דרך פקודך מ״וDerekh Pikudekha 46

א׳מל"ת מו שלא למנוע שאר כסות עונה מאשתו ומאמה העבר' אשר לקחה לו לאשה

ב׳חלק המעשה
(א) שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע שאר"ה אלו מזונות כסות"ה כמשמעה עונת"ה תשמיש והמונע אחת משלש אלה מרצונו (לאפוקי לאונסו אינו עובר אונס רחמנא פטריה) כדי לצרעה ולענותה עובר בלאו זה:

ג׳(ב) אם מונע אחת משלש אלה מטעם אחר שאינו מכוין לצערה אינו עובר (ואעפי"כ נראה שאינו רשאי בזולת בקשת מחילה ממנה אבל אעפי"כ אינו עובר בלאו כיון שאין הכוונה לצערה נ"ל):

ד׳(ג) מד"ס חייב לה עוד ז' דברים ואלו הן עיקר כתובתה (היינו מאתים לבתולה ומנה לבעולה והרבה דיעות שכתובת בתולה הוא דאורייתא והנה אף עפי"כ לא נזכר בלתו זה רק הג' הנ"ל דכתובה אינו מחייב ליתן לה בעודה תחתיו) לרפאותה לפדותה ולקברה ויושבת בביתי כל ימי מיגר ארמלותא וניזונית מנכסיו כ"ז שאינה תובעת כתובתה ובנותיה ניזונית מנכסיו אתר מותו עד שיתארסו או עד שיתבגרו. וכתובת בנין דכרין:

ה׳(ד) הוא זוכה מד"ס במעשה ידיה (תחת מזונותיה) ופירו' נכסי' בחיי' (תחת פדיונ') ובמציאתה (משום איבה) ויורש אותה (כנגד קבורתה) והירושה הוא מדאורייתא:

ו׳(ה) חייב אדם במזונות בניו ובנותיו הקטנים

ז׳חלק הדיבור
(א) ודאי צריך ללמוד משפטי המצוה ולחדש חידושי דינים כ"א לפי שכלו:

ח׳(ב) חיוב הכסות והמזונות עולה עמו ואינה יורדת עמו וצריך לכבדה בזה יותר חמה שעושה לצרכו שהיא תלויה בו והיא תלוי במי שאמר והיה העולם:

ט׳(ג) יזהר מאונאתה כי מתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה לבא:

י׳(ד) אמר להו רבא לבני מחיזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו נ"ל בפירוש הדבר. כי הנה הצדקה מסוגל' לעשירו' כנודע והנה אסור לקבל צדקה מן הנשים אבל מקבלין מהם דבר מועט. ואמרו בגמ' בההוא דאתא למחוזא ונתנו הנשים לקופת הצדקה תכשיטים ובגדים והקשו לו הא אין מקבלין מן הנשים רק דבר מועט והשיב ההיא לבני מחוזא דבר מועט הוא כיון דיש להם תכשיטים הרבה. וא"כ לפי"ז יצדק מה שאמר אוקירו לנשייכו בתכשיטין הרבה ויהא להם רשות ליתן צדקה הרבה שיהיה להם כדבר מועט וכיון שיתנו מנכסיהם צדקה הרבה ודאי תתעשרו:

י״א(ה) ויש לפרש עוד אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו הגם שרואה שהיא משפע והיא מקבלת יכבדנה כי כן גזר היוצר שיתנהג העולם בבחי' משפיע ומקבל וא"כ יומשך לו מזה שינהג כבוד בעניים המקבלים ועי"ז יתעשר כנודע והתבונן בעומק בדבר עוש"ר בגי' יסוד מלכו"ת יחודא שלים ואמר אוקירו לנשייכו ויהיה כוונת מעשיכם כי היכי דתתעתרו שיומשך לכם עושר ע"י יחוד העליון:

י״ב(ו) ובזה תתבונן מ"ש רז"ל יקדש האדם א"ע בשעת תשמיש הנה קראו לזה קדושה כי בקדושה אנו אומרים כנועם שית סוד שרפי קדש מהו הפירוש שי"ח סו"ד נראה הרמז כמו שהוא השי"ת והדיבור של תיבת סו"ד היינו כשרוצים לומר תיבת סי"ד בשית ודיבור דהיינו סמ"ך וי"ו דל"ת שהיא בגי' תקע"ו יסו"ד מלכו"ת. שזהו כוונת הקדושה לייחד הדודים וזאת תהיה הכונה של האדם בחיבור הגשמיי לכוונה עליונה באיתערותא דלתתא איתער עובדא לעילא ע"כ קראו רז"ל לזה קדושה וה"ס תקע"ו בריתו' שנכרתו על התורה הבן הדבר:

י״ג(ז) חיוב העונה הוא לפי כח האדם וכפי מלאכתו ונתנו רז"ל קצבה בחכמתם כ"א לפי מעבדו ואמרו הטיילים בכ"י ות"ת מע"ש לע"ש וכן נתנו קצבה לחמרים ולספנים:

י״ד(ח) החמר שרוצה להיות ספן אינו רשאי כ"א ברשות אשתו (אבל הטייל שרוצה להיות ת"ח רשאי כי מושבע ועומד ע"ז מהר סיני) וזה ששמעתי מה שראב"ע כשרצו למנותו לנשיא אמר איזל ואימלך בדביתהו כי נמצא במסכתות קטנות שעונת הנשיא הוא אחת לכמה שנים וא"כ הוה כמו חמר שרצה להעשות ספן שאינו רשאי בלא רשות אשתו:

ט״ו(ט) ותדע שלדעתי הוא כל הקצבות חז"ל הוא לקיים מצות עונה בלבד. דהיינו כשכבר קיים מצית פ"ו או שהוא בימי עיבור ויניקה אבל למצו' פ"ו אין לו רשות להיפטר עד שיקיים רק שלא יעשה יותר על כחו כי וח"י בהם כתוב. אך ע"פ הזהר וספרי המקובלים הוא דוקא מע"ש לע"ש ועי"ז ימשוך נשמות טהורות לבניו. ואעפי"כ נ"ל גם לדעת הזוה"ק שכתב שת"ח המשמש מטתו בחול עובר על ערות כלתך וכו' הוא דוקא כשקיים מצות פ"ו אבל בלא קיים ומכוין לקיים אינו עובר ומצוה קעביד ואפילו אם מכוין להשביע א"ע מן ההיתר גם כן אינו עובר. וכוונת הקדושים בזוה"ק הוא רק על הת"ח אשר תורתם אומנתם ומשימים לילות כימים לתורה הנה אפשר אפילו לא קיימו מצו' פ"ו הנה ימות החול הוא להם כדברי ב"ע שפטר לגמרי מפ"ו באמרו מה אעשה ונפשי חשקה בתורה (עמ"ש במצות פ"ו) והחכ' עיניו בראשו לעשות כל מעשיו לש"ש ולא יבא לידי חטא ועון:

ט״ז(י) אפילו אם יש לאדם הרבה נשים מחוייב ליתן לכולם שאר וכסות כל המצטרך אבל עונה אינו מחוייב להם רק כמו שלא הי' לו רק אשה אחת למשל עונת ת"ח משבת לשבת ואם יש לו ד' נשים אינו מחוייב לכ"א רק עונה א' בכל חדש:

י״ז(יא) וא"כ לפי"ז אדם שיש לו אשה אחת אסו' לישא אחרת בלא רשותה דהוה כמו החמר שאינו רשאי להיעשות ספן מבלי רשות. או שידע בעצמו שלא יצטרך ליגרע מעונתה שהוא בעל כח וא"כ מה שארז"ל נושא אדם כמה נשים והוא דאכשר למיקם בספקייהו. קאי נמי אעונה:

י״ח(יב) זולת אלו הזמנים שנתנו חז"ל קצבה עוד יש זמנים שהם בכלל מצות עונה כגון ליל טביל'. וכגון ביום יציאתו לדרך וביום ביאתו מן הדרך וכן כשרוא' שאשתו מתקשטת לפניו ומשתוקקת לו כ"ז הוא בכלל מצות עונה והמונע א"ע באחד מכל הזמנים הנ"ל כשאין שם מניעה אחרת דהיינו בריאת גופו וכיוצא עובר על ועונת' לא יגרע:

י״ט(יג) ודע דלדעת הסמ"ק מצות עונ' הוא ג"כ מ"ע ושמת את אשתו (זולת הלאו ועונתה לא יגרע) וא"כ הוה המצוה הזאת עשה ול"ת וא"כ יהיה נ"מ רבתי לדינא כגון שיש לפניו לקיים איזה מצות עשה וא"א לו לקיים המצוה רק כשיבטל המצוה. הנה לדעת שאר הפוסקים דלא הוה רק ל"ת אפשר עשה דותה אה ל"ת משא"כ לדעת הסמ"ק אין עשה דוחה את ל"ת ועשה:

כ׳(יד) מיהו כל זה כשקיים פ"ו (או שהוא בימי עיבור ויניק') משא"כ כשלא קיים פ"ו הנה הוא לדעת כל הפוסקי' עשה ול"ת ובפרט מ"ע דפ"ו דמצוה רבה הוא והבן:

כ״אחלק המחשבה
(א) ודאי צריך לכוין בעשיה זו שעושה זה כדי שלא יעבור על הל"ת של תורה. ולדעת הסמ"ק צריך לכוין בעונה שלא יעבור על הל"ת ולקיים העשה ושמח את וכו':

כ״ב(ב) ונראה דבמצות עונה גם אם לא כיון למצוה עכ"ז יוצא י"ח המצוה באותו העת והעונה כיון דדבר הנא' הוא וכמו שהוא הדין באנסוהו לאכול מצה וכמש"ל בהקדמ' גם לענין מצית פ"ו אבל בשאר כסות אפשר דלא יצא בזולת הכוונה ואפשר לומר דג"ז הנאת הגוף מיקרי דנהנה בראייתה ביופי ובתכשיטין:

כ״ג(ג) הנה לפי הנראה כיון שאין מבואר בפי' בתורה שום טעם למצוה זו ע"כ אפי' לא כיון שים טעם רק לקיים מצות בוראו למצוה תחשב לו. אבל כבר מבואר שמהראוי לכל אדם לחקור בטעמי מצותיו ית' כפי השגת שכלו הגם שבודאי לא יגיע לתכלית טעמיהן:

כ״ד(ד) הנה המצוה עפ"י פשיטו לא נעלם מעין כל משכיל. הש"י ברא את האדם ואחר כך ברא מאחת מצלעותיו אשה המשלמת בניינו להיות לו לעזר ולא עשה כן לשום בעל חי רק בראם ביחד זכר ונקבה מופרדים זה מזה דהנה כוונת הבריאה במין האנושי שיהיה לכל זכר נקבה מיוחדת לו לתשמישו להוליד ממנה תולדות ע"פ הארץ משא"כ שאר ב"ח אין לכל זכר נקבה מיוחדת רק כל זכר יוכל לעשות פעולת ההולדה בכל נקבה ממינו שתזדמן לו משום דכל מיני בע"ח אין להם שלימות אחר רק תולדות' שיהיה פונים למינם וכ"א נולד בתולדה בכל שלימותו ואין לו שלימו' אתר שיצטרך להוציאו מכח אל הפועל ממילא אין מן הצורך שיהיה לו מדריך ידריכהו בדרך הממציאו לשלימותו כי שלימותו הוא לו ממילא בטבעו בתולדתו משא"כ מין האנושי עיקר תכלי' בריאת העול' להיות בחיריי מוציא שלימותו מן הכח אל הפועל ע"י בחירותו בשכל התוריי אשר הוא מנגד לחומר (הג"ה וזה שדרשו רז"ל על הפ' שור או כשב או עז כי יולד מלמד ששור בן יומו קרוי שיר ומה נפקא לן בזה אך זה הוא הענין כיון שאינו בחיריי א"כ שלימותו אשר נברא בשבילו היא מיום הולדו ע"כ שור בן יומו קרוי שור משא"כ מין האנושי בחיריי מוכן להוציא שלימותו מן הכח אל הפועל וזה שכתוב אחר כך וכי תזבחו זבח תודה לי"י לרצונכ"ם תזבחו ר"ל כי אתם בחוריים ורצוניים אכ"מ להאריך:) וזה שעשועיו ית"ש כאשר האדם ימציא שלימותו בבחירה אשר יתגבר נגד החומר התאווני וישליט הצורה השכלית התורנית והנה בתולד' נולד האדם בחומריו' ומתאוה לתאות החומריות המטונפות הגשמיות כאחד הבהמות ולכן מן הצורך לו בקטנותו שיהיה לו מדריך ידריכהו בהכרח לדרכי הצורה השכליות התורנית וימנעהו בהכרח מלילך אחרי החומר המוגשם הבהמיי (ובזולת זה יתמשך האדם אחרי תאוות החומר ויהי' גרוע יותר מהבהמ' שהבהמה הוא בשלימות אשר נבראת בעבורה. משא"כ אדם ההולך אחר התאוה הנה הוא מחוסר שלימות התכלית אשר נברא בעבורו) והנ' אם יהי' לידת האדם כלידת הבהמ' דהיינו שכל זכר יזריע באיזה נקב' שתזדמן לו לפי שעה ולא יתייחסו בנים אחר אבותיהם רק סתם הפקר כבהמות לא יהי' למין האנושי מורה ומדריך להוציאו מן חומריותו התאווני ולהגיעו לשלימותו אשר נברא בעבורו ולזה מה טיב ונעים גזירת החכמה העליונה שתולדות המין האנושי תהיה ביחוד לכל זכר מיוחד נקבה מיוחדת לו לבדו. ואם כן יהיו הבנים מתייחסים אחרי אבותיהם והאבות ידריכו את הבנים בקטנותם לבלום ברסן בהכרח חומריות התאווה וידריכהו בנתיבות המושכלו' עד אשר יתגדל בשכל ויוציא שכלו מן הכח אל הפועל בבחירתו ורצונו והוא תכלית בריאתו ולזאת הסיבה נשתנה בריאת זכר ונקב' שבמין האנושי מכל זכר ונקב' שבשאר מינים שבכל המינים נבראו הזכר ונקבה מופרדים להורות שיכולים להפרד שאין הנקבה מיוחדת אל הזכר הזה דוקא משא"כ המין האנושי נבראת הנקבה באחדות בגוף אחד עם הזכר להורות האחדות הנקבה עם הזכר מבלי פירוד כל נקבה מיוחד' לזכר מיוחד דוקא וכיון שכך גזרה החכמה העליונה הנה בכדי שהאש' תשמור ברית לבעלה ולא תשטה תחת אישה גזרה התור' שכל הצטרכות האשה תהי' על בעלה ואין מבוא פרנסת' ומחיית' בזולת בעלה ועי"ז תשליך יהבה על בעל' ותכרות לו ברית באהבה כי הנה ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וכן בעונה מחויב הבעל להשביעה מן ההיתר ועי"ז לא תתאוה לאיסור וזה שדרשו רז"ל למה נק' שמה נקב"ה נק"י' בא"ה כענין שאמרו יצא פלוני נקי מנכסיו שבאה אל העולם מחוסרת פרנסה במזל שלה רק פרנסת' מסור' במזל הבעל וזה שגזרה התורה האלקית שהבת לא תירש במקום הבן כי הבת לא תצטרך לפרנסה כי פרנסת' מסור' בגזירת היוצר אצל הבעל (ותדע ידידי שאותן שלא רצו לקבל התורה משום שכתוב בה לא תנאף הם דנים בדיניהם ברא וברתא כחדא ירתין בין והתבונן כי זה תלוי בזה ומי שהולך בדרכיהם לדון כדיניהם יהי' לחרפות ולא יהיה לו חבל ונחלה במתת גורלינו ויבדל מקהל עדת י"י):

כ״ה(ה) וכיון שכן ראה והתבונן אשר המצוה הזאת בעצמה הוא דרך לכלל התורה ומדות ישרות דהנה ציווי המצוה הזאת בכדי שהאשה תשמור ברית לבעלה ויהי' הבנים מתייחסים אחר אבותיהם בגזירת החכמה העליונה וגזירת החכמה העליונה היה בזה כדי שהאב ידריך את בניו ויטה מדרך החומריי לדרכי התורה והשכל הנערב לתורת י"י ולמצותיו כי זה הוא תכלית בריאת המין האנושי ע"פ תבל הנה בזכור המצוה הלזו כמה יזהר האדם להדריך את נפשו לדרכי התורה ומצותי' ויט שכמו לסבול מניעת תאוות החומריית ויבלו' שגעונות התאוה ברסן התורה ואז טוב לו: