דרוש על התורה כ״הDerush al HaTorah 25

א׳ובפרק הישן (סוכה כט.), תנו רבנן, בשביל ד' דברים חמה לוקה; על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה, ועל נערה מאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה, ועל משכב זכור, ועל שני אחים שנשפך דמם כאחד. ובשביל ד' דברים מאורות לוקין; על כותבי פלסתר, ועל מעידי עדות שקר, ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, ועל קוצצי אילנות טובות, עד כאן. ובביאור המאמר הזה נתחבטו רבים, כי איך יאמר שעל אלו דברים חמה או מאורות לוקין, והלא בחושבנא תליא מלתא, כי לקותם מחשבון מהלך חמה ולבנה. ועוד, מה ענין אלו החטאים לזה. ועל כל פנים אין המאמר כפשוטו, וצריך ביאור.

ב׳והפירוש הקרוב היותר ממה שראיתי בו הוא זה; כי מה שאמר החמה לוקה, ירצה* בזה התורה הנקראת אור, (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". ובאמרו "מאורות לוקין" הם החכמים בעלי גוף, המקבלים הזוהר והאור מהתורה, כאשר יקבלו המאורות מן החמה. והנה על ידי ד' דברים הראשונים תורת החכמים לוקה ומתמעטת.

ג׳ואמר על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה. הוא מה שאמרנו כי התורה נלקה עד שאין תורה כאשר אין בני הדור אוהבים אותה, שאז אין כאן מקבל מוכן לה. כי באהבת האדם אותה וחפצו בה הוא מוכן לקבלה, ולא זולת זה.

ד׳וגדר האהבה הוא על ידי ג' דברים אשר זכרם הכתוב (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". שצריך שיהיה אוהב את השם בלבו, הוא המחשבה והשכל. ויש אהבה במעשה, שיהיו כל מעשיו לאהבתו יתברך, זהו "בכל נפשך", כי הנפש היא שפועלת* הכל, ובה תלויה הפעולה. ושיאהבהו בממונו (ברכות נד.), שהוא קנינו של אדם, עד שתושלם אהבתו אותו בשלשתן, שהם ממש שלשה חלקי האדם; שכלו, נפשו, וממונו.

ה׳וזהו שאמרו במסכת כתובות פרק בתרא* (קיא:), "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו" (דברים ל, כ), וכי אפשר להדבק בשכינה, והלא כתיב (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא", אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, ועושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו דבק בשכינה. הנה ראוי לדעת מה ראו על ככה להפיק דברים אלו מן הכתוב הזה. אלא מפני שאהבת השם יתברך היא בג' דברים הנזכרים, יפלו באין ספק גם כן באהבת התלמיד חכם, הגורמת להחשב כאילו דבק בשכינה על ידי אהבת השם. וכן בהשיאו בתו לתלמיד חכם, הרי הוא אוהבו בכל לבבו, כי כל לבו ומחשבתו של אדם קשורה בבניו. ובמה שעושה לו פרקמטיא, אוהבו ודבק בו בנפשו, שהרי פועל וטורח עבורו בנפשו*, כי הפעולה היא לנפש, כנזכר. ובההנותו מנכסיו הרי אוהבו בממונו וקנינו, עד שבאלו הג' אוהבו גם כן בכל חלקי האדם, לכן נחשב כאילו דבק בשכינה.

