דרוש על התורה כ״דDerush al HaTorah 24
א׳ובפרק תולין* (שבת קלח:), תנו רבנן, כשנכנסו רבותינו לכרם שביבנה, אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (עמוס ח, א) "הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'". וכתיב (שם פסוק יב) "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח* ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". "דבר ה'" זו הלכה, "דבר ה'" זה הקץ, "דבר ה'" זו נבואה. ומאי* "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו", [אמרו], עתידה אשה שתטול ככר לחם של תרומה, ותחזור על בתי כנסיות ובתי מדרשות לידע אם טמאה היא אם טהורה היא, ואין מבין. אם טמאה היא* ואם טהורה היא, הא בהדיא כתיב (ויקרא יא, לד) "מכל האוכל אשר יאכל". אלא לידע אם ראשונה היא, אם שניה היא, ואין מבין. הא נמי מתניתין היא וכו'. תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים לא, כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", אלא מה אני מקיים "לבקש את דבר ה' ולא ימצאו", שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, עד כאן.
1
ב׳הנה יש להקשות, מה שאמר "עתידה אשה שתטול וכו'", וכי יוחסו השאלות לאשה דוקא. ואם תייחס* אליה שאלה זאת בשביל שדרכה לעסוק בפת יותר, היה לו לומר אף על פי כן בלשון כולל "עתיד שיטלו וכו' ויחזרו וכו'", יהיה מי שהוא. ועוד קשה, שזכר שאלה זו ביחוד, ולא זולתה מהשאלות. ועוד, מאי גריעותא "שלא ימצא הלכה וכו' במקום אחד", מאי שנא במקום אחד, או בהרבה מקומות.
2
ג׳אבל יש לך לדעת כי הרמב"ם ז"ל מנה בספרו (מו"נ א, לד) הסבות המונעות החכמה, והם חמשה; א', קוצר המשיג. ב' עומק המושג. ג', כובד הפרנסה המוטלת על האדם לפרנס אותו ואת ביתו. ד', אורך הגלות וקושיו, שבסבתו ימנע מלעסוק בתורה. ה', הם רוב ההצעות והתחלות הצריכין לכך, שעד שיעמוד עליהם לא יגיע אל החכמה עצמה, זהו תורף דבריו. ובאמת הסבה החמישית שזכר לא תפול בחכמת התורה, שאמרו בה שלא ילמדנה האדם מעצמו, כי אם בקבלה, עד שמתוך כך לא יצטרך אל ההצעות והקדמות. אלא שאותה זכר הרב ז"ל על חכמה זולתית, שמשיג האדם מעצמו, אותה צריכה לכל ההקדמות הראויות לה, אבל בתורה לא יפלו כי אם ד' סבות המעכבות.
3
ד׳הנה על פי דבריו יש לפרש שהמאמר הנזכר יבא למכוונם ולרמזם. כי נגד אורך וקושי הגלות אמר "עתידה וכו'", רצה לומר שמתוך שיהיה המשך הגלות כל כך מופלג, לעתיד תשתכח תורה מישראל. ואל קוצר המשיג כוון בזכרו השאלה על האשה, שהיא קצרת ההשגה ביותר, וחסירת הדעת. ורצה לומר כי בערך השגת התורה האלקית ידמה האדם בהשגתו להשגת האשה. ובמה שפרט שאלת התרומה, רמז למניעת עומק המושג, כי התרומה היא משער החמשים, אשר השגת האדם נמנעת בו לגמרי, ולא נמסר לאדם כלל. ולכן היא באה אחד מן החמשים (תרומות פ"ה מ"ג), וגם חטה אחת פוטרת הכרי (חולין קלז:), לפי מעוט ההשגה בזה. וכנגד מניעת כובד הפרנסה אמר "ככר", שהוא שֵׁם הונח על לחם, שהוא פרנסת האדם, אשר צריך לחזור אחר מזונותיו, "ועל פת לחם יפשע גבר" (משלי כח, כא), למעט בעסק התורה, שלכך נמנעת ידיעתו בה.
4
ה׳וסבר התנא קמא, שאף שהשם יתברך משפיע תורה מדי יום יום, כמו שאמרנו מ"קול גדול ולא יסף" (דברים ה, יט), מכל מקום מצד המקבלים יגרמו אלו הסבות שתשתכח מישראל. אבל רבי שמעון בן יוחאי סבר, הן מצד השם יתברך המשפיע תמיד, הן מצד ישראל המקבלים, אי אפשר שתשתכח. אם מצד הנותן, כדאמרן. אם מצד המקבלים, בשהתורה* היא צורתם. וכמו שלא יהיו בני ישראל בטלים בעצמם, כך הדבר שהוא להם לצורה לא יתבטל בהכרח. והמופת המחליט כי התורה היא צורת בני ישראל הוא, כי "בני ישראל" יעלה מספרו תר"ג, שהוא מכוון מספר המצות שבתורה, זולת עשרת הדברים המתייחסים אל השם יתברך, שהוא ההכל, מפני שהם כללים כוללים, אשר כל המצות נכללים בהם כפירש רש"י ז"ל (שמות כד, יב), אבל מצות הפרטיות הם כמספר "בני ישראל", שהם גם כן פרטיים באישיהם.
