דרוש על התורה, הקדמה א׳Derush al HaTorah, Introduction 1
א׳"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יט, א). יש לשאול, למה נסמכה פרשה זאת אל (שמות יח, כז) "וישלח משה את חותנו" שקדם לה. ואף למאן דאמר (זבחים קטז.) יתרו קודם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה עד אחר מתן תורה עד שנה שניה, שהרי מצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י, כט) "נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אל נא תעזוב אותנו", ואם כן למה הקדימה תורה קרא ד"וישלח משה" ל"בחודש השלישי". וכל שכן לדברי האומר (זבחים קטז.) יתרו אחר מתן תורה בא, ונסמכה פרשת יתרו לפרשת בשלח, על ידי שבשביל ששמע קריעת ים סוף או מלחמת עמלק בא (שם), מאי אם כן ענין "וישלח משה את חותנו" לפרשה הקודמת. דאין לומר שרצה הכתוב לסמוך כל ספורי ענין יתרו יחד, שהרי בפרשת בהעלותך היה עדיין יתרו עם ישראל, ונכתב עוד ממנו שם בדגלים (במדבר י, כט), כאשר זכרנו.
1
ב׳ונראה לומר כי פרשה זאת, היא פרשת מתן תורה, נסמכה אל "וישלח משה את חותנו וגו'", להורות לנו כי לישראל בפרט ובעצם נתייחסה נתינת התורה בהחלט, ולא לזולתן מהעמים. וכאשר יובן מאמרו* (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", תלה הדבר בהוציאו אותם ממצרים, ולא אמר "אשר בראתי את כל", או זולת זה מהמעלות היותר כוללות ועליונות מההוצאה. אלא שרצה לומר, אחר שהוצאתי אתכם ממצרים מבית עבדים, היא היא סבה מכרחת אתכם לעבדים לי, ושמוכרחים אתם לקבל גזירתי ותורתי בעל כרחכם. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל (מכות כג:), לפיכך לא עלה לרצון לפניו יתברך שיאמרו מרצון נפשנו הטוב נעשה זאת, רק יהיו עבדים קנוים לו בהכרח. ולכך כפה עליהם הר* כגיגית, כאשר דרשו (שבת פח.) מ"בתחתית ההר" (שמות יט, יז), לומר, אם אין אתם מקבלים התורה, שם תהא קבורתכם. מפני כי היו ביד מצרים שעשו בהם כרצונם, ואלולי שהקב"ה בעצמו וכבודו גאלם והוציאם משם, כבר היו מאבדים אותם, ועושים אותם כליה חס ושלום. ואם לא קבלו תורתו, אשר בשביל זה הוציאם, הרי היו כאילו עודם במצרים, אבודים ונדחים שם בידי המצריים. לכך כפה עליהם ההר כגיגית, שאם לא יקבלוה שם תהא קבורתם. הרי הם עבדים מוכרחים לו בעל כרחם, והיה בידו לכופו עליהם בשביל כך.
2
ג׳ובזה יסולק מהדרש הזה מה שהשיבו עליו התוספות פרק רבי עקיבה* (שבת פח. ד"ה כפה), היאך יאמר שכפה עליהם הר כגיגית, הרי כבר אמרו בנפש חפצה (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע". דלא קשיא כלל, מפני כי השם יתברך גזר עליהם התורה והמצות כמלך שגוזר על עבדיו הקנוים לו, אשר על כרחם צריכים לקבל גזירת רבן. כי במה שאמרו מרצונם "נעשה ונשמע" בזה לא היו עבדים לו, כאשר בחינה זאת אפשרית ומצויה גם בזולת מהעבדים. אמנם במה שכפה עליהם ההר המה עבדים מוכרחים קנויים ומיוחסים אליו. גם בזולת זה היו כמי שאינו מצווה ועושה, ואמרו (קידושין לא.) גדול המצווה ועושה וכו'*. הגם כי אמרם "נעשה ונשמע" גם הוא היה אחרי ציווי ובקשת השם יתברך, סוף סוף היה עוד מקום להם לומר שאם לא היו חפצים בתורתו, לא היו צריכים לקבלה, וכאשר כמעט נמצא באומות, שחזר עליהם השם לשיקבלו התורה, ועדיין היו אם כן ישראל כאינם מצווים ועושים. לכן כפה עליהם ההר, לעשותם מצווים ומוכרחים ועושים.
3
ד׳ומכל מקום אחרי הכרח קבלת גזירת המלך, מה טוב ומה נעים ומעולה ביותר כאשר העבד מקבל גזירה הכרחית ההיא מרצונו הטוב גם כן, ועושה אותה מאהבה, כאשר אז לא יכול להחזיק טובה לעצמו במה שעשה זה מרצונו. ולכך שלח אליהם השם יתברך (שמות יט, ה) "ועתה אם שמוע תשמעו", שיקבלו התורה מעצמם גם כן.
