דרך פקודך כ״אDerekh Pikudekha 21

א׳מ"ע כא לספר ביציאת מצרים ליל טו ניסן

ב׳חלק המעשה:
(א) מצוה כא (הג"ה מצוה כ"א יצ"מ בסוד השם אהיה בינ' עשרה פעמים אהיה בגי' רד"ו עיין בפרע"ח ע"כ סיפור יצ"מ מצוה כ"א בגימ' אהי'.) מ"ע לספר ביצ"מ ליל ט"ו ניסן שנאחר והגדת לבנך ביום ההוא וכו' הנה עיקר המצוה לספר לאחרי' את כל אשר הפליא הש"י עם אבותינו ועמנו כאשר הוציאנו:

ג׳(ב) אם יש לו בן יספר לבנו ויספר לו לפי כחו ולפי שכלו להבינו איכות הדבר עד שיבין ומצוה ללמד את הבן שישאלהו מה נשתנה עניני הלילה הזה מכל הלילות ומצוה לעשות לפניו דברים מתמיהים שיתמה הבן וישאל מה נשתנה ואז ישיבהו האב ויספר לו הענין ונרמז הענין בתורה והיה כי ישאלך בנך וכו' דקשה תיבת והי' מיותר דיצדק שפיר לומר וכי ישאלך וכו' ואתה תשיבהו מזה נשמע דמצוה מ"ה הוא ע"י שאלה ותשובה ועפ"י פשוטו טעם הדבר שביותר נקבע הענין בנפש הבן כאשר הסיפור בא לו ע"י מבוקשו כיון שהוקשה לו איזה דבר וביקש למצוא טעם אך הוא לדעתי עפ"י הנודע מרז"ל דתיבת והי' מרמז לשמחה והכוונה שמחה תהי' לפניו ית"ש כאשר ישאלך בנך והאב מודיע לו הטעם ומתפעל בנפשו כאשר השיג המבוקש כמ"ש החכם מי שנא טעם טעם התרת הספיקות לא טעם תענוג מימיו וע"ז נקבע הענין בנפשו. יותר ממה שיקבע הענין לו בהודעה בלבד מבלי שאלה הבן הדבר:

ד׳(ג) אפילו אין לו בן סמוך על שלחנו אז בסעודתו ויושב עם אחרים מצוה לספר זה לזה ומצוה מה ג"כ שישאלו זה לזה מה נשתנה וכו' הגם שכולם חכמים ויודעים זה הדבר. א"כ אזדא לה הטעם שכתבתי לעיל עכ"ז הדבר שבא ע"י שאלה בא הענין ברוב הדברים מסודר ומתוק לחיך ונקבע ביותר בנפש הלא תראה כמה מהמחברים אשר ירצו לחבר איזה ענין רחב ומתייראים פן לא יקובלו הדברים. לאוזן העניין ולשכל מחמת קוצר המשיג ועומק המושג באורך וברוחב אזי לתקן זה חיברו הענין בדרך שואל ומשיב בכל ענין וענין כדי שיקובל לשכל בדברים קצרים כאשר חיבר בעל ח"ה בשער עבודת האלהים אמרה הנפש אמר השכל וכן כמה ספרים שחיברו יחדיו בדרך ר"ב ותלמי"ד:

ה׳(ד) ע"כ אפילו אין עמו חבירים ותלמידים אשתו שואלתו ובאם לאו הוא שואל לעצמו כדי שיבואו העניינים בדרך שאלה ותשובה מטעם הנ"ל הגם שאין לבקש טעם למצו' מה ולומר דוקא זה הוא הטעם דקיי"ל אין טעם למצות (היינו לבא עד תכלית הטעם כי א"ס לדברי תוה"ק והאיך יוכל שכל האדם המוגבל לבא לתכלית טעמי המצות הבאים מא"ס ב"ה) אבל אעפי"כ מצוה גדולה הוא לבקש טעם בכל מצוה רק ידע באמת בנפשו שאין זה הטעם סיבת המצות רק הוא עמוק עמוק מי ימצאנה ויתבאר לך אי"ה טעמים בחלק המחשבה כיד יי' הטובה עלינו רק הצגתי לך בכאן בחלק המעשה הטעם הקרוב הנצרך מאוד למעשה ואתה תבין ונ"ל דנשמע הדבר הזה מן התורה והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר דתיבת מחר הוא מיותר לגררי ואין לו ביאור כי הציווי הוא לכל ימי עולם אלא להורות דהנה המצוה לכל ישראל נאמרה בלשון יחיד לכ"א בפ"ע והנה הי' בודאי בהם כמה אנשים אשר נא היו להם בנים. והנה א"א לומר להם שישאלו להם בניהם מחר ע"כ הוא להורות דתיבת בנך לאו דוקא הה"ד אחר ושפיר תוכל להיות השאלה מחר ומה שאמר בנך להורות דמצוה מ"ה בשאלת הבן אם אפשר וגם יש לפרש כי ישאלך בנך מלשון בינ"ה היינו הבנתך שאפי' אין לך מי שישאלך תשאל מבינתך ותשיב לך ויורה ע"ז תיבת מחר כמ"ש בסמוך:

