דרוש חדושי הלבנה ד׳:א׳Derush Chiddushei HaLevanah 4:1

א׳ד) בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין פֶּרֶק אֵלּוּ טְרֵפוֹת.

ב׳קֹדֶם שֶׁאֶכָּנֵס בְּבֵאוּר הַמַּאֲמָר הַזֶּה, הִנְנִי מְדַקְדֵּק בּוֹ כַּמָּה דִקְדּוּקִים. רִאשׁוֹנָה; מַאי רוּמְיָא קָא מַרְמִי, וַהֲרֵי עוֹדָם הַיּוֹם שְׁנֵיהֶם גְּדוֹלִים, אַף עַל פִּי שֶׁבְּעֵרֶךְ זֶה עִם זֶה הָאֶחָד גָּדוֹל וְהָאֶחָד קָטָן, מִכָּל מָקוֹם בְּאוֹרָם נִרְאֶה אוֹר מַבְהִיק וְגָדוֹל בִּשְׁנֵיהֶם בְּעֵרֶךְ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם. וְכֵן נֶאֱמַר "הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים", יִרְצֶה שֶׁבְּמָאוֹר הֵם גְּדוֹלִים, וּכְדִבְרֵי הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא שֶׁהֵבֵאתִיו בְּסִימָן א׳.

ג׳אָמְנָם בְּחַפְּשִׂי אַחַר סְפָרִים אֲשֶׁר יָדַעְתִּי שֶׁיְּדַבְּרוּ גַּם הֵמָּה מֵעִנְיַן קֹשִׁי זֶה הַמַּאֲמָר, אִם בִּכְלָלוֹ אוֹ בִּפְרָטִים מִמֶּנּוּ, וְהָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרַבֵּנוּ הַגָּאוֹן מ׳ לִיוָוא פְּרָאג זללה׳׳ה הָיְתָה חֲקִירָתוֹ בְּכָל מַדָּע, פָּתַחְתִּי גַּם סִפְרוֹ הַנִּקְרָא גּוּר אַרְיֵה, וּמָצָאתִי אֶת שֶׁבִּקְשָׁה נַפְשִׁי, כִּי דַּבֵּר יְדַבֵּר בְּזֶה הַמַּאֲמָר. אֶפֶס לֹא מִלֵּא אֶת חִשְׁקִי, כַּאֲשֶׁר אֶזְכּוֹר דְּבָרָיו וְאָשִׁיב עָלָיו. וְגַם שֶׁאֵין מְשִׁיבִין אֶת הָ'אֲרִי' לְאַחַר מוֹתוֹ (גטין פג:), תּוֹרָה הִיא, וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. וְאָחַזְתִּי מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּיָדִי, שֶׁכָּל מְאֻחָר פּוֹנֶה אֶל הַמֻּקְדָּם. וְאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ תְּשׁוּבָה לֹא יִסְתֹּם פִּיו מִלְּהָשִׁיב, וְהָרוֹאִים יִרְאוּ וְיִבְחֲרוּ הַנָּאוֹת. וּפֵרוּשׁ ״אֵין מְשִׁיבִין כו׳״, יוּכַל לִהְיוֹת דֶּרֶךְ כָּבוֹד. כְּלוֹמַר, אִלּוּ הָיָה פֹּה אִתָּנוּ, הָיָה לוֹ פֶּה לְהָשִׁיב עַל הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁמְּשִׁיבִין עָלָיו. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין מוֹנְעִין וּמְשִׁיבִין. וְאַף שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה לוֹ כֹּחַ לְתָרֵץ, אָנוּ אֵין לָנוּ, שֶׁאֵין לַדַּיָּן אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת. וְלָכֵן לֹא אָמְרוּ ׳אֵין רַשָּׁאִין לְהָשִׁיב אֶת הָאֲרִי כו׳׳. וְדַי מִזֶּה.

ד׳וְהִנֵּה אֶכְתֹּב מַה שֶּׁכָּתַב הַגּוּר אַרְיֵה עַל קֻשְׁיָא זוֹ בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית (א טז), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְיֵשׁ מַקְשִׁים עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב כְּפִי פְשׁוּטוֹ, "שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים", לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם גְּדוֹלִים. ״הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל״, שֶׁהוּא גָּדוֹל נֶגֶד הַיָּרֵחַ. וְאֵלּוּ לֹא יָדְעוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהַכָּתוּב מַשְׁמַע שֶׁנִּבְרְאוּ כְּאֶחָד, כְּדִכְתִיב "וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים", וּמֵאַחַר שֶׁאֵין זֶה כְּזֶה, וְזֶה מָאוֹר הַגָּדוֹל וְזֶה מָאוֹר הַקָּטָן, אֵיךְ יִהְיוּ נִבְרָאִים כְּאֶחָד? כִּי לְעוֹלָם הָיוּ הַנִּבְרָאִים שֶׁהֵם מְשֻׁנִּים זֶה מִזֶּה נִבְרָאִים בִּזְמַנִּים מְחֻלָּפִים. וְאֵיךְ יִהְיֶה מָאוֹר גָּדוֹל וּמָאוֹר קָטָן נִבְרָא כְּאֶחָד? וְזֶה הַפֵּרוּשׁ אֲמִתִּי. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

ה׳עוֹד לוֹ בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס (כח טו) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְהָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא רָצָה לְהִתְחַכֵּם וּפֵרֵשׁ דְּלוֹ לֹא קָשֶׁה (כְּלוֹמַר מַה שֶּׁמַּקְשֶׁה בַּעַל הַמַּאֲמָר הַזֶּה), שֶׁכָּךְ רוֹצֶה לוֹמַר "שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים" שֶׁהֵם גְּדוֹלִים בְּעֵרֶךְ שְׁאָר הַכּוֹכָבִים, "הַמָּאוֹר הַקָּטָן" שֶׁהֲרֵי הַיָּרֵחַ קָטָן כְּלַפֵּי הַחַמָּה. וְדִבְרֵי הֲבַאי הֵם אֵלּוּ הַדְּבָרִים, כִּי גַּם רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יוֹדְעִים לְפָרֵשׁ כָּךְ, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ זֶה בִּתְחִלַּת בְּרֵאשִׁית שֶׁאֵין לְפָרֵשׁ כָּךְ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבִּבְרִיאָה אַחַת נִבְרְאוּ, אֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה נִבְרָא בִּבְרִיאָה אַחַת שְׁנֵי דְּבָרִים הַמִּתְחַלְּפִים, שֶׁהָאֶחָד נִקְרָא "גָּדוֹל" וְהַשֵּׁנִי נִקְרָא "קָטָן", שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם צַד הֵפֶךְ. וּלְעוֹלָם תִּמְצָא בַּבְּרִיאָה שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁהֵם שָׁוִים נִבְרְאוּ יַחַד. וְעַל כָּרְחָךְ, מַה שֶּׁכָּתוּב "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים", שָׁוִים נִבְרְאוּ, כֵּיוָן שֶׁנִּבְרְאוּ כְּאֶחָד. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

ו׳וַאֲנִי אוֹמֵר, אַחַר בַּקָּשַׁת הַמְּחִילָה מִכְּבוֹדוֹ וּמִכְּבוֹד תּוֹרָתוֹ, שֶׁהַהַפְלָגָה שֶׁהִפְלִיג עַל הַמַּקְשִׁים וְאָמַר, שֶׁלֹּא יָדְעוּ דִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וכו׳, וְקָרָא לְדִבְרֵי הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא בָּזֶה דִּבְרֵי הֲבַאי בַּעֲבוּר מַה שֶּׁאָמַר פֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט, וְשֶׁרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה קֻשְׁיָתָם עַל שֶׁמִּדֶּרֶךְ מַה שֶּׁנִּבְרְאוּ כְּאֶחָד צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים בְּכָל צַד - וְזוֹ סְבָרָא וְאֵין לָהּ מוֹכִיחַ - וְלָמָּה יַפְלִיג בָּהּ וְיֹאמַר שֶׁהַפֵּרוּשׁ שֶׁל הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא הוּא הֲבַאי? וְכָל שֶׁכֵּן מַה שֶּׁאָמַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ דִּבְרֵי הַחֲכָמִים. וַהֲלֹא יֵשׁ לָנוּ שְׁלֹשָׁה עֵדִים מֵחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַצְמָם, שֶׁלֹּא חָשְׁשׁוּ לְקֻשְׁיָתוֹ שֶׁל בַּעַל הַמַּאֲמָר הַלָּז. וּבְלִי סָפֵק הוּא מִפְּנֵי שֶׁגַּם הֵמָּה מְפָרְשִׁים פֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט הַזֶּה, שֶׁל הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא וְהַיֵּשׁ מַקְשִׁים.

ז׳[וְ]הָעֵדִים הַלָּלוּ, הֲלֹא הֵמָּה שְׁלֹשֶׁת הַמַּאֲמָרִים שֶׁהֵבֵאתִי קֹדֶם לַמַּאֲמָר הַלָּזֶה. שֶׁהֲרֵי מַאֲמַר זֹהַר שִׁיר הַשִּׁירִים, בְּפֵרוּשׁ אִתְּמַר בֵּיהּ כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, "לָאו דַּהֲוַת סִיהֲרָא בְּקַדְמָיְתָא רַב וְעִלָּאָה אֶלָּא דְּכָל זִימְנָא דְּסִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא בְּרָזָא חֲדָא בְּגִינֵיהּ אִתְקְרִי אִיהִי בַּהֲדֵיהּ גְּדוֹלִים וכו׳".

