דרוש על התורה, הקדמה ג׳Derush al HaTorah, Introduction 3
א׳ובפרק קמא דחולין* (ו:), העיד רבי יהושע בן זרוז, בן חמיו של רבי מאיר, לפני רבי, על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו* אחיו ובית אביו, ואמרו לו*, מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר. דרש להן מקרא זה (מ"ב יח, ד) "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן". אפשר בא אסא ולא בערו, בא יהושפט ולא בערו, והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום. אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. אף אני, מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה, שאין מזיחין אותו. ואמרי לה, אין מזניחין אותו. ואמרי לה, אין מזחיחין אותו. מאן דאמר מזיחין, דכתיב (שמות כח, כח) "ולא יזח החושן". ומאן דאמר מזניחין, דכתיב (איכה ג, לא) "כי לא יזנח לעולם ה'". ומאן דאמר מזחיחין*, דתנן, משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל, עד כאן.
1
ב׳מה שאמר "מקום הניחו לו להתגדר", ולא הספיק לו לומר "הניחו לו דבר זה להתגדר בו", דמאי ענין "מקום" לכאן. אלא שרצה לומר שכל אשר יש מקום מיוחד לאיזה דבר, אין ראוי לדבר אחר ליכנס להשיג גבולו ומקומו הראוי לו, ולכך הניחו לו מקום שלו. ומה שנקרא כתיתת נחש הנחושת מקום אשר הונח ליחזקיה הוא זה, כי מן הדין אין זה בכלל (דברים ז, ה) "ואשריהם תגדעון" הנאמר על דבר שנאסר במה שנעבד, דהיינו עבודה זרה, או אשרה שהיא של העובדים אותה, כמובן "ואשריהם". אבל נחש הנחשת אין יכולים עובדיו לאוסרו, כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ע"ז נד:). רק שכתת אותו יחזקיה משום מגדר מלתא, שלא יטעו אחריו עוד. וזהו המקום שהניחו לו אבותיו ביחוד, כי הוא היה מתחזק ומתאמץ תמיד לתקן המכשולות לגדור ישראל, שלכך נקרא שמו "יחזקיה". לפיכך שייך לומר בזה "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו", כלומר כי מקום זה שייך לו, ואין אדם נכנס למקום חבירו.
2
ג׳הנה גם בזה סרה קושית התוספות שם (חולין ז. ד"ה אלא), שהקשו אמאי לא משני נמי הכי בפרק במה בהמה* (שבת נו:), דדרשינן (מ"ב כג, יג) "ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה" אותם ביער יאשיהו, אפשר בא אסא ולא ביערם וכו', ולא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. עד שנתעצמו התוספות לתרץ משום דנחש הנחושת שנעשה על פי הדבור (במדבר כא, ח), טעו בו ראשונים, והיו סבורים שאסור לבערו. ולפי דברינו שקדמו אתי שפיר, כי בבמות לא יפול לשון "מקום הנחו וכו'", דעל פי הדין גם כל אחד מהראשונים היה לו לבערם, לכן הוכרח התלמוד שם לתרץ באופן אחר "מקיש ראשונים לאחרונים וכו'" יעויין שם פרק במה בהמה*. אבל בכתיתת הנחש, לא היה ביעור יחזקיה על פי הדין כלל, רק שהיה מתחזק במצות, כי נחש הנחושת לא נאסר, שלא היה של עובדיו, כאמור. בדבר זה שייך לומר "מקום הניחו לו אבותיו", שהוא הוא המסוגל דוקא לכך, וזהו מקומו וגבולו ביחוד. וכן מה שהתיר רבי בית שאן, לא שייך בזה דין, כי לא כתיב בית שאן לענין זה בקרא עד שיהיו הראשונים אוסרים אותו, יתכן ביה "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו".
3
ד׳ואף על גב דיליף מזה לימוד כללי לכל תלמיד חכם האומר דבר חדוש שאין מזיחין אותו. הכי קאמר, כיון דאפילו במקום שיש לומר "בא אסא בא יהושפט", כמה דורות שהיו חסידים ואנשי מעשה גם כן שהניחו העבירה, אפילו הכי הם לא עשו ותקנו דבר זה, עד שבא אחריהם מי שהוא ועשאו, אף דהתם ראוי להקשות למה לא אמרוהו הראשונים. יש ללמוד מזה גם כן דאין לדחות שום תלמיד חכם האומר דבר חדוש, אפילו היכא* דאין לומר שהוא מקומו השייך לו בפרטית, כיון דאפילו היכא דיש לומר "אפשר בא אסא וכו'", אפילו הכי אמרינן "מקום הניחו לו", ממילא הכי נמי היכא דאין לומר אפשר באו הראשונים ולא אמרוהו וזה בא ואמרו, כגון בדבר חדוש שאי אפשר לראשונים שיאמרו הכל, דשומעין לו, אפילו כשאינו מקומו המסוגל לו לבדו.