ו׳ולכך אמר במאמר שלמעלה שבהפך* זה, בחסרון אלו ג' סוגי אהבת התורה, היא נלקה ומתמעטת. ואמר על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה, אשר פעל זה יגלה קלונם שבתכונתם הרעה אינם אוהבים התורה. דבודאי אף אם אינם אוהבים האב בית דין בחייו, ואין נוהגין בו כבוד, יש כאן מקום לצדד* ולומר כי היא שנאה תלויה בדבר, דלא רחימין ליה בני מתיה משום דמוכח לון במילי דשמיא, או שבאו לפניו לדין ויצאו חייבים. אבל כאשר מת, כבר מהראוי כשבטל* דבר בטלה שנאה, ועם כל זה לא נספד כהלכה, אין זה כי אם רוע לב, בשביל שאינם חפצים ואוהבים התורה בעצם, עד שאין חוששין בסלוקה והעדרה. ולזה התורה נלקה, רצה לומר שמשתכחת בהתמעטה, כמו שאמרנו שהכל תלוי במקבל מוכן בתשוקתו אליה*. ואלו* אם היה להם תשוקה ואהבה בה, לא היה לבם שקט מבלי התאונן וקונן על אב בית דין ותורה שנסתלקו. ודקדק לומר "אב בית דין", ולא חכם סתם, בעבור שידבר נגד ההמוניים, אשר אין להם שתוף ושייכות אל התלמיד חכם, עד שבזה יוכל להתלות. אבל אב בית דין, שהיה דן להם דין תורה, והורה להם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו על פי דרכי התורה, אשר היה מהראוי שיאהבוהו בשביל כך, ומה שעושים בהפך מוחלט, שהוא מצד שאינם חפצים בתורה.

ז׳וכנגד אהבת הממון אמר (סוכה כט.) "ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה", רצה לומר שאין בני הדור מושיעים ומסייעים לעניי תורה ללמוד. וביאור הדבר, כי התורה היא המאורסה לישראל, כאמרם ז"ל במסכת פסחים* (מט:) "תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג, ד), אל תקרי "מורשה", אלא "מאורסה". והיא מאורסה לכלל ישראל כולם, כקטן כגדול כעני כעשיר, עד שלזה כתיב (שם) "מורשה קהלת יעקב", שהיא לכל קהל ישראל, וכדאיתא [ב]פרק חלק* (סנהדרין צא:) אמר רב יודא אמר רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר "תורה צוה וגו' מורשה קהלת יעקב", מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית, עד כאן. הרי כי היא מאורסה לכלל קהל ישראל, לא ליחידי האומה. לכן גם כן כאשר העשירים חושבים לקחתה להם לבדם, ואינם מספקים ללומדיה העניים*, היא צועקת שהיא ארוסה* אל הכלל בשוה, ונחשב הדבר כמי שלוקח ארוסתו של אחר ובא אליה. ואף על גב שהיא מאורסה לעשירים גם כן, עם כל זה לכלל היא ארוסה, לא אל הפרט, ונחשב אם כן כאילו בא על ארוסה המיוחדה לאחר.

ח׳ועוד יש לך לדעת כי היא מיוחדת לעניים דוקא ביותר, ממה שאמרו* (נדרים פא.) הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה. מכיון שאמר "הזהרו בבני עניים", אם כן התורה מיוחדת להם. והטעם מבואר למעלה, מפני שנתנה במדבר, המשולל ומסולק* מענין עולם הזה, כדמיון העניים האומללים האלה המסולקים מן העולם הזה, וחסרים מכל תאוותיו, עד שעני חשוב כמת (נדרים סד:), ועבר ובטל מן העולם, לכן התורה מיוחדת להם בפרט. ולפיכך בדורות הראשונים היו מעמידים בתי מדרשות מיוחדים ליתן שמה בני העניים גם הם, וביותר לקבוע שם למודם, עד שהיתה התורה מאורסת לכלל ישראל, שבשביל זה היה אף תלמוד בני העשירים מצליח בידם ועלה יפה. לא כמו שעושים בדור העני, עניות הדעת הזה, שאין העשירים משגיחים אלא על בניהם, כל אחד לעצמו, ולא שת לבו גם לבני העניים, עד שעל ידי כך אף לבניהם לא עלתה להם, כי לא להם לבדם נתנה תורה. וזהו ממש "על נערה מאורסה שצעקה בעיר", על העשירים שהם בעיר. מה שאין כן העניים הצריכים לכתת רגליהם להרחיק נדוד אנה ואנה באשר ימצאו טרף לביתם, שצועקת לתשועת העשירים, ואין מושיע לה. וכל זה מפני שאין אוהבים התורה בקנינם, שאם היו אוהבים אותה בממונם, היו משימים לב להושיע גם לאחרים שילמדו תורה, ושעל ידי כן תצליח גם בידי בניהם.