ח׳וְיַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ, מַאֲמַר זֹהַר רַעֲיָא מְהֵימְנָא, שֶׁגַּם דַּעְתּוֹ דְּלֹא קָשֶׁה וְלֹא מִידִי מִשֵּׁם 'גְּדוֹלִים', דְּהָא אִיהוּ אַסְבְּרָ[הּ] לֵיהּ, דִּשְׁנֵי מְלָכִים הֵם הָרָאשִׁים שֶׁתַּחַת הַיָּרֵחַ, אוֹ שֶׁעַכְשָׁו עַל הַיָּרֵחַ, וְלֹא עַל הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ כְּפִי הַנִּרְאֶה מִפְּשַׁט הַמַּאֲמָר דְּאֵלּוּ טְרֵפוֹת שֶׁאָנוּ בְּבֵאוּרוֹ. וְאִם כֵּן, מַנִּיחַ ׳הַגְּדוֹלִים׳ שֶׁהֵם הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ בְּוַדַּאי כִּפְשׁוּטוֹ וּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁהֵם גְּדוֹלִים בַּמָּאוֹר שֶׁלָּהֶם בְּעֵרֶךְ שְׁאָר הַכּוֹכָבִים. רַק מִדִּקְרָאוֹ אַחַר כָּךְ קָטָן, וְלֹא סַגִּי לֵיהּ בְּמַה שֶּׁיֹּאמַר "אֶת הַמָּאוֹר הָאֶחָד לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הָאֶחָד לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה", מִזֶּה יָצָא לוֹ שֶׁרָמַז לָנוּ הַכָּתוּב עִנְיַן הַהַקְטָנָה, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁמְּבָאֵר וְהוֹלֵךְ, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּיו בְּסִימָן ב׳. הֲרֵי שְׁנַיִם מְעִידִין עַל פֵּרוּשׁ הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא.

ט׳וְהַשְּׁלִישִׁי הוּא מַאֲמַר הָרַבּוֹת, שֶׁגַּם הוּא לֹא קָשֶׁה לֵיהּ אֶלָּא עַל שֶׁפּוֹגֵם בְּאָמְרוֹ 'קָטָן' אַחַר שֶׁבַּתְּחִלָּה הֶחְשִׁיבוֹ וּקְרָאוֹ 'גָּדוֹל'. נִמְצָא שֶׁגַּם לִדְבָרָיו, שֵׁם 'הַגְּדוֹלִים' אֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה, לֹא שֶׁהָיוּ שָׁוִים מַמָּשׁ, אֶלָּא בְּעֵרֶךְ הָאֲחֵרִים הוּא שֶׁקְּרָאָם 'גְּדוֹלִים', רַק הוֹאִיל וּכְבָר נִקְרָא בְּשֵׁם 'גָּדוֹל', אַף אוֹתוֹ שֶׁהוּא 'קָטָן' בְּעֵרֶךְ הַשֵּׁנִי לוֹ, לֹא הָיָה לוֹ לְהַכָּתוּב לְקָרְאוֹ אַחַר כָּךְ כְּלָל בְּשֵׁם 'קָטָן', כִּי הוּא לוֹ לִפְגָם.

י׳הֲרֵי לָנוּ שְׁלֹשָׁה עֵדִים נֶאֱמָנִים מֵחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַצְמָם, הַמְּעִידִים עַל כַּוָּנָתָם בְּפֵרוּשׁ הַפָּסּוּק כִּפְשׁוּטוֹ וּמַשְׁמָעוֹ, וְכָךְ מַנִּיחִים אוֹתוֹ. אִם כֵּן, אֵין לְהִתְמַרְמֵר כְּלָל נֶגֶד מַחֲזִיק זֶה הַפְּשָׁט וְאוֹמֵר דְּזוֹ אֵינָהּ קֻשְׁיָא מַה שֶּׁקְּרָאוֹ תְּחִלָּה 'גְּדוֹלִים' וְאַחַר כָּךְ כו׳. אֶלָּא שֶׁשְּׁלֹשֶׁת הַמַּאֲמָרִים הָאֵלּוּ עָשׂוּ קֻשְׁיָא אַחֶרֶת, וְהַיְנוּ מִמַּה שֶּׁקְּרָאוֹ אַחַר כָּךְ 'קָטָן'. וּמִנָּהּ נַמִּי, שֶׁזּוֹ הַסְּבָרָא שֶׁכָּתַב בְּגוּר אַרְיֵה, דְּיָצָא לְבַעַל הַמַּאֲמָר מִדְּנִבְרְאוּ כְּאֶחָד אִם כֵּן שָׁוִים הָיוּ מִכָּל צַד, לֵיתָא לְכָל אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה. וְלָמָּה זֶה יַחֲזִיק בָּהּ וְיַגְדִּילָהּ לִסְבָרָא זוֹ, וְלוֹמַר שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ מְפָרֵשׁ כֵּן לֹא יָדַע דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים? וַהֲרֵי הַחֲכָמִים יֵשׁ מֵהֶם שֶׁאֵינָם סוֹבְרִים לְזוֹ הַסְּבָרָא, מִדְּלָא רָמוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי כִּדְרָמֵי לֵיהּ מַאֲמָר דְּפֶרֶק אֵלוּ טְרֵיפוֹת.

י״אוְתוּ, שֶׁסְּבָרָא זוֹ הֲרֵי מָצִינוּ פְּסוּקִים הַמִּתְנַגְּדִים לָהּ ^אובחידושי אגדות הש"ס למהר"ל (שבועות ט:) הרגיש בקושיא זאת ויישב שם שבכל מקום ששני הנבראים משלימים זה את זה, אף שאינם ממש שוים, גם כן נבראו בעשייה אחת., שֶׁכֵּן נֶאֱמַר (בראשית א כא) "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". וּבֵין שֶׁיִּהְיֶה כְּפִי פְשׁוּטוֹ שֶׁרוֹצֶה בּוֹ דָּגִים גְּדוֹלִים שֶׁבַּיָּם, כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ״י, אִם כֵּן וַדַּאי שֶׁאֵין כֻּלָּם שָׁוִים, וְכַאֲשֶׁר עוֹבְרֵי אָרְחוֹת יַמִּים יָעִידוּ וְיַגִּידוּ עַל עִנְיְנֵי הַדָּגִים שֶׁבַּיָּם. אוֹ שֶׁיִּהְיֶה כְּפֵרוּשׁ הָאַגָּדָה שֶׁהֵבִיא רַשִׁ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר עִנְיַן הַלִּוְיָתָן וּבֶן זוּגוֹ, וְלָמְדוּ בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת )ב"ב עד:) מִדִּכְתִיב (ישעי' כז א) "יִפְקוֹד ה׳ בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן", תַּרְתֵּי - חַד זָכָר וְחַד נְקֵבָה. וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ״ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, נָחָשׁ בָּרִיחַ הוּא הַזָּכָר שֶׁזָּקוּף כְּבָרִיחַ, וְלִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן הוּא הַנְּקֵבָה שֶׁמַּקִּיף אֶת הָעוֹלָם. עַד כָּאן. וַהֲרֵי בְּתַרְתֵּי אֵינָם שָׁוִים, שֶׁזֶּה זָכָר וְזוֹ נְקֵבָה, וְזֶה זָקוּף וְזֶה מְעֻקָּל. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאָדָם וְחַוָּה, לְמַאן דְּאָמַר דּוּ פַּרְצוּפִים נִבְרְאוּ, שְׁנַיִם שֶׁנִּבְרְאוּ כְּאֶחָד וּמְדֻבָּקִים יַחַד, הֲרֵי הָיוּ שְׁתֵּי יְצִירוֹת - פַּרְצוּף זָכָר וְכֻלּוֹ, וּפַרְצוּף נְקֵבָה וְכֻלָּהּ. וְעוֹד, בְּרִיאַת הַשָּׁמַיִם, עִם שֶׁהוּא מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", אוֹ הוּא מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ", כְּפִי חִלּוּקֵי דֵּעוֹת הַמְּפָרְשִׁים זללה״ה ^בכוונת רבינו נראה שמתייחס למה שהתחבטו מפרשי התורה לבאר מה שבתחילה כתוב בראשית ברא את השמים וזה היה ביום הראשון, ושוב ביום השני נאמר ויאמר אלקים יהי רקיע, משמע שהשמיים (רקיע) נברא רק ביום השני, ותירצו כל אחד באופן אחר. עיין רמב"ן ורד"ק בראשית א, א., הֲרֵי מִכָּל מָקוֹם לְכָל הַשָּׁמַיִם נִתְכַּוֵּן הַפָּסוּק, בִּבְרִיאָה אוֹ בַּעֲשִׂיָּה אַחַת. וּלְפָחוֹת יֵשׁ שְׁנֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאתִי לְעֵיל סִימָן הַקּוֹדֵם. וְאֵינָם שָׁוִים, בְּלִי סָפֵק, שֶׁהֲרֵי הָעֶלְיוֹן מַקִּיף אֶת הַתַּחְתּוֹן, וּבְהֶכְרֵחַ הוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ.

