דרוש על התורה, הקדמה ב׳Derush al HaTorah, Introduction 2
א׳ואף אם היו אומות אחרות מקבלים התורה גם כן כשהחזירה השם יתברך עליהם (ע"ז ב:), מכל מקום היו ישראל ראשונים אל קבלתה לעמוד בסודיה ולדעת את דרכיה, והתורה מיוחדת להם. רק שעל ידי שזכו לה הם, היו זוכין גם האומות אם היו רוצים לקבלה, אבל עיקר קבלתה לישראל בלבד, והאומות טפלים להם. אמנם לא כן יתרו, שאם היה עִם ישראל בשעת קבלת התורה, לא יתכן לומר עליו שיהיה טפל אל ישראל, כי הוא היה תוך ישראל והיה מקבלה עם ישראל, שוה להם בבחינת קבלתם. והרי לא נשתעבד במצרים עד שיהיה זוכה לכך, ולפיכך כתיב (שמות יח, כז) "וישלח משה" כסדר הנכון באין ספק. וסבב השם יתברך שילך לארצו לגייר משפחתו, שלא יהיה עִם ישראל כשיקבלו התורה, וחזר אחר מתן תורה, והיה עִם ישראל בדגלים (במדבר י, כט). ולמאן דאמר יתרו אחר מתן תורה בא (זבחים קטז.), הורה לנו הכתוב כי לכך לא בא קודם מתן תורה, בשאין ראויה נתינת התורה לישראל בהיותו עמהם כנזכר. ולכך כתב "וישלח משה", ואחר כך "בחודש השלישי".
1
ב׳והגם כי אמרו במדרש (מכילתא שמות כ, ב) שלכן נתנה תורה במדבר, מקום הפקר לכל הרוצה לקבלה, שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלמלי* נתנה לנו היינו מקבלים אותה גם אנו. ואיך יאמרו אם כן במדרש זה כי מי שלא נשתעבד במצרים אין ראוי לו התורה. לא קשיא כלל, כי כבר אמרנו שעל כל פנים אף אם היו האומות מקבלים אותה, היו ישראל ראשונים ועצמיים אליה, והאומות טפלים להם. מה שאין כן ביתרו, שהיה תוך ישראל.
2
ג׳ואף על גב שלא היתה קפידא בערב רב שהיו בתוכם, אין ענין יתרו דומה לזה כלל, כי לכך נקראו "ערב", שנתערבו ביניהם, ולא נקראו בשם בפני עצמם, והיו בטלים אצל ישראל, עד שלא נחשבו לכלום, כאילו היו ישראל לבדם. אבל יתרו לא היה בטל אצל ישראל, כי היו צריכים לו, והיה שמו "יתרו" על שם שהיה יתור ותוספת עליהם. והשם ראוי לו, כי הוא הגר הראשון שהיה בישראל שקבל עליו תורת* משה, ונקרא שמו "יתר" בשביל שהיה יתר על ישראל.
3
ד׳ובהחולץ* (יבמות מז:), אמר רבי חלבו, קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר (ישעיה יד, א) "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", עד כאן. ופירש רש"י (יבמות מז:) כי קשים גרים לישראל מפני שאין בקיאין בדקדוקי מצות, וישראל לומדים מהם. ובמסכת נדה (יג:) פירש משום דכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות לט.). והתוספות (יבמות מז:) כתבו משום שאין השכינה שורה רק על משפחות מיוחסות (קידושין ע:). ויש מפרשים משום שביותר הוזהרו ישראל על הגרים, ולא יוכלו להזהר מהם, עד כאן.
4
ה׳ולפי דעתי אין צריך לכל זה, כי באין ספק כל הטוב שזוכים ישראל אליו הם זוכים מצד שהם בני אברהם יצחק ויעקב, או מצד שהם אשר בחר בם אל, והגרים מבטלים דבר זה. לכך נקרא הגר "ספחת", שהוא דבר תוספת וטפילה על האדם, והיא מבטלת עיקר תאר צלמו, עד שאינו נחשב אדם שלם. כי האדם בצלמו ובתבניתו אין תוספת עליו, ואין גרעון בו כלל. וישראל נקראים "אדם" (יבמות סא.), והגר הוא תוספת עליהם, וזהו חסרון גמור עצמיי ומוחלט בישראל שנקראו "אדם", כי כל יתר כחסר דמי (חולין נח:). לכך כאשר ימצאו גרים בישראל הם נוספים עליהם, כאילו ישראל חסרים, כי הם מבטלים צורת ישראל ממה שהם ראויים מצד עצם צורתם שבחר בהם השם יתברך.
5
ו׳ולכך נקרא הגר הראשון "יתרו", שהוא יתר ותוספת על ישראל. ונקרא "יתרו" בוי"ו, מפני שהוי"ו תורֶה* על עצם ישראל, שהיו שש מאות אלף. ובזה המספר נמצאו כאשר יצאו ממצרים (שמות יב, לז) ובמדבר (במדבר א, מו), וכן תמיד, ומעט היו יותר, עד שתראה כי זה המספר ראוי לישראל דוקא. גם במצרים היו יולדות ששה בכרס אחד (רש"י שמות א, ז), הכל מפני שמספר זה ראוי להם, כמו שבא בחבורנו גור אריה, ובחבורנו גבורות ה'. וזה שנקרא "יתרו", שהוא יתור על עצם ישראל, שהם שש מאות אלף בעצמם. ומפני זה, כדי שלא לבטל את צורתם בהיות דבר יתר עליהם, אשר לא היה בכלל השעבוד הגורם ומסבב קבלת התורה, שלח את יתרו, עד שיהיו ישראל עומדים בעצמם וראויים לתורה.
6
ז׳ומה שאמרו במכילתא שנקרא "יתרו" על שייתר פרשה אחת בתורה, הוא הדבר אשר דברנו שהיה יתור על ישראל. כי התורה גם כן ראויה לישראל דוקא, ולכך הוגבלה במצות כמנין תרי"ג (מכות כג:), מספר המורה כי ראויה לישראל דוקא, כמו שיבא עוד בדברנו שמספר תרי"ג מצות ראוי לישראל. ומפני שיתרו היה יתר על ישראל, נסתגל גם הוא לייתר פרשה אחת. וכן הפרשה שהוסיף היא גם (-היא-) בסגולה זאת בעצמה, כאילו היא יתור בתורה, דהיינו להוסיף ולייתר דיינים על משה. כאשר הדין בעצם ראוי דוקא למשה, שהיה נקרא (דברים לג, א) "איש האלקים", ויתרו בעצמו בסגולתו ובבחינת שמו הוסיף דיינים עליו.
7
ח׳ומעתה יתיישב גם כן מה שיקשה על הדעת, משה שהיה אב לחכמים ואדון כל הנביאים, איך יקבל עצה זו מיתרו על דבר הדיינים. אבל ראויה היתה עצה זו ליתרו ולא לזולתו, בכמו שהוא היה יתר על ישראל, ככה היה מייתר הפרשה לייתר ולהוסיף דיינים. אשר בשכבר לא היה כי אם משה בלבדו, שאליו מיוחס המשפט בעצם. אמנם יתרו, שהיה יתור על ישראל, הוא נתן עצה להוסיף ולייתר דיינים. וזהו שאמר שייתר פרשה אחת בתורה.
8
ט׳ואם תשאלך דעתך, מה עצה יש בהוספת דיינים, דבר שהכל יודעין. אף היא תשיב אמריה לה, כי בודאי צריך עצה וטוב טעם כאשר משה דוקא היה ראוי לדון את ישראל מכל זולתו כנזכר, וכדכתיב (דברים לג, כא) "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". הרי כי אליו ראוי המשפט, עד שלכך נקרא (דברים לג, א) "איש האלקים", שהוא כנוי עצמיי לדיין, דכתיב (שמות כב, ח) "עד האלהים יבא דבר שניהם". והנה חשב בדמיונו שלא יאות אליו הוספת הדיינים, מפני שדבר זה נחשב כאילו הוא יוצא מקו המשפט ומדתו. כי כל זה הוא בכלל (דברים טז, כ) "צדק צדק תרדוף", הלך אחר בית דין יפה (סנהדרין לב:), אשר אין לצאת ממנו אף כחוט השערה. ומי יחוש וידון יותר ממשה המיוחס, לכך אין עוד מלבדו.
9
י׳אבל יתרו, אשר שמו נאה לו והוא נאה לשמו, כאשר זכרנו שיעור מספיק, העלה בדעתו כיון שלא יוכל משה לעמוד בזה שיהא דן כל היום מבקר עד ערב, ראוי להוסיף דיינים, ולהתלבש במדת יוצרו. אשר ראינו כי הוא יתברך בשעה שעלה לפניו במחשבה לברוא* את עולמו במדת הדין, וראה שאין העולם יכול להתקיים בו, ויתר ושיתף מדת הרחמים עמו. וכבר שמענו גם ראינו ממאי דכתיב בענין (שמות יח, יג) "ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב", כי הדיין כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כידוע מאמרם ז"ל במסכת שבת* (י.), כתיב הכא "מן הבקר עד הערב", וכתיב התם (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר". ואמר יתרו כי גם כן בזה כאשר אי אפשר למשה לעמוד בשורת הדין, והראוי* היותו יושב בדין לבדו תמיד, יתכן לשתף המדה שאינה על פי דין גמור, דהיינו להוסיף דיינים. ודבר זה הוא יתר על עיקר הדין, ולכך נתייחסה עצה זאת ליתרו בהחלט. ואף על פי כן לא גזר יתרו רק שיעשה זה על ידי שיצוה לו הקב"ה בהסכמתו גם כן, כדכתיב (שמות יח, כג) "וצוך אלקים ויכלת עמוד". כי הוחלט במחשבתו שכן היא מדתו של הקב"ה, כמו שאמרנו.
10
י״אוכך אמרו בספרי (במדבר י, כט), למה נתעלם מעיני משה, כדי לתלות זכות בזכאי. רצו לומר, כי בשביל שפרשה זאת שייכת ליתרו, לכך נעלמה מעיני משה, לתלות הזכות במי שראוי ומיוחד* אליו יתור ותוספת הזה. שאין למשה להכנס במה שראוי ליתרו בפרט, ולא לזולתו.
11