5
ו׳ועוד, כי התורה היא הברית בין השם יתברך ובין ישראל, וכל ברית הוא מחבר השנים אשר הוא ביניהם, עד שבהכרח קצתו יקרב אל האחד ביותר, וקצתו אל השני, ככל העומד בתווך* בין שני דברים לחברם, שצדו האחת קרובה* לזה, וצדו האחת לזה. והנה עשרת הדברות הם המקצת הקרוב אליו יתברך ביותר, לפנימיותם וסתריהם היותר סודיים ונעלמים בחכמה. ושאר תר"ג מצות, שהם החלק הב' מהברית, קרובים אל ישראל ביותר, ודבקים בהם, כמספרם במכוון, באשר המה צורת בני ישראל. וכן היה כל מספר בני ישראל באישיהם בפרשת במדבר תר"ג אלף (במדבר א, מו, שם ב, לב), אלף למצוה אלף למצוה, באשר לשון "אלף" הוא הסובל גם כן לשון למוד, והמצות צריכים למוד, כדכתיב (דברים יד, כג) "למען תלמד ליראה וגו'", (שם ד, י) "אשר ילמדון ליראה וגו'", וכאלה רבים, וכמו שיבא. וגם כי היו חמש מאות יותר, במה שלא הגיע לאלף, אין קפידא. כל זה יורה כי היא צורת ישראל, ושבהתבטלה היו מוכרחים גם הם חס ושלום ליבטל. ולכן יתרו, שהיה יתר ותוספת על ישראל, היה גם כן מייתר פרשה אחת בתורה, כאשר אמרנו למעלה.
6
ז׳והנה כמו שהיא הצורה לאותו דור, שהיו תר"ג אלף, כך היא צורת הבאים אחריהם, כי צורה* מינית לא תתבטל. ולכך אמר הכתוב (דברים לא, כא) "כי לא תשכח מפי זרעו". רק שמכוון (עמוס ח, יב) "ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו", הוא לדעת רבי שמעון בן יוחאי שלא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד (שבת קלח:). כפי מה שישראל בעצם, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג, ח) על ידי גזירת השם יתברך שלא יהיו במקום אחד, כך צורתם, שהיא התורה, לא תמצא במקום אחד, רק מפוזר ומפורד. והוא סגולתה העצמית ממש, שאין יכולין לעמוד על דבר מהתורה במה שצריך אליו ממקומו, רק שצריכין ללמדנו ממקום אחר מן הדומה, ובזאת הבחינה גם התורה היא מפוזר ומפורד. אבל שתהיה חס ושלום משתכחת ומסתלקת* מישראל לגמרי, זה אינו. ומכל מקום מצד ישראל היתה כבר מסתלקת, רק שמצד השם יתברך, אשר הוא משפיע לישראל צורתם תמיד, כמו שישפיע כל שאר הצורות, לא תסולק ולא תשתכח, לכן כתיב (דברים ה, יט) "קול גדול ולא יסף".
7
ח׳ועוד רמז לנו במה שכתוב (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים", (שם פסוק כ) "וירד ה' על הר סיני", כי לקנין התורה צריך שיהיה האדם מוכן לקבלה קודם, בשהיא שכל אלקי שאינו מצוי ודבק עם האדם, ככל שאר הקנינים שהם עם האדם, אבל היא נבדלת כמו שאמרנו, לכן צריך שיהא מוכן לה לגמרי, כאשר הוא מן הצורך לקנות דבר שאינו עמו ומצוי לו. זהו שכתוב "ומשה עלה וגו'", ואחר כך "וירד ה' וגו'", לומר כי צריך האדם מצד עצמו תשוקה והכנה אליה קודם שמקבלה, ואין הקב"ה נותנה למי שאינו מוכן לה תחלה, וכדכתיב (דניאל ב, כא) "יהב חכמתא לחכימין", כי הוא יתברך לא יתננה רק למי שמוכן אליה מצד עצמו בחשקו בה. לכן עלה משה מעצמו בלי ציווי השם, ואז "ויקרא אליו ה' וגו'". וכל ההכנה היא כאשר אוהב התורה ותשוקתו אליה*, שאז נקנית לו, ודבר זה עיקר גדול בתורה. וכן אין הדור זוכה לתורה זולת זה שאוהבים אותה עד שמוכנים לה, כי היא שכל נבדל אלקי, שצריך המקבל להיות מוכן לגמרי, כאמור.
8