ט׳ועל משכב זכור. פירוש, כי גם בדבר זה התורה מתמעטת, כאשר בני אדם רודפים ולוהטים כל כך אחר המחיה או אומנות, שכל פעולתם שבנפש היא לעצמם תמיד. והאומנות יקרא זכר, שאין לך דבר שהאדם מקבל ממנו פרנסה כאומנות, וכמו שאמרו* (סנהדרין כט.) שבע שנין הוי כפנא, ואבבא דאומנא לא חליף. כי אף מי שיש לו קרקעות לפרנסתו, לפעמים ימצא הרעב, ואין לו פרנסה. אבל האומנות הוא שמשמש לכלל העולם, ואל הכלל לא יגיע עוני. הרי שהאומנות היא מפרנסת האדם. וכל פרנס* נקרא זכר, מצד שהאשה תקבל פרנסה מהזכר בודאי. ולכך כתיב (קהלת ט, ט) "ראה חיים עם אשה", ובפרק קמא דקדושין* (ל:) אמר "ראה חיים" זו אומנות, "עם אשה" זו תורה. ומקדים הכתוב אומנות לתורה, מפני כי האומנות מפרנס התורה. הנך רואה בעיניך שיקרא לתורה "אשה" מפני שמקבלת פרנסה, וממילא שהמפרנס, הוא האומנות, נקרא זכר. לכן כאשר האדם הוא בעל מחיה או בעל אומנות, עם התורה הנקראת "אשה", הרי הוא מחבר זכר עם נקבה, כדכתיב "ראה חיים עם אשה". ובעסקו בתורה גם הוא נקרא "אשה", שיושב אוהלים, כאשה "כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). וכמו שאמרו חז"ל על תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה (יומא עא.) "יושבין דוממין כנשים, ועושים גבורה כאנשים". ובעסקו במלאכה או במחיה, הוא שעושה גבורה כזכר, הרי יש חבור זכר לנקבה.

י׳מובן אם כן ההפך, שבלהיטתו אחר הפרנסה תמיד, הוא חבור זכר לזכר, כי גם הוא בעצמו זכר הוא, בשלא יקרא "אשה" על ידי עסק התורה הנקראת "אשה", ולכך זהו משכב זכור, מה שלא יאות לו לעשות כן, כי אם לעסוק בתורה בישיבת אוהלים גם כן. ואם אי אפשר לו בעצמו לעסוק בתורה, עד שיהא עמל בטורח ופועל נפשו, שהוא אהבת השם במעשה, עושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, כמו שאמרנו למעלה שזהו גם כן כדבק בשכינה באהבת עמל וטורח נפשו, שלא יקרא עוד זה משכב זכור, כי אם חבור זכר לנקבה, ולא שיעמול כל יומו ולילו בדבר המחיה, והכל לעצמו. ומפני כי כל כך דבר גדול הוא לעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, לשיוכל הוא ללמוד, ולא יוכרח הוא להתבטל מלימודו ולבקש פרנסתו בעצמו, לכן בהפכו גם כן התורה מתמעטת ולוקה על ידי כן.

י״אוהסבה הרביעית היא בפני עצמו, כמו ג' הראשונים, והיא* שאין כאן מקבל מוכן לתורה האלקית, ואין האדם ראוי שתתחבר אליו מצד עצמו, ודבר זה הוא הפוחת והולך יום יום, שאין ספק שהראשונים היו מוכנים יותר לתורה מהאחרונים מצד עצמם.

