דרוש על התורה ב׳Derush al HaTorah 2
א׳ומפני שנברא האדם לעמל, לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח, שבו יצאו ממצרים מהיות עוד שם עבדים עובדים לאדוניהם, אשר גאלם השם יתברך לבלתי יהיו עוד עובדים עבודת פרך. בכן צוה למחרת מיד על שיתחילו להכנה לתורה לספור מספר הימים אשר יעברו, עד כי יהיו מוכנים לקבל עול התורה ומצות. לבל יעלה על דעתן לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי, באשר* הוציאנו ממצרים מבית עבדים. דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין, אבל לעמל הוא יולד. ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו, כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל, כמו שיבא שזהו ענין הקרבת העומר מן השעורים (מנחות פד.), ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים, דהיינו החירות והעמל, בזמן אחד יחד, כי אין ההפכיים נמצאים יחד. ומכל מקום למחרת מיד, בלי עוד הפסק זמן, היה צורך שיהיו מכינים את עצמם לקבלת העמל הזה ועולו.
1
ב׳והצדוקים הטועים (-ו-)מתחילין לספור ממחרת שבת בראשית (מנחות סה.), בחשבם דאם לא כן, למה כתיב (ויקרא כג, טו) "וספרתם לכם ממחרת השבת", ולא כתיב "ממחרת הפסח", אי נמי "וספרתם לכם מיום ששה עשר", אלא ודאי שהכתוב יצוה לשתהיה הספירה ממחרת שבת בראשית. אכן דבר זה טעות הוא בודאי, כי לטעם שאמרנו הוצרך לכתוב "ממחרת השבת", לומר כי ממחרת יום השביתה דוקא יספרו, שהשביתה היא להם בשביל שיצאו לחירות מן העבדות והמלאכה, ויש להם יום שבת וחירות בשביל זה. כאשר גם השבת* בראשית יוסד שמו על שם זה, כדכתיב (דברים ה, פסוקים יג, טו) "ששת ימים תעבוד וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם וגו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת". הרי כי השבת עצמו מורה על שהוציאם ממצרים מעבודתם. והנה גם כאן אמר "ממחרת השבת", ממחרת השביתה תספרו, שהשביתה של יום טוב היא בשביל שיצאתם לחירות, ומיד למחרתו תתחילו לספור ולקוות אל קבלת עול עמל התורה.
2
ג׳וציוה להביא אז מנחה מן השעורים (מנחות סח:), מה שלא נמצא בכל הקרבנות, כי אם בהקרבת העומר הזה בששה עשר בניסן (ויקרא כג, יא). מפני שכפי מה שהוא האדם ייחד לו השם יתברך צווי ההקרבה שיהיה מקריב אליו, וכאמרם ז"ל על הסוטה, מפני מה אמרה תורה שיהא קרבנה מן השעורים, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה. ככה בענין הזה בעצמו, כאשר ישראל מתחילין למנות ולסבול עול תורה ומצוה, ועבודתם* כבהמה הזאת, שכל עצמה אינו אלא לְסֶבל ועול עבודה קשה, לכן קרבנם גם כן שעורים, שהם מאכל הבהמה.
3
ד׳ובפרק קמא דעבודה זרה* (ה:), "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ), תנא דבי אליהו, לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה, עד כאן. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה, "ויט שכמו לסבול" (בראשית מט, טו) עול דברי תורה (רש"י שם). וזכר שני המינים, המה השור והחמור, להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה; כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא, שהוא בעל גוף חזק, כדכתיב (בראשית מט, יד) "חמור גרם", שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה, ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל, רק (שם) "רובץ בין המשפתים". כן יהיה האדם מצד גופו, שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח, וכדכתיב (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה". ועוד נוסף על זה ישעבד בה כח הנפשיי* אשר לו אל התורה, כבחינת השור שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם, שבשניהם יהיה עמל בתורה; אם בגוף, עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל, אשר ידמה בזה אל החמור הנושא משאוי תמיד באין מנוח. אם בנפש, אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק, עד כי יעשה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה, ולעקור קרקע קשה, לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל, באשר כח נפשו גדול, כנאמר (משלי יד, ד) "ורב תבואות בכח שור". וכן הדבר ממש, אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו. וזהו עצם הלשון דנקט "כחמור למשא וכשור לעול".
4
ה׳ולכך בהתחיל לספור ולצפות אל קבלת התורה, ראוי אז ונכון לפני האלקים להקריב קרבן שעורים, שהם מאכל בהמה, בשאי אפשר לאדם לקבל התורה כי אם על ידי מדה זאת, שיעשה עצמו כבהמה עובדת האדמה, בשגם הוא יעבוד אדמתו הוא בעצמו, שנקרא על שם האדמה, כאמור. וכתיב (בראשית ב, טו) "ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", אמרו חז"ל (זוה"ק ח"א כז.) "לעבדה" זו מצות עשה*. הרי כי נקרא האדם "אדמה", כאשר אמרנו. וכל זה כי האדם הוא חסר בעת בריאתו, וצריך שיהיה נעבד ויוצא לפעל על ידי עבודה, כאדמה הזאת שצריכה עבודה לצאת על ידה אל הפעל. כמו כן האדם יוצא לפעל על ידי תורה ומצות.
5
ו׳והוא מה שכתוב בפרשה זאת כאשר באו לקבל התורה (שמות יט, א) "בחדש השלישי וגו' באו מדבר סיני", נוסף על מה שנאמר אחרי כן (שם פסוק ב) "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר", אשר כבר היתה השאלה למה ועל מה היה צריך לכפול ולכתוב "ויחנו במדבר" אחרי אשר כבר נאמר לפני זה "באו מדבר סיני". אבל הכתוב בא לומר תחלה כי ראויים היו ישראל לקבל התורה במדבר דוקא. כי האדם שנקרא על שם אדמה, כאשר אין לו תורה נחשב כמדבר, שאין בו עשב וצמח האדמה, ושדה בור נחשב הוא יותר מכל הבעלי חיים, כאמור. שהבעלי חיים נקראים "בהמה" על שם שיש "בה מה", דהיינו מה שנבראת הבהמה עליו נמצא עמה בבריאותה. ואילו האדם נקרא "אדם" מפני שהוא כמו אדמה, שהיא בכח בלבד. ולכן כל זמן שלא קבל התורה הרי הוא כמו מדבר, שהוא מקום בור בלא פרי, כי חסר התורה והמצוה יקרא "בור". ובשביל חסרון האדם שהוא כמו מדבר, ניתנה לו התורה להשלימו, ואז האדמה הזאת מוציאה אילנות וצמחים שלה.
6