דרוש על התורה א׳Derush al HaTorah 1
א׳"בחודש השלישי וגו'" (שמות יט, א). ראוי לעורר הספיקות בפרשה זאת; א', למה לא כתיב כאן "בחודש השלישי באחד לחודש", כמו שכתוב (במדבר א, א) "במדבר סיני באחד לחודש". ב', הרי כתיב (שמות יט, א) "באו מדבר סיני", וחזר אחר כך לכתוב (שם פסוק ב) "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר". ג', "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב) כתיב לשון יחיד, ולפני זה כתב (שם) "ויחנו", לשון רבים. ד', מה שכתוב (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים", וטפי הוה ליה למכתב "ויעל משה", כדכתיב בכל מקום. ה', והלא לא צוה לו השם בכאן לעלות, ובכל מקום צוה לו לעלות. ו', "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג), שפירש בו רש"י ז"ל (שם) לנשים בלשון רכה, ולאנשים בלשון קשה, פירש להם עונשין ודקדוקי מצות. מה נפשך; אם צריך לפרש עונשין לאנשים, דאם לא כן יאמרו אדעתא דלקבל עונשים גדולים לא אמרנו (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע", אם כן נשים נמי, הרי הקשה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו.), עדיין יאמרו הן על מנת כן לא קבלנו עלינו. ואם אין כאן בית מיחוש לטענה זאת, אם כן לאנשים למה הוצרך לפרש. ז', מה שבא הכתוב לכפול ולומר (שמות יט, ה) "ושמרתם את בריתי", שרצה לומר התורה, הרי כבר כתיב ברישא דקרא "אם שמוע תשמעו בקולי". ח', שכתב (שמות יט, ה) "והייתם לי סגולה", מה ענין לשון "סגולה" הנאמר כאן. ט', מהו מובן והוראת (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". י', איך יפול אומר[ם] (שמות יט, ח) "כל אשר דיבר ה' נעשה", הרי לא צוה להם דבר. יא', "ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט, ט), מה מדבריהם הגיד לו. ורש"י (שם) פירש "רצוננו לראות את מלכנו", הרי גם הקב"ה אמר שיבא אל משה בעב הענן בעבור ישמע העם בדברו עמו. יב', "ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, טז), קולות וברקים וענן כבד למה היו. יג', "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" (שמות יט, יט), ופירש רש"י (שם פסוק יג) דשופר של אילו של יצחק היה, מה ענין אילו של יצחק לכאן. יד', בכאן כתיב (שמות יט, טז) "ויהי קלת" חסר, וכן במקרא הזה כתיב עוד "וקל שופר" גם כן חסר, ואחר כך כתיב (שמות כ, טו) "וכל העם רואים את הקולת וגו' ואת קול השופר", שניהם מלאים. ועוד, כי בפרשת ואתחנן (דברים ה, יט) כתיב "קול גדול ולא יסף", בלשון "קול" אחד, ולא כתיב "קולות", ואלו בכאן בב' המקומות כתיב "קולות" לשון רבים.
1
ב׳כתיב (קהלת א, ג) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". שלמה המלך עליו השלום התחיל בספרו בספורי מעשי האדם, ואמר "מה יתרון לאדם בעמלו", ועל זה אמר מה הוא היתרון, הוא מה שיורה עליו שמו שנקרא "אדם" על שם שנברא מן האדמה (ב"ר יז, ד). אשר יש להסתפק בזה, למה נתייסד הוא בפרטות* להקרא "אדם" על שם האדמה יותר מכל הנבראים, שכלם מן האדמה נבראו. וביחוד כי הבהמה הרי היא גסות חומר האדמה ביותר מן האדם.
2
ג׳אבל לכך נקרא הוא על שם האדמה יותר מכל נבראים זולתו, מפני התייחסו ודמיונו אליה לגמרי, מה שאין כן בבהמה וכל שאר הנבראים; כי האדמה היא מגדלת ומוציאה אל הפעל צמחים ואילנות ופירות וכל הדברים, הנה היא בכח, ויוצא ממנה הכל לפעל. כמו כן האדם בסגולתו הוא בכח, ומוציא שלימותו אל הפעל. ולכך נקראים מעשי האדם הטובות "פרי", כדכתיב (ישעיה ג, י) "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". וכן המעשים הרעים נקראים "פרי", (משלי א, לא) "ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו", כדאיתא בפרק קמא דקדושין* (מ.). כל זה מפני שהאדם נקרא על שם האדמה, ופירות האדמה הזאת הם המעשים; אם טובים, הרי הוציאה פירות טובות. אם רעים, הרי קוץ ודרדר הצמיחה. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, עד שאמרו (תנחומא נח אות ב) שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
3
ד׳לא כן מסודרים בבריאתם על ענין זה כל שאר נבראים, שאינם בכח ויוצאים לפעל, כי כל מה שראוי שיהיה בהם, נמצא בם מיד כשנבראו. ולכך נקראת היותר עצמית* שבהם "בהמה", כלומר "בה מה", כי מה שראוי שימצא בה, הרי הוא מתחלה בה. שאם נברא השור לחרוש, והחמור לישא משא, הרי נמצא בהם בהבראם, ואין דבר בה בכח שיצא אחר כך אל הפעל.