י״בובפרק כיצד מעברין* (עירובין נד.) אמר, אלמלי* לא נשתברו לוחות ראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל. ביאור הדבר, שאם לא נשתברו הלוחות היתה תורת השם יתברך לישראל בחבור גמור. כי הלוחות הראשונות "מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות" (שמות לב, טז), לא כלוחות אחרונות שבעצמם היו רק מעשה משה, והמכתב מכתב אלקים, ואם כן לא היה מתחבר הכתב אל הלוחות. ואילו היה גוף הלוחות שנתנו לישראל מעשה אלקים גם כן, עד שהיה הכתב שבהם מתחבר אליהם לגמרי, היה האדם המקבל גם כן גוף מוכן לתורה לגמרי כפי הראוי. כי האדם המקבל התורה, הוא כמו הלוחות המקבלים הכתב, ובחינה אחת להם, ולא היתה התורה סרה מישראל, באשר היה האדם מקבל מוכן לה. אבל עתה שהיה גוף הלוחות מעשה אדם, והמכתב מכתב אלקים, ואין כאן חבור גמור לכתב אל הלוחות, כמו כן אין האדם במעלה והכנה העליונה לקבל התורה באופן שתתחבר אליו לגמרי. ודבר זה הוא הלוך וחסור, שאין הבני אדם מוכנים לקבל, וזה גורם שנשתכחה והוסרה תורה מישראל.

י״גזהו שאמר "ועל שני אחים שנשפך דמם כאחד", הם הלוחות, שהם אחים תאומים, כדכתיב (שיר השירים ד, ה) "שני שדיך כשני עפרים תואמי צביה", וידוע המדרש בזה. ומה שנשתברו נקרא "נשפך דמם", שכל בטול דבר קדושה נקרא שפיכות דמו, כמו שאמרו בגיטין (נו:) בטיטוס נטל סייף וגידר את הפרוכת, נעשה נס והיה דם יוצא ומבצבץ. מפני שהיה מבטל דבר הקדושה, כי קדושתו הוא לו כנשמה מן השמים לגוף, שהיא קדושה, כאשר בארנו שם באריכות. רק מה שקרא שם לזה "נס", שאמר "ונעשה נס וכו'", זהו בעבור שהיה דם יוצא באמת בפעל, זה היה נס. אבל בלי פעל נסיי יקרא בטולו שפיכות דמו בכח, (דברים יב, כג) "כי הדם הוא הנפש" הטהורה והקדושה.

י״דהרי כל אלו ד' דברים הם ענין אחד, שמבטלים חבור התורה מישראל. כי ג' הראשונים הם על מה שאין להם בתורה חבור ותשוקת האהבה, שהיא בג' דברים. שעל ידי זה באו ג' לקות הראשונים; על שלא נספד וכו', שמורה שאינם אוהבים אותה בשכלם. ועל נערה מאורסה וכו' בממונם, שאין העשירים מסייעים לעניי תורה להספיקם. ועל משכב זכור, שאינם אוהבים התורה בנפשם לעמול ולטרוח בה, או לעסוק לפחות בפרקמטיא לתלמידי חכמים, שכל זה הוא טורח ועמל פעליי, שהוא לנפש כאמור. והרביעי הוא על עצם ישראל בעצמם, כי מצד עצמם אין להם חבור לה, ואינם מוכנים בגופם לקבלה, שהוא מצד שנשתברו הלוחות, כמו שבארנו, שכן גופם אינו מן המוכן, כדמיון הלוחות העשוים לקבל הכתב, אשר לקוי הזה מוסיף והולך תמיד. ואילו לא נשתברו הלוחות, היה האדם מוכן לה לגמרי, ולא היה זה שנוי לעולם. אבל עתה שנשתברו, ואין האדם בעצמו מוכן לתורה, הוא פוחת והולך, ככל דבר החסר שפוחת תמיד.