ו׳(ה) כל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח ולא שייך לומר בזה סיימתינהו לכולהו שבחא דמרך כיון שנצטוינו לספר וידוע דכח הבשריי קצר מלהשיג כל הנפלאות והניסים אשר התנוסס הש"י עמנו וא"א לומר שנצטוינו לספר הכל ע"כ נצטוינו לחקור ולדרוש ע"י פסוקי התורה הניסים והנפלאות עד מקום שיד שכלינו מגיע ע"כ זה הוא המצווה עלינו ע"כ כל המרבה לספר ה"ז משובח:

ז׳(ו) תיקנו חז"ל אפילו עני שבישראל וצריך ליקח מן הצדקה לא יפחתו לו בלילה הזה פחות מד' כוסות כל כוס לא פחות מרביעית וזה צריך לכ"א מבני ביתו בניו ובנותיו כי כ"א מחוייב בדבר וסמכו חז"ל זאת המצוה על ד' לשונות של גאולה הנאמרים בתורה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי:

ח׳(ז) כ"א צריך לאכול ולשתות בלילה הזה בהסיב' לצד שמאל דרך חירות לא בהסיבת ימין דשמא יקדים קנה וכו' ולא פרקדן דלא מיקרי הסיבה הכל הוא הטעם להראות חירות מופלג שהוציאנו הקב"ה מעבדות לחירות:

ט׳(ח) תלמיד בפני רבו אינו צריך הסיבה ואם רבו נותן לו רשות מותר בן בפני אביו צריך הסיבה אשה אינה צריכה הסיבה ואם היא חשובה צריכה הסיבה וצ"ע בבנות בפני אביהן:

י׳(ט) המחוייב בהסיבה אם אכל מצה בלא הסיבה צריך לחזור ולאכול בהסיבה:

י״א(י) מרור אסור לאכול בהסיבה ואם אכל בהסיבה אין צריך לחזור ולאכול בלא הסיבה:

י״ב(יא) המחבבין מצות בוראם נוהגין לנשק המצה והמרור והד' כוסות להורות חשקם ותשוקתם בדביקות לעשות רצון קונם בדביקות רוחא ברוחא כי חיות הנה המצות עבור שנשפע אליהם רצון אלקי אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות את כל החוקים האלה ומה גם עתה בלילה הזה שהוציאנו הש"י מתחת עבדות העכו"ם ואלקי נכר הארץ להיות עבדים לו לעבוד עבודתו:

י״גחלק הדיבור
(א) צריך ללמוד משפטי המצות ונחדש דינים והלכות וכו' כנ"ל כמה פעמים זה נקרא חלק הדבור והגם שחלק המעשה ג"כ הוא בדבור לספר ביציאת מצרים הנה מעשה יקרא לה עקימת שפתיו הוה מעשה ובהתבוננות בשכל המושכל בענין הניסים ג"כ מעשה יקרא לה:

י״ד(ב) נ"ל דבאמירת ההגדה באם אינו מבין כלל מה שהוא אומר אינו יוצא י"ח דאנן הגדה וסיפור בניסים בעינן ובאם הוא אינו מבין אין זה מיקרי סיפור ע"כ מי שאינו מבין יקרא ג"כ הפירוש בלשון אשכנז ולא סגי לדעתי לעיין אח"כ בשעת האכילה וכיוצא בפירוש לשון אשכנז דהרי בשעה שאמר לא הבין ואח"כ מה שמעיין עיון נק' ולא הגדה וסיפור ואנן הגדה וסיפור בפה בעינן ע"כ יקרא בפה גם בל"א וכיוצא בשחר לשונות ומידי דברי בזה באתי כמזכיר להיות שכעת יש הגדות מתורגמים בלשון אשכנז והוא מכת האפיקורסי' והוא מספרי המינים ואסור בבל יראה ובל ימצא ע"כ המשכיל יזהר בזה:

ט״ו(ג) המשכיל על דבר המצוה כששואל לו הבן או אחר מה נשתנה לא סגי' לי' באמירת ההגדה אח"כ רק צריך להשיב לו ולספר לו המעשה בלשון שמבין הבן ולהאריך עמו עד שיכנס הדבר בלבו וכן נשמע מלשון הציווי והגדת לבנך וכו' הגדה לשון המשכה באורך (הג"ה ג"ד הוא לשון הצלחה ומזל כמו בא ג"ד וכן הוא בגמ' גד גדי וסינוק לא וזה יש לפרש והגדת לבנך שתצליח את בנך בזה הסיפור רצ"ל לא סגי בסיפור בעלמא שלא יקבע הדבר בלבו רק יטריח א"ע עמו להטעימהו העניינים על נכון עד שיכנס הדבר בלבו וזהו הצלחתו תלמיד שרואה סימן יפה במשנתו:):

ט״ז(ד) ונ"ל אם הבן או אחר השואל בן הבנה בטוב. מצוה מ"ה הוא להטריח עמו בסיפור. עד שיראה שכ"כ נקשר הענין בהבנתו עד שהוא יכול לספר לאחרים נשמע מדקאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמ"ר דהלאמ"ר אינו מובן ולפמ"ש יונח שמאריך עמו בסיפור להבינהו ע"כ עד שהוא יהי' יכול לאמר לאחרים סיפור המעשה (הג"ה ובזה יתבאר ג"כ והגדת דייקא כי אמרו בגמ' בהנהו תינוקת שאפי' בימי יב"נ לא איתמר כוותייהו ג"ד גמול דלים ומ"ט מהדר תגא דד' לגבי' ג' כי היכי דלימצי לי' נפשיה הנה תראה מבואר דאו' ג' יכונה למשפיע ואות ד' יכונה למקבל הנה יאמר וה"ג"דת לבנך שתספר לבנך באופן שיהי' גם הוא בבחי' "ג"ד היינו שיהי' יכול להשפיע לאחרים וזהו הלאמ"ר וכמ"ש:):