4
ה׳ואלו ג' לשונות דנקט המאמר, נראה מכוון כל אחד דבר בפני עצמו להוסיף על חבירו. האחד, שלא יאמרו על דברי תלמיד חכם כי בודאי שקר הוא דובר, לדחות את דבריו לגמרי, וזהו לשון (שמות כח, כח) "לא יזח", שהוא דחייה גמורה. ולשון "מזניחין" בא להוסיף, לא זו אלא אף זו, שלא יזניחום עד שלא יהיו נחשבים בעיניהם להשגיח בהם כל כך, זהו "אין מזניחין", שאין לעזוב אותם כלל, רק יקרבום ויענדו אותם עטרה לראשם. ומאן דאמר "אין מזחיחין" בא להוסיף עוד, לא זו שלא יזניחום, אלא אף אל יתלוננו על אומרם לשנאתו, ולומר שבגבהות לבו מתנשא ומתעצם* לחדש דברים שלא אמרום מעולם מי שקדמוהו.
5
ו׳הרי מבואר נגלה ראיה ברורה כשמש בצהרים* שהגם אם נאמר איזה דברי גדר ותיקון הראויים לפי הדור לפי הזמן ולפי השעה, שאין להרהר אחרינו לפקפק ולומר "זכור נא ימות עולם בינו שנות דור ודור" (עפ"י דברים לב, ז), למה לא נשמע בהם כדבר הזה. כי על זה וכיוצא [בזה] אנו אומרים באולי הונח לנו מקום להתגדר בו. ומכל שכן כי דברינו שיתבארו, החוש יעיד עליהן, ולא יוכל להכחישם כי אם הסכל והמעקש את לבו לומר על רע טוב, ועל טוב רע, אשר לכמוהו לא תועיל עדות וראיה, ועליו נאמר (משלי ט, ח) "אל תוכח לץ". אמנם כל בר דעת הרואה אחריתו עליו נאמר (שם) "הוכח לחכם ויאהבך".
6
ז׳ותיתי לי, כי מיום עמדי על דעתי נתתי את לבי לדעת חכמה והוללות מעשי* הדור בהנהגת התורה והלמוד, ולא ישרו בעיני. באמרי לא זו הדרך אשר הלכו בו אבותינו וקדמונינו הקדושים, אשר אי אפשר לאדם לעשות ערך בינינו וביניהם, כי כל ערך הוא בדומה, והחלוף הוא בכמות, ואין כאן ערך כלל. לכן התגברתי כארי לפני איזה שנים שעברו לתקן בזה מה שהעלתה דעתי, ולא עמדה לי, כי בני הדור הזה אומרים אחרי רבים נלך. (-ובפני-) [ולפני] זמן מה נתעוררתי לכתוב למדינות פולין ורוסיא לגדור איזה דברים הראויים לגדור בזה, גם היא לא עלתה בידי. וככחי אז ככחי עתה, באולי יכנסו דברי באזני אשר נגע אלקים בלבבם, ויקבלו עצה ומוסר לטוב להם כל הימים בזה ובבא, לשאוכל להציל אחד מני אלף את שראוי להציל, ולא אשים לב לאלף סכלים הנותרים, הנותנים כתף סוררת שוררת, ומעלימין עין משוררים. ואף כי כתבנו הדברים בכמה מקומות, ראינו לייחד לזה דבור בפני עצמו, כי לפי גודל יקר מעלת וחשיבות הדבר, וגודל הזלזול שמזלזלין בני אדם בדברים אשר עליהם העולם עומד, ראוי לכל איש הירא את דבר ה' להעלותם על לבו מה יהיה באחריתנו אם נלך עקלקלות בדבר שהוא בטחוננו בעולם הזה ובעולם הבא. לכן אני אומר (ישעיה נה, ג) "הטו אזניכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם". אמן.
7