י״בוְעוֹד, הֲרֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר (תהלים קלו ז) "לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים" בִּלְשׁוֹן הוֹוֶה, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר (שם ה) "לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה", "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם" (שם ו). וְהָעִנְיָן בְּלִי סָפֵק, לְפִי שֶׁהוּא "מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" (נוסח ברכת יוצר) ^גהנה ראשונים פירשו 'המחדש בטובו בכל...' קאי על חידוש זריחת השמש בכל יום מחדש (וכמו שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך) וכמ"ש באבודרהם בברכות קריאת שמע וז"ל: ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. רוצה לומר על זריחת האור בכל יום שנאמר בו כי טוב. ואמר 'מעשה בראשית', כי כמו שהבדיל בין האור ובין החשך בששת ימי בראשית, כמו שנאמר (בראשית א, ד) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, כך הוא מתמיד אותה הויה בכל יום. אמר 'תמיד', על שם (שם ח, כב) ויום ולילה לא ישבותו. עכ"ל. ולפי פירוש זה מובן שפיר הכוונה במילים "בכל יום", אמנם מילת "תמיד" יש בו קושי בהבנתו, שהרי משמעותו הוא שבנוסף על החידוש של המחזור היומי ישנו חידוש מעשה בראשית בכל רגע. בזה מפרש רבינו כאן שהחידוש הזה מוכרח, מצד שאילו היה השי"ת מסיר שפעו לרגע אחד מהנבראים הרי היה הכל חוזר לאין ואפס. ועיין לקוטי אמרים תניא שער היחוד והאמונה פ"א שהאריך ברעיון זה בשם הבעש"ט לפרש הפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים.. כִּי אִלּוּ יְצֻיַּר שֶׁיָּסִיר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ שִׁפְעוֹ מֵהַבְּרוּאִים ^דהנה פירוש זה שפירש רבינו, אף שנמצא בספרי חסידות וכנ"ל בהערה הקודמת, הרי שדברי רבינו הם מהמקורות הראשונים לפירוש זה, ומצינו חבר לו (בן דורו ומוקדם בשנים) בשל"ה הקדוש (עשרה מאמרות מאמר שלישי ורביעי) וז"ל: וכן פירוש 'ואתה מחיה את כולם', והכל ענין אחד. כי מאחר שהוא היוה אותם והמציאם מן האין, יוכרח שיושפעו ממנו, ושואבים כולם ממנו חיות[ם]. ואחר שהוא מחיה אותם, נמצאו שהוא ממציאם ומהוום בכל עת ובכל רגע ובכל שעה. והנה 'מהווה' ו'מחיה' הכל ענין אחד להם. ובענין זה יובן 'ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית', שהוא שפע השופע להחיותם ולהעמידם ולהציבם בצביונם. ואם חס ושלום יעלה על הדעת הסתלקות שפעו מהם כרגע יספו, ואינם אלא מחודשים בסוד חידוש אורו, עכ"ל., יַחְדָּו יִכְלוּ אַף יָסוּפוּ כְּרֶגַע ^הומה שתיקנו חז"ל דווקא לומר ולהזכיר החידוש של מעשה בראשית המתחדשת בכל יום מחדש אף שהם מתחדשים בכל רגע, הוא מפני שאז נראה בחוש לעיני כל איך שמעביר יום ומביא לילה וחדשים לבקרים (ליקוטי תורה לבעל התניא פרשת אחרי דף כו ע"א).. וְהַשְׁתָּא, אִי אָמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא שֶׁנִּקְרְאוּ 'גְּדוֹלִים' אַף שֶׁאֵינָם שָׁוִים אֲבָל בְּעֵרֶךְ אֲחֵרִים, אִם כֵּן שַׁפִּיר קָאָמַר "לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים", הַיְנוּ אוֹתָם שֶׁבְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁמְּחַדְּשָׁם בְּכָל יוֹם. אֲבָל אִי אָמַרְתְּ שֶׁבְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הָיוּ שָׁוִים מִכָּל צַד, וּמִפְּנֵי הַקִּטְרוּג נִתְמַעֲטָה, אֵיךְ יֹאמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים"? וַהֲרֵי אֵינָם עַתָּה כֵּן כַּאֲשֶׁר הָיוּ בַּתְּחִלָּה! הֲרֵי שֶׁגַּם הַפָּסוּק הַזֶּה עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַסְּבָרָא הַזֹּאת שֶׁל הַגּוּר אַרְיֵה.

י״גוְכֵן תִּמְצָא כַּמָּה פְּסוּקִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם 'גְּדוֹלִים', וְאֵינָם שָׁוִים. אֶלָּא שֶׁעַל זֶה יֵשׁ לוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם בִּבְרִיאָה אַחַת, אֵינָם צְרִיכִים לִהְיוֹת שָׁוִים. אַךְ לְפִי זֶה פַּעַם יִהְיֶה שֵׁם ׳הַגְּדוֹלִים׳ כָּךְ, וּפַעַם יִהְיֶה כָּךְ. וְכָל זֶה מַה שֶּׁמַּחְלֶשֶׁת כֹּחַ הַסְּבָרָא הַהִיא. וְהַדְרָא קֻשְׁיָא לְדוּכְתָּא, מָה רוּמְיָא הִיא דְּמַרְמֵי קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, וַהֲרֵי לֹא קַשְׁיָא וְלֹא מִידִי: ^וסיכום שאלה א: בקושיית הגמ' צריך ביאור מה היא הסתירה בין הפסוקים, שהרי יש לפרש "גדולים" ביחס לשאר המאורות (כוכבים), ומ"ש המאור הקטן והגדול הוא ביחס הלבנה לחמה.

י״דהַב׳). אָמְרָה יָרֵחַ וכו'. וְכָל הַוִּכּוּחִים וַדַּאי צְרִיכִים סַעַד. מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִין אָנוּ לוֹמַר דְּשֶׁמָּא מִבְּלִי וִכּוּחַ, מִיָּד שֶׁהִקְטִין הַיָּרֵחַ, שֶׁזֶּה מֻכְרָח מִכֹּחַ הָרוּמְיָא, הִנֵּה מֵעַצְמוֹ יִתְבָּרֵךְ [שָׁב] וְרָפָא לָהּ בַּפִּיּוּס הָאַחֲרוֹן. וְאַף טַעֲנַת הַיָּרֵחַ הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁמָּא לֹא הִיא, אֶלָּא מֵעַצְמוֹ רָאָה יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בִּשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד, הִקְטִין הָאֶחָד וּפִיְּסָהּ עַל שֶׁלֹּא הִקְטִין לַשֵּׁנִי, וּכְמוֹ שֶׁאֶזְכֹּר בַּקֻּשְׁיָא הַד׳. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בַּתְּחִלָּה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין, וְרָאָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם, וְשִׁתֵּף מִדַּת הָרַחֲמִים וכו׳: ^זסיכום שאלה ב: מה המקור שהיה טענה וויכוח בכלל מצד הלבנה? הרי יתכן שכל הענין נעשה מצד הקב"ה ללא ויכוח.

ט״והַג'). לְפִי מַה שֶּׁטָּעֲנָה הַיָּרֵחַ, שֶׁאָמְרָה דָּבָר הָגוּן, וְגַם עַל זֶה הִרְבָּה לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּמָּה פִּיּוּסִים, שְׁמַע מִינָהּ, שֶׁטַּעֲנָתָהּ טַעֲנָה אֲמִתִּית. תִּפּוֹל אִם כֵּן שְׁאֵלָה גְדוֹלָה בְּעִנְיַן הַדְּרוּשׁ, וְהִיא זֹאת, שֶׁאֵיכָכָה נִהְיָה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשָׂאָן 'גְּדוֹלִים', וְלֹא הִרְגִּישׁ בְּעִנְיַן טַעֲנָה הַזֹּאת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים וכו׳?: ^חסיכום שאלה ג: משמע שהלבנה צדקה בטענתה ולכן פייסה הקב"ה, וא"כ נשאלת השאלה מדוע לכתחילה באמת עשה כן הקב"ה.

ט״זהַד׳). וְלוּ הוּנַח שֶׁכָּךְ הָיוּ מִתְּחִלָּה שָׁוִים מִכָּל צַד, וְשֶׁאַחַר כָּךְ נִתְמַעֵט הָאֶחָד, אַכַּתִּי יוֹתֵר מִסְתַּבֵּר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעַצְמוֹ נִמְלַךְ וְטָעַן אֶפְשָׁר לְב׳ מְלָכִים, וּמִפְּנֵי כֵן מִעֵט הָאֶחָד, וּמְנָא לֵיהּ לְבַעַל הַמַּאֲמָר שֶׁהַיָּרֵחַ קִטְרְגָה? וְאֵין מַכְרִיחַ לוֹמַר שֶׁהַיָּרֵחַ קִטְרְגָה, דְּאִם לֹא כֵן, לָמָּה לֹא מִעֵט הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁזּוֹ וַדַּאי לָאו כְּלוּם, שֶׁאִם מִעֵט הַשֶּׁמֶשׁ, תִּקְשֵׁי לָמָּה לֹא מִעֵט הַיָּרֵחַ: ^טסיכום שאלה ד: אין להוכיח שהירח קטרגה ולכן נתמעטה (ולא נבראה בתחילה קטנה) מזה שמיעט הירח ולא השמש שהלא אם היה ממעט השמש היו שואלים למה למעט השמש ולא הירח.