י״ז(ה) לא יספר רק להשואל ששואל ומבקש האמת לידע משא"כ לאפיקורס שמבקש לקנתר ואינו רוצה התירוץ רק הקושיא אין להרבות דברים עמו בלילה הזה המקודשת לי"י וכאשר תראה בברייתא שסידר בעל הגדה וצוה להקהות את שיניו של הבן רשע ולא להרבות דברים עמו בויכוח וזה יש לפרש והי' כי ישאלך בנך מחר לאמ"ר דהלאמ"ר אינו מובן ולפמ"ש יונח דוקא אם אתה רואה שהוא שואלך לאמ"ר כדי שתאמר לו התירוץ ותעמידהו על האמת משא"כ אם אתה רואה שאין שאלתו כדי לאמ"ר אדרבא הוא רוצה להעמידך ג"כ בקושיא אל תען כסיל באוולתו רק הקהה את שיניו לומר לו אין חפץ בכסילים (הג"ה ונ"ל לפרש בזה במשלי אל תען כסיל באוולתו פן תשוה לו גם אתה. ענה כסיל באוולתו פן יהי' חכם בעיניו וקשיא קראי אהדדי ותירצו חז"ל בגמ' הא בד"ת והא במילי דעלמא והנה קשה לפי"ז בסידור הברייתא שסידר בעל הגדה בבן רשע שצוה להקהות את שיני הרשע ולומר לו בעבור זה וכו' לי ולא לו וכו' הנה כ"ז אין תשובה על שאלתו רק חיפה ודברים רעים והנה קשה לפי"ז ממ"נ אם שאלת הבן רשע בענין הזה מיקרי דברי תורה הנה מן הצורך להשיבו כהוגן בדרך הנחת המופת לקיים ענה כסיל וכו' ובאם זה מיקרי מילי דעלמא הנה מן הצורך לקיים אל תען כסיל וכו' וא"כ לא ישיבהו שום דבר אך הוא לדעתי דזה כוונת המלך החכם ברוח קדשו אל תען כסיל וכו' רצ"ל אל תענהו דרך ויכוח להתווכח עמו ולהוכיח ע"פ בדרך המופת כיון שהוא כסיל ואינו רוצה להתלמד רק כוונת קושייתו אדרבא כדי להמשיך עמו אחרים ע"כ אל תענהו כי לא יודה על האמת ואדרבה בהמשך הזמן פן תשוה וכו' אך אם לא תענהו כלל הנה יסבור שכבר נצחך ואתה מסכים עמו בלב הנה יהי' חכם בעיניו פ"כ מן ההכרח שתענהו שאינך מסכים עמו בשום אופן רק שאינך רוצה להתווכח עניו כי הוא לאו מד"ק אל תען וכו' וזה הוא הפירוש לדעתי אל תען כסיל וכו' הויכוח רק חלילה לשתוק כי יסבור שנצחך רק ענה כסיל וכו' רצ"ל שתענהו שאתה מוזהר בואל תען וכן יש לפרש דב חז"ל הא בד"ת רצ"ל תענהו בד"ת היינו אל תען וכו' ואלו הן הדברים הנאמרים בבן רשע ואף אתה הקהה את שיניו אבל לא דרך ויכוח הבן הדברים:):

י״חחלק המחשבה
(א) ודאי צריך לכוין לצאת י"ח מ"ע תורה ובאם לא כוון אם עדיין לא עברה הלילה צריך לחזור ולספר בכוונה ונ"ל דצריך לכוין הטעם כיון דהטעם מבואר בתורה היינו למען תספר באזני בנך וב"ב את אשר התפללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני י"י הרי מבואר שטעם הסיפור הוא בכדי לידע ולהודיע ולהוודע שהוא אלקי עולם אלקי ישראל המשגיח והכל יכול והוא המשדד מערכות השמים כרצונו וכי אין כח בשום נברא להרע או להיטיב מבלעדי השגחתו ית"ש:

י״ט(ב) הנה נצטוינו במ"ע לספר בליל היציאה בעת אשר הודיע הש"י גבורותיו לבאי עולם ואהבתו לישראל עם קרובו ממילא רמזי המצוה חובה עלינו בכל עת לפרסם אמונתו ויכולתו והשגחתו ולהדריך את חביריו ובניו וב"ב בדרכיו ית"ש ולהרחיקם מאת אשר שנא י"י ולא יאמר האדם מה לי לצרה הזאת כיון שאני בעצמי שלם בדבר הרי תראה המצוה הזאת מצווחת ככרוכיא אשר היא מצוה עלינו אקרקפתא דגברא לפרסם אלקותו ית"ש:

כ׳(ג) והנה עיקר המצוה שיהי' הסיפור ע"י שאלה ותשובה ואפילו אין לו מי שישאלנו הוא שואל לעצמו ומשיב (עמש"ל בחלק המעשה) כי מצוה עלינו להטעים ענייני האמונה ולהודיע מתיקות עבודתו. וכבר ידעת שע"י השאלה באת התשובה יותר מוטעמת דהרי תראה מ"ש רז"ל ומתלמידי יותר מכולם דהתלמיד להיותו אינו שלם בשכלו עדיין שואל שאלות עי"כ באו ההלכות יותר מוטעמות בלי פקפוק (ואי"ה נדבר מזה בדרך המלך מסילה לאלקינו):

כ״א(ד) והנה ידוע אשר י"ג עיקרי הדת הם ואלו הן. א מציאת הבורא ית"ש. ב שהוא יחיד אחדות פשוטה מחוחלטת. ג אינו גוף ואין לו משיגי הגוף. ד ראשון ואחרון ואין ראשית לראשיתו. ה לו לבדו ראוי להתפלל ולא לזולתו כי הנו אדון עולם לכל נוצר יורה גדולתו ותפארתו. ו מציאת הנבואה מן השמים. ז נבואת משרע"ה למעלה מן כל הנביאים. ח תורה מן השמים ע"י משרע"ה נאמן ביתו. ט זאת התורה לא תהי' מוחלפת לא יחליף ולא ימיר דתו. י הש"י יודע מחשבות בני אדם וכל היצורים ומחשבתם מביט לסוף דבר בקדמותו. יא שכר ועונש. יב ביאת המשיח ב"ב. יג תחיית המתים שיהיה ב"ב הן המה יג עיקרי הדת אמונת הישראלית והנה ערבים עלי דברי דודים הרב הגדול מהר"ם חאגיז אשר כלל בדבריו אשר כל העיקרי' תלויי' בזכרון יצ"מ ואנחנו בעניננו הוספנו נופך משלנו בכל עיקר ועיקר ותראה בדברינו אשר כלל האלה העיקרי' נרמזי' בפסוק למען תספ' באזני בנך וכו' וידעת' כי אני י"י ממילא לפי מ"ש שצריך לכוין הטעם להיות הטעם מבואר בתורה כנ"ל א"כ לפי מה שנבאר שמבואר בפסוק הזה כל הי"ג עיקרים א"כ צריך לכוין שמספר ביצ"מ בכדי לקבוע בלבבות אמונת אומן י"ג עיקרי הדת ואתה תבין:

כ״ב(ה) וז"ל הרב הגדול הנ"ל (ע"י יצ"מ נתאמ' לנו) א' שהוא מצוי שנאמר אני י"י בא דבר אל פרע' (והנה הוא עיקר הראשון מציאת הבורא ופרעה הכחיש ובעל כרחו הוצרך להודות והנה הוא מבואר במצות הסיפור שנאמר ולמען תספר וכו'. וידעת' כי אנ"י י"י): הב' שהוא אחד שנאמר למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ (הנה הוא עיקר הב' ונרמז כ"כ במצות הסיפור באמרו למען תספר וכו' וידעתם כי אני י"י כבר כתבנו כמה פעמים שרמז אני הוי' מורה הגם שיש שינוי מפעלים בעניני הטב' עכ"ז הוי' הוא האלקי' באחדו' והוא לבדו הפועל והעושה כל ובא לזה הרמז אני הוי' כי אני מורה על התלבשות הוייתו במלבושיו כביכול כי האותיו' שלפני הוי' ושלאחריו בגי' אנ"י בסוד אני ראשון ואני אחרון והוא מורה על התלבשות הווייתו בשנוי מפעלים בטבעים כדמיון הלובש המתלבש במלבושיו לפניו ולאחריו והלובש מסתת' במלבושיו והלבושי' מתנענעים בתנועתו והוא אחד הלובשם ופועל בהם וז"ש הכתוב ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי הגם שתראה פעולת מתחלפות בין והתבונן וזה אשר פרשתי מלוך על כל העולם כלו בכבודיך היינו במלבושיך (כי ר"י קרא למאני מכבדות') היינו שיכירו ע"י המלבושים שאתה הוא י"י אלקינו לבדיך עושה כל והבן) והנה הרב הנ"ל השמיעני העיקר: הג' שהוא ית' אינו גוף וכו' ואני אבארנו נרמז ג"כ בחצות הסיפור באמרו ולמען תספר וכו' וידעתם כי אני הוי' ירצ"ל ענין מציאותו אינו מובן רק בידיעת השכל אמיתיית מציאות כי אינו גוף כי הגוף יתוודה בראיי' ובשמיע' וכיוצא משא"כ דבר שאינו גוף לא יתוודע רק בפשיט' ידיעת השכל הבן הענין אמרו וידעתם וכו': הד' שהוא מחדש ניסים ונפלאות בשינוי הטבעיים בכל עת שירצה וזה הוראה גמורה על חידוש העולם וכו' (כיון שהוא משדדם ע"כ הוא חדשם) וכיון שהוא המחדש בנ"י תמיד מ"ב הוא ודאי קדמון לו (הרי עיקר ד' נרמז ג"כ במצות הסיפור ולמען תספר וכו' את אותותי אשר שמתי בם (בשידוד המערכה ועי"כ וידעתם כי אני הוי' המהווה כל הויות ע"כ יכול לשדדם כרצונו וכיון שאני המהווה הווייתם ע"כ אני קדמון להם הבן הענין): הה' שהוא משגיח בפרטים שנאמר כי אני י"י בקרב הארץ (הוא עיקר הה' אשר או לבדו ראוי להתפלל ולא לזולתו נרמז ג"כ במצות הסיפו' למען תספר וכו' וידעתם כי אני י"י רצ"ל אפילו בכל הדברים המוטבעים בטבע השגחתו בפרט מושלת בו שם בכל דבר ואני המהווה אותם בכל עת אני מעמידם בקיומם. ותנועתם מהווייתו וא"כ אין להשים מגמת האדם בתפילתו רק לאמירת הווייתו: הו' שהוא מנבא את הנביאים ההולכים בשליחתו שנא' לכה ואשלחך אל פרעה (הוא עיקר הו' נרמז במצות הסיפור למען תספר וכו' ואת אותותי אשר שמתי בם היינו כביכול התלבשות רצונו באותיו"ת להודי' לנביא שאז נתאמת הענין דהנה פרע' כפר כאשר באו משה ואהרן והודיעו לו מציאות הבורא ב"ה שהוא למעלה מן כל המזלות ולא נדע מהותו רק הווייתו ומציאותו ע"כ באו אליו בשם הוי' והנה פרע' הכחיש באמרו אם יש מציאות בורא כזה האיך יצוייר שיתגלה בקולו ורצונו כביכול אל האדם ע"כ אמר מ"י הוא אשר אשמ' בקולו רצ"ל האיך אפשר לציי' מציאות הוי' ויהי' יכולת להאדם לשמוע בקולו ודיבורו והנה נתפרסם הענין בהראות האותות כמ"ש משה מפיו ית' וז"ש ולמען תספר וכו' ואת אותותי אשר שמתי בם כפשוטו שנתפרסם מציאות הנבואה ע"י האותות וג"כ רמז כמש"ל האותו"ת לשון אותיו"ת הבן הענין): הז' שנבואת משרע"ה למעלה מכל הנביאים שנאמר ואהרן אחיך יהי' נביאך (הוא עיקר הז' נרמז ג"כ במצות הסיפור ולמען תספר וכו' וידעתם כי אני הוי' כאשר ידעת שגלות מצרים היא גלות הדע"ת ולא הי' באפשרי להיות הגאולה רק ע"י מי שנשמתו מסוד הדעת הוא משרע"ה אשר ידע"ו י"י משא"כ שאר הנביאים וז"ש וידעת"ם רצ"ל ענין היציאה כדי שתדעו שמקודם לכן היו גלות הדעת וזה א"א רק ע"י נבואת משה ע"ה שהוא למעלה מכל נביא מסוד הדעת וז"ש בתורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידע"ו י"י וכו' והבן): הח' שיש תורה מן השמים שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וכו' (הוא עיקר הח' ונרמז ג"כ במצית הסיפור ולמען תספר וכו' וידעתם כי אני הוי' רצ"ל אחר היציאה הזאת תדעו כי אני הוי' כאשר