4
ה׳אבל האדם לא נקרא רק שיהיה הוא מוציא שלימותו אל הפעל, בבחינת האדמה הזאת אשר ממנה נוצר. וכל זמן שלא הוציא שלימותו אל הפעל, נחשב אדמה בכח בלבד. והעברי"ם הביטו, כי דמיון גמור יש לאדם אל האדמה; כי כמו אשר האדמה נזרע בתוכה חטים וכל מיני זרע נקי וטוב, ונשרשים בה תוך העפר, ומוציאה צמחיהם. כן נתן השם יתברך הנשמה הטהורה והזכה, חלק אלקי ממעל בגוף האדם, ונשרשת שם ומוטבעת בגוף, כאשר מוטבע החטה באדמה. ואם אין האדם מוציא צמחיו ופירותיו הטובות, אזי ידמה אל אדמה בורה ושדה בלתי נזרעת. ולכך החליטו חכמים לאשר איננו בעל תורה כנוי (אבות פ"ב מ"ה) "בור", כשהוא כמו אדמה בורה שהובירה ואינה מוציאה דבר. לכן אמר שלמה בפסוק הנזכר כי בהכרח שיהיה לאדם יתרון מצד המעשים, כי הוא בכח וצריך להוציא מה אל הפעל, ואי אפשר זולת זה. אבל "מה יתרון לו בכל עמלו שיעמול תחת השמש", כי המעשים שהם תחת השמש אין יתרון לו בהם. אם כן צריך אתה לומר בהכרח כי יתרון שלו הוא מה שהוא על השמש, והיינו התורה.
5
ו׳ובפרק חלק* (סנהדרין צט:), אמר רבי אלעזר*, כל אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה, ז) "כי אדם לעמל יולד". איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר (משלי טז, כו) "כי אכף עליו פיהו*", הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", הוי אומר לעמל תורה נברא. והיינו דאמר רבא, לכולהו גופי דרופתקי נינהו, טוביה לדזכי דהוי דרופתקיה דאורייתא, עד כאן.
6
ז׳המכוון אשר במאמרו כמו שזכרנו, כי האדם הוא כמו האדמה שהיא בכח ולא בפעל. וכאשר האדמה נעבדת תמיד, כן צריך האדם שיוציא הוא תמיד שלימותו* אל הפעל לגמרי. לכך אמר איני יודע איזה דבר צריך להוציא מהכח אל הפעל, ולאיזה דבר נברא, אם לעמל פה, אם לעמל מלאכה. פירוש, כי יש באדם נפש חיוני, ויש דרך לפני איש לומר שנברא האדם להוציא נפש החיוני אל הפעל, והמלאכה היא לנפש זה. לכן אמר כשהוא אומר (משלי טז, כב) "כי אכף עליו פיהו" הוי אומר וכו'. כלומר כי צריך האדם להוציא שלימות האנושי אל הפעל, והוא שכל הדברי, כי הדבור אי אפשר בלא שכל, והתינוק שאינו מדבר, לא בשביל שאינו יכול לדבר, רק מפני שהוא חסר דעת ושכל, ולכך נקרא "שכל הדברי". ואמר שצריך להוציא נפש השכלי אל הפעל.
7
ח׳ועדיין איני יודע אם לעמל תורה נברא וכו'. כלומר אם צריך להוציא השכל הדברי לבדו אל הפעל, ללמוד לשונות ודברי מליצות ושאר דברים המתייחסים אל השכל הדברי, ובזה נקרא הוצאת שלימותו אל הפעל. או נברא להוציא שכל העיוני אל הפעל, לדבר דברי תורה, שהוא שכל עיוני. ועל זה אמר לעמל תורה נברא, כדכתיב (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". כי השכל הדברי אינו שלימות בפעל כלל, רק עמל התורה הוא השלימות הגמור, והוא שכל העיוני האלקי, דבר זה צריך להוציא אל הפעל.
8