור שאין בהן עשיה גמורה לכ"ע צריכין כוונה. וכתב הפרמ"ג בפתיחה הכוללת דנ"מ גם לדידן דס"ל מצות צריכות כוונה אעפי"כ במצות דרבנן קיי"ל דא"צ כוונה היינו דוקא בתלויות במעשה משא"כ התלויות רק בדיבור כגון הל"ל (ובל"ז הסמ"ג ס"ל הלל דאורייתא) וברהמ"ז בלא אכל כדי שביעה. וברכת הנהנין (ואפשר גם ברכת המצות) צריך לכוין מקודם שעושה כדי לקיים מה שצוהו חז"ל כאשר נצטוינו בתורה לא תסור וכו', ובזולת הכוונה לא קיים המצוה. והי' לפי"ז מהראוי לחזור ולברך. אך להיות דהפרמ"ג פקפק בזה ורוצה להביא ראי' דגם אותן התלוים בדיבור א"צ כוונה בדיעבד ע"כ מסתפינא להקל בספק ברכה הא ודאי בהל"ל יחזור ויאמר בלא ברכה דבל"ז יש סברא דהוא מדאורייתא. וגם אי דרבנן יש לחוש לסברת רבינו שמואל. ולכתחילה ודאי צריך לכוין כנ"ל אליבא דכ"ע. ובברהמ"ז בלא אכל כדי שביעה יש להביא עצמו לידי חיוב כדי שיחזור ויברך נ"ל:
9
י׳(ח) לעיל כתבנו במצוה שיש, בה הנאה מהני בדיעבד גם בלא כוונה. לפי"ז נדה שטבלה בימי הקור דאין הנאה לגוף. לכאורה ודאי צריכין כוונה לכוין לצאת י"ח כיון דהוא מ"ע דאורייתא ובזולת זה לכאורה אינה יוצאת (דבשלמא בימי החום הוה הנאה לגוף י"ל דיוצאת אבל בזמן הקור קשיא) והי' מן הצורך להודיע זה לנשים דלכאורה בזולת הכוונה אין יוצאים. ונ"ל ללמד זכות דא"צ כוונה רק מה שהוא ממנין תרי"ג מצות דאורייתא. משא"כ הטבילה אינה ממנין תרי"ג רק ממנין תרי"ג הוא שמירת ימי נדה וזיבה. והטבילה הוא עצה מן התורה לתקן ולטהר אשה מטומאתה לבעלה. ובאם לא תטבול. אעפי"כ קיימו המצוה בשמירתם. יוצא לנו מזה לדעתי בדרך אפשר. דהנידון כזה דבר שאינו מגוף המצוה ממנין תרי"ג יוצאין י"ת בלא כוונה. ואעפי"כ אין בכחי להכריע בזה מדעתי. ולדעת המשכיל ע"ד ילמד בזה גם לב"ב בעסק טבילת נדה לכוין לצאת י"ח: עוד זאת אדרש לבני ישראל בענין הג' תפלות שבכל יום שהם מדרבנן. והנה לפימ"ש לדעת רבינו שמואל דמצוה שבדבור גם בדרבנן אינו יוצא בלא כיונה ודאי צריך לכוין מקודם לקיים מצות חז"ל כאשר נצטוינו לא תסור וכנ"ל, אלא גם לפי מה שפקפק ע"ז הפרמ"ג ג"כ נ"ל דצריך לעיין בדבר דהנה עיקר התפלה מ"ע מדאורייתא ממנין תרי"ג ולעבדו בכל לבבכם עבודה שבלב היא תפלה. רק המ"ע דאורייתא הוא שיתפלל אדם בכל יום לבוראו איזה ענין המצטרך לו בכל אופן שיהי'. וחז"ל הסדירו התפלה על הסדר וג"פ בכ"י דוקא. והנה לפי"ז הם אמרו שאינו יוצא בבקשה בעלמא. והוה כמו דמדאורייתא מסככין בנסרים. וחז"ל החמירו שלא לסכך רק באופן היותר נאות דמסתפק הפרמ"ג ונוטה דעתו דבישב בסוכה פאת לא יצא גם י"ח המצוה דאורייתא דיכולין חכמים להפקיע לגמרי מצותו כאילו לא עשה כלל. כ"ה הענין בכאן. לא מיבעיא אם לא ביקש עדיין בזה היום במו פיו איזה בקשה הנה התפלה הראשונה היא במ"ע דאורייתא אלא אפילו אם כבר ביקש איזה ענין וגם אם כבר התפלל תפלה אחת ביום הנה חז"ל תיקנו שאינו יוצא י"ח המצוה רק בג' תפלות דוקא. הנה כלם נכללים בכלל המ"ע דאורייתא ולעבדו בכל לבבכם. וצריך לכוין בכלם לקיים המ"ע ולעבדו וכו' עפ"י תקנת חז"ל. ובזולת זה לא יצא י"ח לפי סברא הלזו. והמ"י. וידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק ממאמר רז"ל בכ"מ בש"ס תפלה דרבנן ואקילו שם בכמה עניינים הדבר הזה צריך ביאור רחב. אכ"מ יפורש במ"א אם ירצה הגוזר. ומה שפסקו הפוסקים דבדורות הללו אין חוזר ומתפלל בשביל חסרון כוונה היינו כוונת התפלה לכוין פירוש המלות בכוונת הלב. אבל בחסרון כוונה לקיים המצוה ודאי חוזר. כן נראה לדעתי ודי בזה:
10