4
ה׳נתבאר לך גם כן כי יתרו לא היה שייך בבחינה זאת, שלא הוציאו ממצרים, ולא תהיה לו קבלת התורה כי אם מרצון עצמו, מה שאין דעתו יתברך נוחה בו, כנזכר. גם אין ראוי שתהיה קבלת התורה לחצאין; לישראל בחיוב ורצון, וליתרו ברצון לבד, שאין לכפות עליו [ה]הר (-ההכרח-) [בהכרח]. לכך (שמות יח, כז) "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו", ואחר כך (שמות יט, א) "בחודש השלישי וגו'".
5
ו׳ובמדרש נראה שבאו ליישב דבר זה באופן אחר. אמרו שם (תנחומא ישן יתרו אות יא, וילקו"ש ח"א רמז רעא), אמר שלמה (משלי יד, י) "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר". אמר הקב"ה, בני היו משועבדים בטיט ולבנים, ויתרו היה יושב בביתו בבטח ובהשקט, ובא לראות בשמחת התורה עם בני. לפיכך (שמות יח, כז) "וישלח משה את חותנו", ואחר כך (שמות יט, א) "בחודש השלישי וגו'", עד כאן. הנה במדרש הזה יש להתעורר, שאם אמר הכתוב במי שהיה מטריח בשביל איזה דבר להשיגו, שבהגיעו לו אותו דבר שהיה משתדל בו ושמח בו, אין ראוי כלל שיתערב בשמחתו זר, בעבור כי כשם שהוא בלבד היה מצטער עליו, ככה אין ראוי זר להתערב עמו בשמחתו שתשיגנו בהשיגו דבר השתדלותו. מהו אם כן דמיון הנמשל למשל, דלמה יהיה השתעבדותם לעבודת מצרים גורם קבלת התורה להם לבדם, דמאי* ענין קבלת התורה לשעבוד, והא בהא לא תליא.
6
ז׳אבל המדרש הזה בא לבאר כי לא היתה ראויה התורה להנתן לישראל כי אם בשביל שהיו בשעבוד וביסורין, כי היסורין הם הכנה עצמית לקבלת התורה ביותר. ובפרק קמא דברכות* (ה.), ג' מתנות טובות ניתנו לישראל, וכולם לא נתנו להם אלא על ידי יסורין. ואלו הן; תורה, ארץ ישראל, עולם הבא. תורה מנין, שנאמר (תהלים צד, יב) "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". ארץ ישראל מנין, שנאמר (דברים ח, ה) "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", וכתיב בתריה (שם פסוק ז) "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו'". עולם הבא מנין, שנאמר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר", עד כאן. ביאור הדבר מה שניתנו אלו ג' דוקא על ידי יסורין, מפני כי רחקו דרכי אלו המתנות שלשתן מדרכי כל מתנות זולתן, אשר הם דברים גשמיים. לא כן אלו, שנקראו "מתנות טובות", לפי שהם מתנות קדושות, נבדלות מן הגשמית. אם התורה בשהיא כולה שכלי. ואם ארץ ישראל, היא ארץ הקדושה. ואם עולם הבא, שנבדל מן הגוף הגשמי לגמרי. לכן אין ראוי לקבלן כי אם על ידי יסורין הממעטין הגוף והגשמית, עד כי ראוי אז אל מתנות אלו הקדושות הבלתי גשמיות, כאשר בארנו דבר זה במסכת אבות בביאור "דרך חיים".
7
ח׳ואלו ג' מתנות, כל אחת יותר קדושה ומסולקת מהגשמית מחברתה. כי ארץ ישראל היא ארץ קדושה באמת, אמנם היא גשמית בעצם, רק שיש עליה שם קדושה. יותר מזה התורה, שהיא בעצמה שכלית וקדושה, אבל יקבלנה וישיגנה האדם בעל גוף גשמי. רבה עליה מדרגת עולם הבא, שאין בו גוף לגמרי, ו"עין לא ראתה אלקים זולתך" (ישעיה סד, ג). רק שהתנא לא זכרם אלא כפי הסדר שהגיעו אליהם ישראל.
8
ט׳ולפיכך נקראו "טובות", בשם הנופל דוקא על דבר הנבדל מן הגשמי, כמו שביארנו במקום הזולת. ולכך ביחוד אצל האור כתיב (בראשית א, ד) "וירא אלקים את האור כי טוב", כי בריאת האור הראשון לא היה גשמי, לכן נגנז לעתיד לבא, לעולם הבא שכולו טוב, וזהו שאמר (שם) "וירא וגו' כי טוב ויבדל".
9
י׳לפיכך לא נתנה תורה אלא לישראל, שהיו משועבדים במצרים בפרך (שמות א, יג), ונתמעט גופם, עד שהיו ראויים אל התורה השכלית. ולכך אמר המדרש (תנחומא ישן יתרו אות יא, וילקו"ש ח"א רמז רעא) שלא היה ראוי יתרו לקבלה, בשלא נמצאת בו הסבה שגרמה לישראל קבלתה, הוא השתעבדותם במצרים, כאמור.
10