י״זהַה׳) אָמַר לְכִי וּמַעֲטִי כו׳. מַאי 'לְכִי' שֶׁהוֹסִיף? הָא סַגִּי הָיָה בְּשֶׁיֹּאמַר 'מַעֲטִי' כו׳:

י״חהַו׳). וְהַז׳). וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ. וְלָמָּה לֹא מִעֵט הוּא יִתְבָּרֵךְ אוֹתָהּ בַּמַּאֲמָר פִּיו, כִּי הוּא אָמַר וַיְהִי גָדוֹל, כֹּה יֹאמַר גַּם כֵּן שֶׁתַּקְטִין, וּתְהִי קְטַנָּה? וְעוֹד, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁרוּת הַצִּיּוּר לְצַיֵּר לְשֶׁיּוּכַל הָעֶצֶם לְמַעֵט אֶת עַצְמוֹ? וְכִי תֵּימָא, דְּאֵין הָכִי נַמִּי, זֶה כַּוָּנַת "מַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ", שֶׁמִּן הַדִּבּוּר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר כֵּן, וַתֶּהִי - יִקְשֶׁה הַלָּשׁוֹן שֶׁל "אֶת עַצְמֵךְ", שֶׁלֹּא הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר אֶלָּא ׳אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תִּתְמַעֵט׳: ^יסיכום שאלה ו' ז': למה אמר הקב"ה ללבנה שתמעט עצמה, ולא מיעטה הקב"ה בדיבורו, ואיך יתכן שעצם ימעט את עצמו.

י״טהַח'). וְהַט׳). זֶה שֶׁאָמְרָה הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי וכו׳. נִרְאֶה שֶׁגִּלְּתָה דַעְתָּהּ שֶׁכְּבָר הָיָה סָתוּם, שֶׁלֹּא אָמְרָה מִתְּחִלָּה אֶלָּא אֶפְשָׁר כו׳ וְהָיָה בְּמַשְׁמַע דְּבָרֶיהָ שֶׁמָּחֲלָה עַל כְּבוֹדָהּ וְתִתְמַעֵט הִיא, כִּי הֵיכִי שֶׁתְּסֻלַּק הַתֵּימָא שֶׁל אֶפְשָׁר כו׳. וְאִלּוּ עַכְשָׁו, שֶׁאָמְרָה הוֹאִיל כו׳ אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי, נִתְגַּלָּה מַצְפּוּנָהּ שֶׁדַּעְתָּהּ וְכַוָּנָתָהּ מֵעִקָּרָא הָיְתָה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ יִתְמַעֵט, לֹא הִיא. וְזוֹ וַדַּאי קִטְרוּג גָּדוֹל וְעַיִן רָעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ הָגוּן, מִכָּל מָקוֹם רְאוּיָה לְהֵעָנֵשׁ. וְקַשְׁיָא תַּרְתֵּי. חֲדָא עַל הַיָּרֵחַ, שֶׁאֵין בְּטַעֲנָתָהּ זוֹ כְּלוּם, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁבְּהוֹדָאַת פִּיהָ הָיְתָה כַּוָּנָתָהּ מִתְּחִלָּה עַל הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁיִּתְמַעֵט, אִם כֵּן בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה נִתְמַעֲטָה הִיא, וּמַה תּוֹעִיל לָהּ הַטַּעֲנָה שֶׁאָמְרָה דָּבָר הָגוּן? אִידָךְ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁהוֹדֵית שֶׁתְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלָּהּ הָיְתָה עַל הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁיִּתְמַעֵט, לָמָּה זֶה אִם כֵּן מֵעַתָּה הָיָה חוֹזֵר עַל פִּיּוּסִים לְפַיְּסָהּ? וַהֲרֵי מִתְּחִלָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְגַּלָּה כַּוָּנָתָהּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁעַל עַצְמָהּ נִתְכַּוְּנָה שֶׁתִּתְמַעֵט וּמָחֲלָה עַל כְּבוֹדָהּ, גָּזַר אֹמֶר לָהּ 'לְכִי וּמַעֲטִי' כו'. וְאַף שֶׁנֹּאמַר שֶׁמִּתְחִלָּה גָּזַר עָלֶיהָ הַמִּעוּט מִשּׁוּם מִמָּה נַפְשָׁךְ, שֶׁאִם כַּוָּנָתָהּ עַל עַצְמָהּ וּמָחֲלָה עַל כְּבוֹדָהּ - הֲרֵי כְּבוֹדָהּ מָחוּל וְתִתְמַעֵט, וְאִם הָיְתָה מַחֲשַׁבְתָּהּ מֵעִקָּרָא עַל הַשֶּׁמֶשׁ - כָּל שֶׁכֵּן שֶׁרְאוּיָה הִיא לְשֶׁתִּתְמַעֵט, אַכַּתִּי אֵין אָנוּ נִצּוֹלִים מִן הַקֻּשְׁיָא, לָמָּה חָזַר אַחַר פִּיּוּסִים לְפַיְּסָהּ? וְאַדְּרַבָּה, הִיא גִּלְּתָה מְקוֹרָהּ הַנּוֹבַעַת מִתְּחִלָּה עַל הַשֶּׁמֶשׁ ^יאסיכום שאלה ח' ט': מטענתה של לבנה 'הואיל ואמרתי דבר הגון וכו'' משמע שבתחלה לא היתה כוונתה למעט עצמה בגלל טענתה שאי אפשר לשני מלכים וכו', וכל כוונתה היתה שצריך למעט השמש, וא"כ מה טענתה כעת שאמרה דבר הגון, ואמאי צריך הקב"ה לפייסה.:

כ׳הַי׳). הִנֵּה אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה דָּבָר הָגוּן, וְכִי מִפְּנֵי כֵן לֹא תִתְמַעֵט? שֶׁהֲרֵי אִם לֹא כֵן, תַּחְזֹר הַתֵּימָא לְדוּכְתָּא אֶפְשָׁר לְב׳ מְלָכִים כו׳. וְאִם כַּוָּנָתָהּ שֶׁהָיָה לַעֲשׂוֹת כֵּן לַחַמָּה, אִם כֵּן גִּלְּתָה כו׳ כְּדִלְעֵיל:

כ״אהַי״א). מִתּוֹךְ הַלָּשׁוֹן שֶׁאָמְרָה "אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי", וְהַיְנוּ בְּלָשׁוֹן עָתִיד, שְׁמַע מִנָּהּ, שֶׁלֹּא עָשְׂתָה עַד עַתָּה מַאֲמָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִמַּה שֶּׁחָזַר אַחַר פִּיּוּסִים, נִרְאֶה שֶׁקִּבֵּל דְּבָרֶיהָ. אִם כֵּן, יַחְזֹר גַּם הוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ וִימַלֵּא מִשְׁאַלְתָּהּ לְטוֹבָה, כִּי הֲלֹא לֹא יִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר אַחֵר לְהַשְׁלִים זֶה הַחִסָּרוֹן שֶׁל אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים כו׳? וְאֵין טַעַם לוֹמַר שֶׁלֹּא רָצָה לַחֲזֹר, שֶׁהֲרֵי אָמַר יִרְמְיָה (כ״ח ט) "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבוֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה׳ בֶּאֱמֶת", פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י (שם ז) עַל פִּי מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (פרשת מסעי אות ז), וְאִלּוּ הַמְנַבֵּא עַל רָעָה אַף שֶׁלֹּא תָבֹא הָרָעָה אֵין מִזֶּה הוֹכָחָה שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר, כִּי אֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַדַ״ק (ירמי' שם), וְהֵבִיא רְאָיָה מִנִּינְוֵה. אֲבָל הַטּוֹבָה תָּחוּל עַל כָּל פָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁתּוּסַר עַל יְדֵי חֵטְא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם א י) "וְרֶגַע אֲדַבֵּר וגו׳ לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ וגו׳ וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה". עַד כָּאן. וְכֵן בִּירוּשַׁלְמִי פֶּרֶק (חלק) [אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין] (סנהדרין פי"א ה"ה), שֶׁאָמַר לוֹ הַנָּבִיא לְיִרְמְיָה, תֵּן סִימָן לִדְבָרֶיךָ. אָמַר לוֹ, אֲנִי מִתְנַבֵּא לְרָעָה, וְאֵינִי יָכוֹל לִתֵּן סִימָן לַדָּבָר. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא א[וֹ]מֵר לְהָבִיא רָעָה וּמִתְנַחֵם. אַתָּה הוּא מִתְנַבֵּא לְטוֹבָה, אַתָּה הוּא שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן סִימָן לִדְבָרֶיךָ וכו׳. עַד כָּאן. מִכָּל הָלֵין דְּמִדָּה רָעָה חוֹזֶרֶת, וְלָמָּה לֹא חָזְרָה גַּם עַכְשָׁו, מִכֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹדָה לְטַעֲנָתָהּ שֶׁיָּפֶה טָעֲנָה ^יבסיכום שאלה יא: למה לא חזר בו הקב"ה מהעונש שנתן ללבנה שתתמעט, במקום לפייסה על מיעוט זה? הרי כפי הידוע הקב"ה מתנחם על הרעה ואינו מביאה אף שניבא ע"י הנביא.:

כ״בהַי״ב). אָמַר לָהּ לְכִי וּמְשֹׁל כו׳. כְּמוֹ שֶׁהִקְשֵׁיתִי לְעֵיל, דִּ'לְכִי' נִרְאֶה עִנְיָן מְיֻתָּר, וְנוֹסָף עַל לֹא דָּבָר כְּלָל:

כ״גהַי״ג). וּמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. מַאי קָסָבַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכִי חַס וְשָׁלוֹם אֵין דֵּעָה בָּעֶלְיוֹן, וְלֹא יָדַע אֵל דִּשְׁרַגָּא בְּטִיהֲרָא מַאי מְהַנֵּי?