אתגלה לכם בהר מתוך האש וע"כ התחיל במאמרו ית"ש אנכי י"י אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ וזה הענין נתאמת לנו ג"כ בסיפור יצ"מ כמ"ש בחו"ה דודאי כל מי שתגדל עליו חסדו ית' בייחוד מהשאר יחוייב לעבודה מיוחדת וכיון שחסדו גבר עלינו ביותר מכל העמים חייבנו בעבודה מיוחדת הוא. מצותיו ותורתו ועוד יש להעמיק בענין רק כי יאריך הסיפור המשכיל יתבונן בעצמו). והנה עיקר הט' שלא תהי' תורה מוחלפת ולא ימיר דתו לעולמי' לא דיבר בו הרב הנ"ל ואנחנו נדבר מזה ויתבאר בדברינו ביתר ביאור גם עיקר הח' הנ"ל דהנ' במצרים הי' גלות הדעת לא ידע"ו את י"י כאשר נודע הדבר למבינים והש"י הוציאם להודיע כי הוא אלקי עולם י"י ויצא הדעת מן הגלות והנה הש"י ב"ה אינו מושג מהותו והנה הוציאנו להשיג רצונו והנה הוא ורצונו חד וגם רצונו אין סוף כי הוא וחכמתו ודעתו אחד כמ"ש הרמב"ם וא"א להשיג רצונו כמו שא"א להשיג מהותו כביכול רק נתן לנו השי"ת תורתו אור מעטה לבושו וזאת התורה ירדה מגבהי מרומים וכל התורה כולה בעצם שמותיו של הקב"ה וכל השמות תלוים בשם המפורש הוי' ב"ה א"כ כל התורה כולה נארגת ע"ש הוי"ה תורת הוי' תמימה דוק נא כל הדברים אלה בשל"ה בהקדמת תולדות אדם והנה בירידת התורה מעולם לעולם עד התלבשה בעוה"ז בסיפורים גשמיים הנה הוא הוא רצונו ית"ש אשר. נתלבשה לטובותינו בסיפורים ועניינים גשמיים אם יטעון ראובן כך ושמעון כך רצונו ית"ש הוא שיהי' הפסק כך וכך א"כ אנחנו משיגים רצונו ית"ש באמצעות התורה דוק כ"ז בס' תניא והנה רצונו הוא שמו (שמ"ו בגי' רצו"ן) הוא שמו ית' העצמיי כביכול שם הוי' ב"ה והוא תורת הוי' תמימ' הבן הדברים וכיון שהוא כן תבין ותדע עיקר הח' שכתבנו תור"ה מ"ן השמי"ם נרמז בוידעת"ם כ"י אנ"י הוי"ה והידיעה בהוי"ה הוא ע"י התורה בין והתבונן והעיקר הט שלא תהי' תורה מוחלפת דכיון שהתירה היא שמו ית' האיך יצוייר שינוי ח"ו בשמו ורצונו (הבן הדברים כי תסמר שערות הראש להרחיב הדיבור בזה ואתה דע לך): הי' שהוא יודע העתידות ומחשבות שבלבבות בני האדם ידיעה שלימה שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים וכו' (הוא העיקר הי' נרמז ג"כ במצות הסיפור למען תספר וכו' וידעתם כי אני הוי' רצ"ל יתברר לכם הידיעה אצלי וידעתם פועל יוצא רצ"ל שתחייבו הידיע' אצלי והנה ענין הידיע' בפרטים ביאר הרמב"ם כיון שהכל נתהווה מהווייתו ית"ש ממילא הידיע' לא תתחייב בו ריבוי ח"ו רק בידיעתו א"ע כביכול יודע את הכל הבן הדברים וז"ש וידעתם תחייבו לי הידיע' כי אני הוי' המהוה כל ובידיעת א"פ כביכול וכו' בין והתבונן ותמצא טוב טעם ודעת): הי"א שהוא גומל ומעניש שנאמר למען תדע אשר יפליא וכו' (זהו עיקר הי"א נרמז ג"כ במצות הסיפור למען תספר וכו' ואת אותותי אשר שמתי ב"ם דייקא עבור עונם וידעתם כי אני הוי'. הנה עיקר השכר לאדם הוא בידיעת כבודו ית"ש הוא עיקר התענוג הנצחיי הנה אמר שתספר אשר שמתי במצרים העונש ועליכם זרח אור ידיעת השם ב"ה וית"ש הנה נתפרסם שכר ועונש): הי"ב שהוא עתיד לגאול אותנו ע"י נביא כאשר גאל את אבותינו ע"י משרע"ה שנאמר ואזכור את בריתי היינו לעתיד מלבד הרמז אהי' אשר אהי' וכו' (זהו עיקר הי"ב ביאת המשיח ב"ב נרמז ג"כ במצות הסיפור למען תספר וכו' את אשר התפללתי במצרים ענין התעללת"י יתפרש מלשון נראה בעליל ובלשון המקרא בעליל לארץ היינו התגלות הנסתר ורצ"ל שתספר איך שנגלית במצרים היינו שהשכינה כביכול היתה עמנו בגלות והנה בעת הגלות לא היו יודעין זה ובעת הגאולה נתגלה להם השי"ת בשכינת עוזו שהיתה עמהם מעת היותם לשם רק שהי' הדבר בהסתר וכעת נתגלה וצורך הסיפור הזה לידע ולהודיע שכמו אז כן עתה שכינת עוזו עמנו למשכן וכמו שלא יעזוב את שכינתו כביכול כן לא יעזבנו ולא יטשנו עד יגאלינו גאולת עולם. ב"ב): הי"ג שהוא ממית ומחיה מהמטה שנהפך לנחש ומענין ידו של מש' שנצטרע' ונתרפאת ומצורע חשוב כמת (זהו עיקר הי"ג תחיית המתים שיהי' ב"ב נרמז ג"כ במצות הסיפור למען תספר וכו' ואת אותותי אשר שמתי ב"ם כבר סידר בעל הגדה ובאותות זה המטה כמו שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות ומהמטה נשמע ת"ה) הנה נרמז כל הי"ג עיקרים במצות הסיפור:

כ״ג(ו) ומעתה נבין את אשר הרב בעל העיקרים חלק על הרמב"ם במנין העיקרים וכללם כולם תחת ג' עיקרים (הגם שגם הוא מודה שכל הי"ג נצרכים לדת הישראלי אבל אעפי"כ לעיקרי יסודי הדת לא הניח רק ג' עיקרים) והם מציאת השם תורה מן השמים שכר ועונש עי"ש בספרו שהביא ראיות אבל כאשר תתבונן במה שכתבנו איך כל הי"ג עיקרים נכללים ביצ"מ הנה אנחנו מצווים מן התורה באמונת כל הי"ג כיון שנצטוינו בסיפור יצ"מ הבן הדברים וגם נצטוינו בזכרון יצ"מ כל הימים ואתה תבין:

כ״ד(ז) הנה עוד הביא הרב מהר"ם חאגיז בספרו כמה עניינים אשר נתאמתו ע"י יצ"מ ונכללים כולם לדעתי תחת יסודי הדת כאשר אבאר אי"ה שהרשות נתונה ביד כל אדם להיות צדיק וכו' שנאמר ויחזק לב פרעה (הנה זה נכלל בעיקר הי' עיקר הידיעה ואעפי"כ הבחירה חפשית וכבר האריכו בזה רבותינו הלא בספרתם וגם נכלל בעיקר הי"א שכר ועונש דבאם היתה הידיע"ה מוכרחת איך יתכן שכ"ר ועונ"ש אלא ע"כ שהרשות נתונה והבחירה חפשית שהוא שומע צעקת דלים שנאמר וגם אני שמעתי את נאקת ב"י וזה נכלל בעיקר הה' לו לבד ראוי להתפלל כי הוא שומע ומאזין עתירתן שלא יאמר האדם על המאורעות הבאות עליו מקרה הם וכו' כמו שעשה פרעה לבסוף (אמר) י"י הצדיק וכו' (זה ג"כ נכלל בעיקר הי' הידיעה והשגחה ובעיקר הי"א שכר ועונש ובעיקר הה' לו לבד ראוי להתפלל וכו' שעושין שליחותו כל הבריות ובכל עושה הש"י שליחותו וכו' והן מוסרין עצמם למיתה לקיים מצותו כמו שראינו ענין הצפרדעי' וכו' וכש"כ האדם שחייב למסור וכו' (הנה הוא נכלל בהמדובר מקודם שאין דבר מקרה רק בכל עושה השי"ת שליחותו וענין מס"נ הנה הוא בכלל מצות התורה וכיון שיש תורה מן השמים הנה הוא עיקר הח' מחוייב האדם לעשות כתור') שאינו חפץ בהשחתת עולם ולא באבדת הרשע אלא רצונו שישוב ויחי' ראי' מכמה התראות שעשה לפרעה (נכלל בעיקר הד' קדמון לכל והוא ברא הכל להיטב דוקא והבן שיש מציאת לשדי' ולמעשה כשפים שנאמר ויעשו כן החרטומים (נכלל בעיקר ו' הנבואה מן השמים ובעיקר ח' תורה מן השמים הנה עיקר הו' נבואה ובתורה מבואר הבחינה לנביא על כרחך שיש דבר מציאות בעולם שיעשה שלא כטבע חוץ לנבואה הבן) שהוא שונא חמס וגזל שנאמר ואת העשוי לכם במצרים (זה מבואר בתורה וכיון שיש תורה מן השמים בו מבואר שהוא שונא החמס):

כ״ה(ח) הנה עד כה הגיעו דברינו לבאר עפ"י דברי הרב אשר כל עיקרי הדת הן המה נכללים בסיפור יצ"מ לזה נצטוינו במצוה הלזו בזמן היציאה שקבלנו עול מלכותו ועבודתו ממילא רמז המצוה הזו לנו ולבנינו עד עולם בכל זמן ועידן שמחוייבים אנחנו להיותינו שלמים בעיקרי אמונת י"י אח"ד היינו עיקרים הי"ג מנין אח"ד ולהודיע כ"ש לכל באי עולם לתקוע אמונת אמת בלבבינו לעבדו שכם אח"ד ובהתבוננו במצוה הלזו יחשוב הימים אשר חלפו ועברו עליו בהסתפקות איזה אמינה ח"ו והתרשלו מלפרסם כל אלה וישוב אל י"י וכו' ויקבל עליו וכו' ובזה יקיים המצוה בכל כת ועידן בין והתבונן הדברים:

כ״ו(ט) והנה כבר הודעתיך ענין יצ"מ ישנו בכל אדם ובכ"ז בעת יציאת איז' מדה ממדותיו מהקטנו' דהיינו מדת יראתו ואהבתו דהיינו שלא יפעול פעולת מדותיו בקטנות כמו הקטן שאין שכלו שלם ומתיירא מהתרנגול ואוהב חתיכת זכוכית עד יושלם שכלו ואז לא יתפעל במדותיו הללו רק מהדבר המאויים והאהוב באמ' כן הוא הדבר השי"ת ברא בהאדם המדות הללו שלא יפעול בהם רק בגדלות השכל דהיינו ביראתו לא יירא משום דבר רק מגדולת יוצרו ובאהבתו לא יאהב כ"א רצונו ותורתו ומצותיו וכן בכל המדות כנודע והנה קודם שיוליד המדות הללו בנפשו הם עדיין בקטנות (ומשתמש במדותיו שלא במקומן כדמיון הקטן שאוהב את הדבר שאינו מאוהב למשכיל ויתיירא מדבר שאינו מאויים למשכיל ויתפאר בחתיכת רגבי עפר שיש בידו וכיוצא בכל המדות עד יושלם הדעת דגדלות) דמיון גלות מצרים שהי' בקטנות הדעת כנודע וכאשר יוציא איזה מדה ממדותיו מהקטנות נק' יצ"מ רמז לגדלות שנתפשט הנקודה לשיעור קומה שיתפעל במדה זו בכל איברי גופו הנה לרמז זה נצטוינו ביצ"מ הכללי לספר נפלאותיו בליל היציאה ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וב"ב משועבדים וכו' (ובאם עיני שכל לך תתבונן אנ"ו חב"ד לנו ובנינו חג"ת ובני בנינו נהי"ם בין והתבונן) כי היציאה הית' שלא כטבע כן ביצ"מ הפרטי מחוייבי' אנחנו להודו' לי"י על אשר הוא בעוזרינו (עיין בהג' הסמוכ' להוצי' מדותינו מסוד הקטנו' כי אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו בין והתבונן וסמכנו על המעיין המבין ברמיזה דברי חכמים וחידותם הפוך בה והפוך בה ותמצא מעדנים לנפשך (הג"ה אם טעמת בקצה המטה מנופת צוף עץ החיים ויהי' לך פריו למאכל הנה חבין שם אשר יצ"מ הי' בחפזון שלא יכלו להתמהמה והי' גדלות קוד' קטנות ולדעתי ו"ס הפסוק למען תספר באזני בנך וב"ב את אש"ר התעללת"י במצרים (מלשון עול"ל): (ויונ"ק) ואת אותותי אשר שמתי בם רצ"ל אשר המה המוחין הנה במצרים התעללתי אותם היינו שהיו גלו' מצרים בסיד הקטנות עדיין שלא הפריחו ישראל עדיין מצות ומע"ט ולעשו' האותות לצאת ב"י מן ההכרח הוא ע"י הגדלות הנה הי' גדלות קודם קטנות שלא כטבע וז"ש אשר התעללתי במצרים ואעפי"כ ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני הוי' המהוה כל והוא כל יכול וכאז כן עתה בליל היציא' הוא התעורר' הזה וע"י מצות הסיפור מתעור' בנו יציאת מדתינו אל הגדלות אפילו אם אין בני מצות ומע"ט כ"כ וכ"ה הענין תמיד בכל בן ישראל יצ"מ הפרטי חוזק החסידות הוא בתחילתו ואח"כ נופל ממדריגתו עד כי יתנהל לאטו לרגל המלאכה מלאכת עבודת הקוד' ישמחו ויגילו המשכילי' בהתבוננם בעין השכל בדרוש הנפלא הלזה ואמרו אך טוב לישראל:):