כ״דהַי״ד). אָמַר לָהּ זִיל לִימְנוּ בָךְ כו׳. גַּם בְּכָאן קָשֶׁה עַל לְשׁוֹן 'זִיל', שֶׁהוּא נִרְאֶה מְיֻתָּר וְעִנְיָן נוֹסָף. גַּם עַל אָמְרוֹ בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית:

כ״ההַט"ו). וְהַט״ז). ^יגסיכום נקודת שאלה טו טז: מהו תשובת הקב"ה שימנו ימים ושנים ע"י הלבנה, הלא עיקר מנין ימים ושנים הוא ע"י החמה? וגם אמאי השמיט "למועדים", שהרי מועדי ישראל נקבעים, מלבד באסיף ובקציר שהם התקופות, גם בחדשי הירח?. לִימְנוּ בָךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים. קַשְׁיָן תַּרְתֵּי. חֲדָא הָא דַאֲמָרָן לְעֵיל בְּקֻשְׁיָא י״ג, דְּמִי לֹא יָדַע קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאַף בַּשֶּׁמֶשׁ מוֹנִים שָׁנִים וְיָמִים?

כ״ווְהָכָא קַשְׁיָא טְפֵי, דְּאַדְּרַבָּה, עִקַּר יָמִים וְשָׁנִים עַל פִּי הַחַמָּה מְנוּיִים, כִּי הַיּוֹם נִמְנֶה מִשְּׁקִיעָה זוֹ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ עַד שְׁקִיעָה שֶׁאַחֲרֶיהָ, כִּדְבַר הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא ^ידעיי"ש שהאריך להוכיח שהיום על פי התורה הוא משקיעת החמה עד שקיעת החמה דהיום הולך אחר הלילה. בְּפָרָשַׁת בְּשַׁלַּח בְּפָסוּק (שמות טז כה) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם וגו׳". וְהַשָּׁנִים הֲלֹא אֵינָם אֶלָּא לַחַמָּה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לַלְּבָנָה שֶׁאֵין שָׁנָה לָהּ כִּי אִם בְּדֶרֶךְ הַשְׁאָלָה ^טווז"ל אבן עזרא (שמות יב ב): והנה אין ללבנה שנה כלל כאשר אין לשמש חדש כלל, כי לא יתחדש בשמש דבר, רק דבר החדוש הוא לאור הלבנה, ובעבור זה נקרא חדש גם ירח, בעבור חדוש אור הלבנה, כי אין לה אור בראיות גמורות כי אם מהשמש וכו' (עיי"ש באריכות).. שֶׁהֲרֵי לְשׁוֹן שָׁנָה מִלְּשׁוֹן (מל"א יח לד) "שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ" ^טזשנו - שפכו פעם שנית ושפכו פעם שנית. (מצ"ד), כְּלוֹמַר, שֶׁעִנְיַן שְׁנַת הַחַמָּה הִיא תַּשְׁלוּם הַקָּפָה אַחַת שֶׁתַּעֲשֶׂה בִּמְרוּצַת גַּלְגַּלָּהּ מִמַּעֲרָב לְמִזְרָח, וְתִשְׁנֶה וְתָשׁוּב לִמְקוֹמָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁמִּמֶּנָּה הִתְחִילָה לְסַבֵּב. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּלְּבָנָה, שֶׁבְּכָל חֹדֶשׁ סוֹבֶבֶת הוֹלֶכֶת הֶקֵּף אֶחָד מִמַּעֲרָב לְמִזְרָח, וְהַשָּׁנָה מֻשְׁאָל לָהּ, מִצַּד שֶׁבְּי״ב הַקָּפוֹת שֶׁלָּהּ סָבְבָה הָלְכָה כָּל הַי״ב מַזָּלוֹת שֶׁל סִבּוּב הַחַמָּה בְּשָׁנָה אַחַת. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, שֶׁמִּנְיַן הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים יוֹתֵר מְיֻחָדִים לַחַמָּה מִמַּה שֶּׁמְּיֻחָדִים לַלְּבָנָה. אִידָךְ, אִם כֵּן, אַמַּאי מְדַלֵּג 'מוֹעֲדִים', כִּי "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳" תְּלוּיִים בְּמִנְיַן יָמִים לְחֹדֶשׁ הַלְּבָנָה, כְּמוֹ שֶׁתְּלוּיִים בָּאָבִיב וּבַקָּצִיר וּבָאָסִיף, אַף שֶׁהֵם כְּפִי הַזְּמַן שֶׁמִּצַּד הַחַמָּה, מִכָּל מָקוֹם בַּלְּבָנָה נַמִּי תְּלוּיִים, וְלָמָּה הִשְׁמִיט מוֹעֲדִים, וְלֹא אָמַר רַק יָמִים וְשָׁנִים?

כ״זוּבְגוּר אַרְיֵה (במדבר כח טו) כָּתַב ^יזוז"ל: דע, כי הירח יותר ראוי למנות אליה מן החמה, וזה כי ראוי לזה יותר דבר שיש לו שעור קטן, שהירח שהוא מתחדש בחודש אחד ולכך הוא יותר ראוי לשער בו הזמן. וכמו שיותר ראוי למדידה הכלי שהוא יותר קטן יותר מן כלי שהוא גדול, לפי שאין הכל נמדד בכלי גדול אבל הכל נמדד בקטן. ולפיכך יותר ראוי למנות לירח, שהשעור שלו יותר קצר. ומפני זה יש למנות הכל אל הירח, המדה הקטנה. ומפני זה האריכו חכמי המחקר, ואמרו כי הזמן תולה בגלגל היומי, לפי שהוא סובב יום אחד ומפני שהוא יותר קצר בו משוער הזמן. אבל דעת התורה אינו כך, רק הזמן נמנה אל המאורות. ותחלה נמנה אל הירח, המאור הקטן, שמפני שהוא קטן יש לו זמן קטן, והוא ראוי לשיעור הזמן. ולפיכך אמר 'ימנה בך ימים ושנים', וכל זה נמשך אל הירח מצד הקטנות. ואז השיבה 'בדידה נמי לא סגיא', דהא מנין הירח נמשך אל החמה, שהרי צריך לעבר חודש אחד בשביל תקופות החמה. ואם כן לא סגיא בלא דידה, ואין כאן מעלה מיוחדת לירח בשביל הקטנות. שראוי שיהיה מכריע, כי אם היה הקטנות מצד עצמו עלוי מציאות - ראוי שיהיה מכריע, אבל אין זה כן, ונשאר התרעומת. ודברים אלו ברורים למי שמבין אותם., מִצַּד שֶׁנִּתְמַעֲטָה לְפִיכָךְ יָאוּת הַמִּנְיָן לִמָּנוֹת בָּהּ, שֶׁכֵּן מִדָּה קְטַנָּה רְאוּיָה לְכָל הַמִּדּוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִדָּה גְדוֹלָה, שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְכָל הַמִּדּוֹת וּמְדִידוֹת. וְהָיָה זֶה פִּיּוּס עַל קַטְנוּתָהּ, שֶׁהֲרֵי עִלּוּי זֶה יֵשׁ לָהּ מִכֹּחַ שֶׁנִּתְמַעֲטָה וְנַעֲשֵׂית קְטַנָּה. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי דְּבָרָיו, וְלֹא אָבִין אוֹתָם. כִּי הָעִנְיָן הַזֶּה, לֹא עַל דֶּרֶךְ הַהַקְטָנָה שֶׁהִיא קְטַנָּה נִמְנֶה, אֶלָּא עַל פִּי מְרוּצַת מַהֲלָכָהּ. וּמָה עִנְיָן יֵשׁ, אִם כֵּן, לְהַמִּעוּט הַזֶּה אֶל שֶׁיִּהְיֶה מְיֻחָס לוֹ הָעִלּוּי הַזֶּה שֶׁל הַמְּדִידָה?

כ״חוְאֵין לוֹמַר כְּלָל שֶׁמֵּחֲמַת קַטְנוּתָהּ בָּא לָהּ הַמְּהִירוּת, שֶׁהַגֹּדֶל עוֹשֶׂה כְּבֵדוּת וְהַקַּטְנוּת עוֹשָׂה קַלּוּת. שֶׁזֶּה אֵינוֹ מִשְּׁנֵי פָנִים: הָא׳; כְּפִי חַכְמֵי הַטֶּבַע, שֶׁקִּיְּמוּ שֶׁאֵין בַּגֶּשֶׁם הַחֲמִישִׁי ^יחהוזכר במורה נבוכים (ח"א פע"ב) ובעוד חוקרי ישראל, וכן בשם חכמי יוון, שבנוסף לארבע יסודות ארמ"ע שממנו חומר הארץ, ישנו חומר חמישי נעלה, שאינו חומרי כמותם, וממנו גרמי השמים. ויש חולקים וסוברים שגרמי השמים ג"כ חומרי, והיסוד החמישי הוא "היולי" הידוע והוא אינו נראה, עיין רמב"ן עה"ת בתחילת חיבורו., הַיְנוּ הַגָּרְמִיִּים הַשְּׁמֵימִיִּים, שׁוּם אֵיכֻיּוֹת. וּבַכְּלָל הַזֶּה, שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא כְּבֵדוּת וְלֹא קַלּוּת. אִידָךְ, שֶׁאַף שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי אֵיכֻיּוֹת, וְיִהְיֶה נִמְצָא בָהֶם כְּבֵדוּת וְקַלּוּת, מִכָּל מָקוֹם אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַכְּבֵדוּת וְהַקַּלּוּת שֶׁבָּהֶם יִהְיוּ הַגּוֹרְמִים מְהִירוּת וְאִחוּר בִּמְרוּצַת מַהֲלָכָם, מִמַּה שֶּׁמַּהֲלַךְ הַחַמָּה בְּהֶקֵּף אֶחָד בְּשס״ה יוֹם וּרְבִיעַ בְּקֵרוּב. וְהוּא הַגָּדוֹל בְּגוּפוֹ יוֹתֵר מִכָּל א׳ מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁתִּמְצָא חֶשְׁבּוֹן כָּל א׳ בְּשִׁעוּר גּוּפוֹ בְּסֵפֶר 'יְסוֹד עוֹלָם' ^יטחיברו אחד הראשונים, ר' יצחק מטוליטולא תלמיד הרא"ש, והוא ספר נכבד בחכמת התכונה וסוד העיבור על פי התורה. בַּמַּאֲמָר הַשְּׁלִישִׁי סוֹף פֶּרֶק י״ז. וְשַׁבְּתַא״י סוֹבֵב בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה הֶקֵּף אֶחָד, וְצֶדֶ״ק בִּשְׁנֵים עָשָׂר שָׁנִים, וּמַאֲדִי״ם קָרוֹב לִשְׁתֵּי שָׁנִים. וְגַם גּוּף נֹגַ״הּ גָּדוֹל מִגּוּף הַלְּבָנָה, אֲבָל לֹא שִׁעוּר רַב, כִּי הַיָּרֵחַ גּוּפוֹ בָּאָרֶץ כְּמוֹ ל״ט פַּעַם וּרְבִיעַ מִגּוּף הָאָרֶץ, וְהַנֹּגַ״הּ גּוּפוֹ חֵלֶק א׳ מִל"ז מִגּוּף הָאָרֶץ. וּמַהֲלַךְ הַנֹּגַהּ מִתְאַחֵר הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַיָּרֵחַ לְפִי עֵרֶךְ הַזֶּה, שֶׁכֵּן הֶקֵּף א׳ עוֹשֶׂה בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת יוֹם, שֶׁהוּא בִּכְמוֹ מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה חָדְשֵׁי הַלְּבָנָה. וְכֵן כּוֹכָב הַנִּקְרָא כּוֹכָ״ב קָטָן מְאֹד, שֶׁהוּא חֵלֶק א׳ מִי״ט אֶלֶף מִגּוּף הָאָרֶץ, וּמִתְאַחֵר קָרוֹב לִשְׁנַת הַחַמָּה, שֶׁהֶקֵּף א׳ מִמֶּנּוּ הוּא של״ו יוֹם. זוֹ הִיא מִדִּבְרֵי הַתּוֹכְנִים. וּבְמִדְרָשׁ הָרַבּוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (פרשה י סימן ד) בְּפָסוּק "וַיְכֻלּוּ", חֶשְׁבּוֹן אַחֵר ^כוז"ל: יש מזל שגומר הלוכו לי"ב חדש כגון כוכב חמה, ויש מזל שהוא גומר הלוכו לשלשים יום והיא לבנה, ויש מזל שהוא גומר הלוכו שנה והוא צדק, ויש מזל שהוא גומר הלוכו לשלשים שנה והוא שבתי, חוץ מן כוכב נוגה ומאדים, שאין גומרין הלוכן אלא לד' מאות ושמונים שנה, (ובעי שאלה שנוגה מהלכת י"ב מזלות לעשרה חדשים, כל מזל כ"ה יום, ומאדים חדש וחצי, כל מזל מהלך י"ב שנה ומחצה, והיאך אומר כן נוגה ומאדים אין גומרין הלוכן אלא לד' מאות ופ' שנה, חזינא תמיה לפיכך בעי שאלה), עכ"ל.. וּבִקְצָת סְפָרִים יֵשׁ הַגָּהָה ^כאכנראה כוונת רבינו על המוקף בסוגריים שם, הובא בהערה הקודמת., דְּמַקְשֶׁה עָלָיו מִדִּבְרֵי הַתּוֹכְנִים.

כ״טוּלְפִי זֶה, גַּם כֵּן, יֵשׁ עוֹד שְׁאֵלָה עַל דִּבְרֵי הַגּוּר אַרְיֵה, שֶׁהָיָה רָאוּי לִהְיוֹת הַמִּנְיָן עַל פִּי כּוֹכָ״ב זֶה הַקָּטָן מְאֹד. וְאוּלַי שֶׁזֶּה עַצְמוֹ הוּא מִכְּלַל הַפִּיּוּס לַלְּבָנָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלְּפִי הַמִּנְיָן שֶׁהוּא מְשֹׁעָר יוֹתֵר בְּמִדָּה קְטַנָּה, הָיָה מֵהָרָאוּי אִם כֵּן לְשַׁעֲרוֹ וְלִמְנוֹת אוֹתוֹ בְּכוֹכָב הַנִּקְרָא כּוֹכָב, אֶלָּא שֶׁלְּפַיְּסָהּ עָשָׂה לָהּ הַכָּבוֹד הַזֶּה, שֶׁיִּהְיֶה נִמְנֶה בָּהּ:

ל׳הַי״ז). אָמְרָה לוֹ דִּידֵיהּ נַמִּי אִי אֶפְשָׁר כו׳ אִם כֵּן חָזְרָה לְסוּרָהּ, בְּקִנְאָתָהּ שֶׁתִּהְיֶה הַחַמָּה כָּמוֹהָ בְּעִנְיַן הַמִּנְיָן שֶׁצְּרִיכִין יִשְׂרָאֵל לִמְנוֹת, וְאֵיךְ לֹא יָרְאָה שֶׁתֵּעָנֵשׁ שֵׁנִית:

ל״אהַי״ח). וְהַי׳׳ט). ^כבנקודת השאלה מדוע ומה מוסיף הראיה מן המקרא על זה שמונין תקופות ע"י החמה, הלא דבר פשוט וידוע לכל הוא. דִּכְתִיב "וְהָיוּ לְאֹתוֹת וגו׳" ^כגאמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופתא, דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, (חולין ס: שם).. לֹא יָדַעְתִּי מַה צָּרִיךְ רְאָיָה לָזֶה שֶׁמּוֹנִין תְּקוּפוֹת לַחַמָּה, וַהֲרֵי זֶה בִּכְלַל מַה דְּמַרְגְּלָא בְּפוּמַיְהוּ דְּרַבָּנָן וְתַלְמִידֵיהוֹן וְתַלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְלַמְּפֻרְסָמוֹת אֵין צָרִיךְ רְאָיָה. וְאַף אִם נֹאמַר דִּלְרַוְחָא דְּמִילְתָא הֵבִיא רְאָיָה, אִם כֵּן, תִּקְשֶׁה אִיפְּכָא, לָמָּה לֹא הֵבִיא הָרְאָיָה בְּדִבְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר, "לִימְנוּ בָךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים", הָיָה לוֹ לוֹמַר, דִּכְתִיב "וְהָיוּ וגו׳ וּלְיָמִים וְשָׁנִים"?

ל״בוְאֵין לוֹמַר דְּהָתָם לֹא הָיָה רוֹצֶה לְהָבִיא רְאָיָה, לְפִי שֶׁהָרְאָיָה הָיְתָה מִתְנַגֶּדֶת בְּעַצְמָהּ בִּתְשׁוּבָתָהּ, לֹא בְּצִדָּהּ, כִּי אִם בְּעַצְמָהּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ "וְהָיוּ" - זוֹ אֵינָהּ קֻשְׁיָא, דִּבְלָאו הָכִי נַמִּי הָא יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּמָנוּ גַּם כֵּן לַחַמָּה. וַאֲפִלּוּ הָכִי אָמַר כֵּן לְפַיְּסָהּ. אִם כֵּן, לֹא יַזִּיק בַּעַל הַמַּאֲמָר כְּשֶׁיָּבִיא הָרְאָיָה, שֶׁהֲרֵי הָרְאָיָה אֵינָהּ עַל דִּבְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּךְ דִּבֶּר אֶל הַיָּרֵחַ, אֶלָּא הָרְאָיָה הִיא עַל הָעִנְיָן, כְּלוֹמַר שֶׁכָּךְ מוֹנִין יִשְׂרָאֵל. דְּאִלּוּ דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל הַיָּרֵחַ, וּתְשׁוּבַת הַיָּרֵחַ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא שָׁמְעִינָן לְהוּ מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה. וּמִכֵּיוָן שֶׁהָרְאָיָה עַל הָעִנְיָן, אִם כֵּן, הָיָה לוֹ גַּם כֵּן לְהָבִיא הָרְאָיָה מֵעִקָּרָא עַל דִּבְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדִּכְתִיב "וְהָיוּ וגו׳ וּלְיָמִים וְשָׁנִים", דִּשְׁמַע מִנָּהּ שֶׁכָּךְ מוֹנִים. וּבְכָאן הָיָה לוֹ לוֹמַר דִּכְתִיב "וְהָיוּ וגו׳ וּלְיָמִים וְשָׁנִים".

ל״גוְגַם נִמְשָׁךְ מִתּוֹךְ זוֹ הַקֻּשְׁיָא לְהַקְשׁוֹת גַּם כֵּן עַל דִּלְעֵיל, כְּשֶׁאָמַר "לְכִי וּמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה", שֶׁהָיָה לוֹ כְּמוֹ כֵן לְהָבִיא רְאָיָה, מִדִּכְתִיב "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה". וְכִי תֵּימָא דְּאֵין מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה רְאָיָה שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַיָּרֵחַ בִּלְבָד, אִם כֵּן, הִיא גוּפָא קַשְׁיָא, מְנָא לֵיהּ לְבַעַל הַמַּאֲמָר, שֶׁאָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּרֵחַ שֶׁתִּמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, דְּהָא פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר:

ל״דהַכ׳). אָמַר לָהּ "זִיל לִיקְרוּ צַדִּיקִים כו׳" לְמַאי נָפְקָא מִנָּהּ אָמַר "זִיל", וּכְמוֹ שֶׁהִקְשֵׁיתִי בְּכֻלָּם כְּבָר:

ל״ההַכ״א). "לִיקְרוּ צַדִּיקִים בִּשְׁמֵךְ". צָרִיךְ בֵּיאוּר; מַה עִנְיָן זֶה, לְשֶׁתִּתְפַּיֵּס בָּהּ? וְכָל שֶׁכֵּן, שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ אֶלָּא אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה, וְגַם הָאֶחָד מֵהֶם שֶׁהוּא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן, לֹא נִמְצָא בַּכְּתוּבִים ^כדעיין בהערה שכתבנו בזה בתחילת הספר על מאמר חז"ל זה.. וְרָחוֹק הוּא לִכְשֶׁיִּרְמוֹז עַל שְׁמוּאֵל הַקָּטָן, הַתַּנָּא שֶׁנִּשְׁנָה בְּמִשְׁנַת פִּרְקֵי אָבוֹת. וְגַם לְפִי זֶה הָיָה לוֹ שֶׁלֹּא לְהַכְנִיסוֹ בֵּין יַעֲקֹב לְדָוִד, אַחֲרֵי שֶׁהָיָה מְאֻחָר לְדָוִד. וּבְסֵפֶר מַעֲשֵׂי ה׳ כְּשֶׁפֵּרֵשׁ הַמַּאֲמָר הַלָּז לְפִי דַרְכּוֹ, בְּפֶרֶק ח מִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּמוֹ שֶׁאֶזְכֹּר פֵּרוּשׁוֹ לְקַמָּן, הִזְכִּירוֹ לָאַחֲרוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁבְּהַעְתָּקָתוֹ לְהַמַּאֲמָר עַצְמוֹ הֱבִיאוֹ בְּאֶמְצַע. וְאָמְנָם בַּעַל הָעֲקֵדָה בְּשַׁעַר הַל״ז הִשְׁמִיט לְגַמְרֵי שְׁמוּאֵל הַקָּטָן. וְאִם כֵּן, לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁנַיִם בְּנִמְצָא שֶׁנִּקְרְאוּ עַל שְׁמָהּ.

ל״ווְדַע דְּרַשִׁ״י שֶׁפֵּרֵשׁ עַל דָּוִד הַקָּטָן שֶׁהוּא מִקְרָא בְּדִבְרֵי הַיָּמִים ^כהכן הוא בדפוסים הישנים, ובדפוסים החדשים כתוב שמואל, ואולי תוקן עפ"י הערת רבינו., וְאַגַּב רְהִיטָא לֹא דָק, שֶׁהוּא בִּשְׁמוּאֵל א׳ י״ז:

ל״זהַכ״ב). חַזְיָהּ דְּלָא קָמִיַּתְבָא דַעְתָּהּ. בַּמֶּה רָאָה? דְּאַדְּרַבָּה; מִדְּשָׁתְקָה, שְׁמַע מִנָּהּ דְּמִיַּתְבָא דַעְתָּהּ. וְאִם תֹּאמַר "בּוֹחֵן לִבּוֹת ה׳ יִתְבָּרֵךְ" ^כוע"פ משלי (יז ג) מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת ה':, אִם כֵּן, כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁל הַלְּבָנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא הָיָה לוֹ לְבַעַל הַמַּאֲמָר לִתְלוֹת בְּדִבּוּר לְבָנָה, כִּי אִם דְּכָךְ דַּעְתָּהּ וְכָךְ דַּעְתָּהּ:

ל״חהַכ״ג). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי". זֶה הַלָּשׁוֹן כֻּלּוֹ מֻקְשֶׁה מֵעַצְמוֹ. הֵיאַךְ שַׁיָּךְ לוֹמַר כֵּן? וּכְבָר הֶרְאֵיתִי לְדַעְתּוֹ שֶׁל הָרִי"ף ז"ל, שֶׁמְּפָרֵשׁ שֶׁכָּךְ הוּא אוֹמֵר, הָבִיאוּ כַּפָּרָה לְפָנַי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם כו'. אָמְנָם לֹא הִצִּיל בַּעַל הַמַּאֲמָר מִידֵי קֻשְׁיָא שֶׁיֵּשׁ לְהַקְשׁוֹת עָלָיו, מָה רָאָה עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֵלָיו, לוֹמַר בְּלָשׁוֹן דְּלָא מִשְׁתַּמַּע כְּפִי הַמְכֻוָּן. וְגַם מִפְּנֵי כֵן מַשְׁמַע דְּלֹא כְּפִי הָרָאוּי כְּלָל. וְכֵן הִשִּׂיגוֹ בְּגוּר אַרְיֵה שֶׁכָּתַב עָלָיו, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: מְפָרֵשׁ הוּא, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי 'עָלַי' רוֹצֶה לוֹמַר 'בִּשְׁבִילִי'. וְצִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהָבִיא קָרְבַּן כַּפָּרָה עַל יִשְׂרָאֵל, וְהוּא כָּבוֹד לַלְּבָנָה, וּבָזֶה נִתְיַשְּׁבָה דַעְתָּהּ. וּלְפִי דַעְתּוֹ, יִהְיֶה פֵּרוּשׁ "לְחַטָּאת" כָּךְ: שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לְיִשְׂרָאֵל לְהָבִיא קָרְבָּן זֶה הַחַטָּאת לַה', בִּשְׁבִיל ה' אֲשֶׁר הוּא מִעֵט אֶת הַיָּרֵחַ, וְצִוָּה לְהָבִיא קָרְבָּן חַטָּאת לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהּ כָּבוֹד זֶה. וְנָכוֹן הוּא פֵּרוּשׁ זֶה לְהָשִׁיב לַשּׁוֹאֲלִים.

ל״טוַעֲדַיִן יֵשׁ לְדַקְדֵּק, לָמָה הֻצְרְכוּ לוֹמַר "הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי", וְלָמָּה לֹא אָמְרוּ "הָבִיאוּ קָרְבָּן עָלַי"? דְּבָזֶה הַלָּשׁוֹן הָיָה הַלָּשׁוֹן מְרֻוָּח טְפֵי, וּמִי הִכְרִיחָם לוֹמַר "הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה"? וְלָמָּה נָתְנוּ פִּתְחוֹן פֶּה לַשּׁוֹאֲלִים? עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. אָמְנָם, זֶה שֶׁכָּתַב דִּלְהָרִי"ף הָוֵי פֵּרוּשׁ 'עָלַי' 'בִּשְׁבִילִי', כְּבָר כָּתַבְתִּי לְמַעְלָה בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א, דִּלְהָרִי"ף הָוֵי כְּמוֹ 'אֵלַי' בְּאל"ף. אַךְ יֵשׁ לוֹמַר, דְּכָל שֶׁכֵּן דְּקַשְׁיָא, שֶׁכָּךְ הָיָה לוֹ לְבַעַל הַמַּאֲמָר לוֹמַר בְּאל״ף כְּמוֹ בְּעי״ן, וּבָזֶה כִּמְעַט אֵין לוֹ יִשּׁוּב. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשִׁנּוּי לָשׁוֹן, הַיְנוּ מִ׳קָּרְבָּן׳ לְ׳כַפָּרָה׳, דְּיֵשׁ לוֹמַר הוֹאִיל וְ'חַטָּאת' כְּתִיב, נָקַט לְשׁוֹן כַּפָּרָה. וְגַם קִצּוּר הַלָּשׁוֹן, וְלֹא פֵרֵשׁ 'הָבִיאוּ כַּפָּרָה עַל עֲוֹנוֹתֵיכֶם', יֵשׁ לוֹמַר שֶׁבָּחַר בְּלָשׁוֹן קְצָרָה, וְלֹא חָשׁ עַל הַשּׁוֹאֲלִים. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ גַּבֵּי "נַעֲשֶׂה אָדָם" בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה ח) שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אַתָּה נוֹתֵן פִּתְחוֹן פֶּה כו׳, אֶתְמְהָא? אָמַר לוֹ: כְּתוֹב, וְהָרוֹצֶה לִטְעוֹת יִטְעֶה. עַד כָּאן. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, לֹא נִיחָא לִי נַמִּי בְּהָכִי, דְּדִבְרֵי תוֹרָה לְחוּד, וְדִבְרֵי חֲכָמִים לְחוּד. וְלוּלֵא שֶׁהַלָּשׁוֹן עַצְמוֹ שֶׁל 'הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי' הֻכְרַח לוֹמַר כֵּן, כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ מִמֶּנּוּ דְּבַר מָה מֵעַצְמוּתוֹ שֶׁל זֶה הַלָּשׁוֹן, לֹא הָיָה חָשׁ מִלְּשַׁנּוֹתוֹ וְלֶאֱחֹז בְּלָשׁוֹן אַחֵר, דְּלֹא לִשְׁתְּמַע מִנֵּיהּ שׁוּם פִּקְפּוּק, כִּי הֵיכִי דְּלָא לְמֵיהַב פִּתְחוֹן פֶּה לַשּׁוֹאֲלִים.