כ״ז(י) ברמזי האר"י ז"ל בספר הכוונות גלות מצרים רמז לגלו' הנשמ' השכליות בתוך הגוף העכו' ויצ"מ רמז ליציאת' מן הגוף לחזות בנועם י"י הנה נתחייבו בליל יצ"מ לספר בדברים ענין היציא' והנה תרא' ותתבונן בצדיקים יום היציאה נק' יומא דהלולא כמ"ש בזהר בהילולא דר"ש בין והתבונן אגרא דבי הילולא מילי:

כ״ח(יא) טעם המצוה עפ"י סוד פסח פ"ה ס"ח שמחוייב להסיח בפה רמז למקיפין היוצאים מן הפה (עיין בטעמי המצות להאריז"ל) הנה תתבונן ידידי אור בהן לעיכובא הנה מזה עיקר חיות הנשמה פנימיות האדם ודקדוקי המצות מצד החסידות מהם יאיר אור המקיף אשר אין לו גבול וכלי שתגבילהו כן אין גבול לדקדוקי המצות בהכשר ויתרון זה מחמיר בחומר אחת וזה מחמיר ביות' כידו' למשכיל והנ' בעת היציאה ממצרי' וקבלת מלכותו יתברך נתחייבנו לספר ולהוציא ההבל מפינו בטובו' הש"י אשר ההבל היוצ' מתוך פנימיותינו יאיר עלינו לאור מקיף ובזה נזכור לעשו' מעשה המצות על דבר כבוד שמו שיאי' אור השי"ת למקיף עלינו ג"כ ויהי נועם י"י עלינו ונמצא יש רמז בזא' המצוה גם למילי דחסידי שבכל המצו' המקיף הוא שמירה והיקף לבל ישלטו זרים והנה נודע כי כל המצות כולם אשר הם בחיוב על האדם הנה כל הדברים הנאמר אשר הוא חוב' לנפש לדקדק בה בכל יכולתה והמתבונן בזה ידקדק בנפשו בכל ענייני מצותיו וישוב אל י"י על העבר ויקבל ע"ע וכו' כנ"ל (הג"ה וזה אשר פירשנו בפסוק וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורו' בשמלתם על שכמם דקשה החחיל ביחי' ויש"א א"ת בצק"ו ומסיי' ברבים משארת' בשמלתם שכמ"ם וגם הל"ל ומשארת' כיון דהוא ענין אחר (כפירש"י עיי"ש) ולדעתי הוא כך וישא העם את בצקו טרם יחמץ היינו הדבר שהו' לעיכובא שכבר נצטוו שלא לאכול חמץ והנה אמר בלשון יחיד שבזה שהו' לעיכובא כל ישראל שוין ודרך אחד להם שזה אסור היינו עיסה ששהתה כשיעור חימוץ אבל יש ויש כמה וכמה מחמירים בדקדוקים שונים זה חומרתו כך וזה כך ולכל אחד דרכו והילוכו בקודש בחומרות אחרות דרכים רבים להם וזה נק' משארתם היינו שיורי וחומרי המצוה אשר אין לה גבול ומזה פשה להם לבושי אור מקיף כשמלה המקפת את השכם כ"א לפי חומרתו בקדש וז"ש שארתם (היינו שיורי מצותם ואמר לשון רבים כי לא ראי זה כראי זה הצד השו' שבהן שדרכן להיטב) צרורות בשמלתם על שכמם (היינו אורות מקיפים כשמל' והבן):