מ׳וְעוֹד קָשֶׁה, וְכִי זוֹ הִיא הַמִּדָּה, שֶׁמִּי שֶׁצָּרִיךְ לְכַפָּרָה, שֶׁזּוּלָתוֹ יָבִיא קָרְבָּן כַּפָּרָה בַּעֲדוֹ? וְאַף שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, בָּרוּךְ הוּא, וּכְעִנְיַן שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ". וְעִם הֱיוֹת שֶׁמִּתּוֹךְ לְשׁוֹן הָרִי״ף מִתְיַשֶּׁבֶת זוֹ הַקֻּשְׁיָא, שֶׁלֹּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא צָרִיךְ לְכַפָּרָה, אֶלָּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל צְרִיכִין כַּפָּרָה, וְלִכְבוֹדָהּ שֶׁל הַיָּרֵחַ יָבִיאוּ הַכַּפָּרָה הַהִיא בְּיוֹם חִדּוּשָׁהּ, אֶפֶס כִּי לְשׁוֹן הַמַּאֲמָר אֵינוֹ כֵן. וְקַשְׁיָא, הֵיאַךְ אָמַר לָשׁוֹן הַזֶּה, שֶׁמִּתּוֹכוֹ יֻקְשֶׁה הַקֻּשְׁיָא הַזֹּאת לְכָל קוֹרְאוֹ, אִם לֹא שֶׁהֻכְרַח לְזֶה הַלָּשׁוֹן, לְאָמְרוֹ כְּפִי הַכַּוָּנָה שֶׁל מַאֲמָרוֹ, וְהִלְכָּךְ לֹא חָשׁ:

מ״אהַכ״ד). הֵיאַךְ לֹא הֵבִיא בַּעַל הַמַּאֲמָר הָרְאָיָה, שֶׁמִּמֶּנּוּ לָמַד לוֹמַר כֵּן, כִּדְעָבִיד רֵישׁ לָקִישׁ? וַהֲלֹא אֲפִלּוּ עַכְשָׁו דְּרֵישׁ לָקִישׁ מִקְרָא הוּא דּוֹרֵשׁ, אַכַּתִּי צְרִיכִין לְמוֹדָעִי וּמוֹדָעִי דְמוֹדָעִי, לָדַעַת לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת הַכַּוָּנָה, וְרַבּוּ הַדֵּעוֹת, זֶה בְּכֹה וְזֶה בְּכֹה, כְּמוֹ שֶׁאֶזְכֹּר לְהַלָּן בִּקְצָרָה. וּבָרוּךְ הַיּוֹדֵעַ מִי כִּוֵּן אֶל אֲמִתַּת הָעִנְיָן, שֶׁאֵלָיו הָיְתָה הַכַּוָּנָה שֶׁל בַּעַל הַמַּאֲמָר, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁאוֹמֵר בְּלֹא רְאָיָה, שֶׁתִּהְיֶה הַתֵּימָא יוֹתֵר גְּדוֹלָה.

מ״בהַכ״ה) וְהַכ״ו) וְהַכ׳׳ז). שְׁתֵּי קֻשְׁיוֹת הִקְשָׁה בְּגוּר אַרְיֵה, וְהִנְנִי יוֹסִיף שְׁלִישִׁית. וְזֶה לְשׁוֹן הַגּוּר אַרְיֵה: לָמָּה רָמוּז הַכָּבוֹד בְּחַטָּאת, וְלֹא בִּשְׁאָר קָרְבָּנוֹת מוּסָפִין. וְעוֹד, לָמָּה לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ בְּשׁוּם דָּבָר, רַק בְּקָרְבָּן. וְכַמָּה דְבָרִים נָתַן לָהּ, וְלֹא נָחָה דַּעְתָּהּ. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

מ״גוַאֲנִי שׁוֹאֵל, אִם נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ בָּזֶה, אִם לֹא. כִּי מִתּוֹךְ מַה שֶּׁבַּעַל הַמַּאֲמָר לֹא אָמַר לְהֶדְיָא, שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ, הִנִּיחַ אוֹתָנוּ בִּמְבוּכָה הַזֹּאת. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא רָצָה לְפַיְּסָהּ יוֹתֵר. כִּי הֲלֹא כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ לְפַיְּסָהּ, הַכֹּל כְּפִי הַנִּרְאֶה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. דְּהוֹאִיל וְהִיא עַצְמָהּ גָּרְמָה לָהּ בְּקִטְרוּגָהּ, וּכְמוֹ שֶׁמִּן הַמְּפֹרָשׁ בִּדְבָרֶיהָ כְּשֶׁטָּעֲנָה "בְּדִידֵיהּ נַמִּי כו'", שֶׁנִּתְקַנְּאָה וּבִקְשָׁה שֶׁתִּהְיֶה לָהּ עִנְיָן מְיֻחָד שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֵן לַשֶּׁמֶשׁ, נִלְמַד לְהַסָּתוּם שֶׁבִּתְחִלַּת דְּבָרֶיהָ, בְּאָמְרָהּ "אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים", שֶׁגַּם זֶה מִפְּנֵי הַקִּנְאָה, שֶׁרָצְתָה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תִּתְמַעֵט וְהִיא תִּשָּׁאֵר בְּגַדְלוּתָהּ לְבַדָּהּ. וְאִם כֵּן, שׁוּרַת הַדִּין עָשָׂה לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל הַפִּיּוּסִים, הָיָה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וּלְפִיכָךְ, אַף שֶׁלֹּא נִתְפַּיְסָה עִם הַקָּרְבָּן, לֹא רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְפַיְסָהּ עוֹד. אוֹ דִלְמָא, אֵין הָכִי נַמִּי שֶׁנִּתְפַּיְּסָה, וּמַה שֶּׁלֹּא אָמַר בַּעַל הַמַּאֲמָר שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה, אֶפְשָׁר דְּלֹא חָשׁ לוֹמַר כֵּן, דְּמִמֵּילָא מַשְׁמַע, הוֹאִיל וְלֹא נַעֲשָׂה לָהּ יוֹתֵר שׁוּם פִּיּוּס, דְּמִסְתָּמָא לֹא קָצְרָה יַד הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מִלַּעֲשׂוֹת עוֹד פִּיּוּסִים, וְלֹא עָשָׂה, אֶלָּא וַדַּאי דְּמִשּׁוּם שֶׁנִּתְפַּיְּסָה לֹא עָשָׂה עוֹד יוֹתֵר פִּיּוּס. וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע, בְּאֵיזֶה מִשְּׁנֵי פָנִים אֵלּוּ נֶאֱחוֹז:

מ״דהַכ"ח). מַה נִּשְׁתַּנָּה שָׂעִיר כו׳. לָמָּה נָקַט שָׂעִיר, וְלֹא אָמַר ׳מַה נִּשְׁתַּנָּה חַטָּאת׳? דְּעִקָּרָא דְּמִילְתָא עַל אֵיכוּת הַקָּרְבָן סוֹבֵב הוֹלֵךְ, לֹא עַל מַהוּתוֹ, אִם הוּא מֵאֵיזֶה מִין שֶׁיִּהְיֶה, רַק בְּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה לְקָרְבַּן חַטָּאת הוּא הַמְּבֻקָּשׁ:

מ״האֵלּוּ הֵן הַסְּפֵקוֹת אֲשֶׁר רָאִיתִי לְעוֹרֵר בַּמַּאֲמָר הַזֶּה, שֶׁמִּתּוֹכָם יָאִיר הַבֵּאוּר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, וִיהֵא זֶה נִרְאֶה יוֹתֵר מֵאִלּוּ הָיִיתִי מְבָאֲרוֹ בִּלְתִּי הִתְעוֹרְרוּת הַסְּפֵקוֹת. וְגַם מִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן מֵעַצְמוֹ, רָאִיתִי לְקַצֵּר קֹדֶם לָכֵן גַּם כֵּן דֵּעוֹת הַמְפָרְשִׁים שֶׁמָּצָאתִי שֶׁמְּדַבְּרִים בְּפֵרוּשׁ הַמַּאֲמָר הַזֶּה, וְאָשִׁיב עֲלֵיהֶם.