דברי אמת, דברי אמת על הגמרא, שבתDivrei Emet, Divrei Emet on Talmud, Shabbat

א׳בתוס' בד"ה דאמרינן קלוטה כו' [ואומר ר"י כו'] לכאורה קשה דילמא הא פשיטא לרבה דבזה לא פליג שיסבור ר"ע דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה. אך לא קשה דמהיכי תיתי אם הוה לי' קבלה דסבר ר"ע קלוטה כמי שהונחה למה ליה לסיים דתנן הזורק כו' ר"ע מחייב וחכמים פוטרין דהתוס' רק מפרשים דאין נראה שהסיום ר"ע סבר וכו' הוא מדברי רבה אבל מה שמביא המתניתין דתנן הוא מדברי רבה א"כ יאמר בקיצור ר"ע הוא דסבר קלוטה כמי שהונחה. אלא ע"כ דסבר רבה דבקלוטה פליגי ע"כ מקשה ודו"ק היטב כי קצרתי מאוד:

ב׳בגמ' אלא אמר ר' יוסף כו' התם כדאמר אביי כו' קשה כמו שאמרינן כאן דשדי נופו בתר עיקרו להיות המקום חשוב ולא לענין להיות ברה"י הכי נמי נימא מתני' כן שדי ידו בתר גופו לענין זה וכן אמר רבי לעיל דף ג' שידו בתר גופו גרירא ודו"ק וצ"ל דא"כ יפלגו בברייתא נמי בידו זרק ונח על גבי ידו של חבירו ודו"ק אע"כ שיש חילוק וכדלקמן ע"כ אשמועינן רבותא אפי' בנופו שלא שייך אותו סברא של ידו ודו"ק:

ג׳שם בתוס' ד"ה זרק ונח כו' קשה לר"ת הלא צריכים לבוא לתירוץ ראשון אליבא דר' זירא לקמן לפי התירוץ ראשון לא הוה רק קצת קשה כמו שאיתא במהרש"א ז"ל יקשו בפשיטות אך על ר"ת קשה. ונראה דכוונת ר"ת ז"ל דנראה לגרוס דא"כ מה קאמר המקשן אלא הא רבי כו' ואמר רב יהודא כו' הא ע"כ רב יוסף אין כוונתו על הא רבי ומדרב יהודא דאמר לקמן על ר' יהודא ולא על רבי ע"כ נראה לגרוס לקמן להיפך ודו"ק:

ד׳מה שמסיים וחכמים פוטרין משום דר"ל כדאביי והוא לא קאמר אלא משום דרב חסדא דלא כחכמים:

ה׳תוס' ד"ה לא מחייב ר' כו'. נראה לרשב"א כו' וההיא דגיטין כו' לא סברה דרב ושמואל כו' הסמיכו' י"ל דבלא דבריהם הי' אפשר לומר פירוש אחר דרבי נמי סבר כר' עקיבא קלוטה כמי שהונחא דמיא כ"א הפירוש לא חייב ר' הוא שנים אלא ברשות היחיד מקורה דאל"כ לא מחייב אלא אחד אהנחה דלא בעינן מקום ד' משא"כ עקירה וכר' עקיבא כ"א ברשות היחיד מקורה מחייב ב' וא"כ הוה ניחא ההיא דגיטין משא"כ לפי דבריהם וטעמייהו הוא משום דזה הוא דוחק דלא מחייב משמע שפטור לגמרי ודו"ק. ועוד י"ל דהנה הלא קשה האיך לא יסבור שם [בהזורק] דברי רב ושמואל [דהכא] הלא יש להם הוכחה לזה כדברי רשב"א ונ"ל דהנה י"ל ע"ז לכאורה דילמא טעמ' הוא דאם הוה אמר כר' עקיבא מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים ה"א דטעמו הוא משום דיליף זורק ממושיט ולא משום קלוטה. וצ"ל דרב ושמואל סברי דגם טעם ר"ע הוא רק משום קלוטה כי אין סברא כלל לילף זורק ממושיט וכמו שאיתא בתוס' לעיל ד"ה דאמרינן קלוטה כו' לתירוץ שני יע"ש וא"כ בלא דבריהם לא הוה קשה אהך דגיטין [ועוד] דבל"ז קשה מדוע קאמר כמאן כר' ולא כר"ע ע"כ טעם דר"ע משום דיליף זורק ממושיט וא"כ לא מוכח דברי רב ושמואל כו' איני זוכר עתה היותר. ומעין זה מצאנו אח"כ בפני יהושע שם בגמ' דתניא אחרים אומרים קשה האיך מתחיל לומר תירוץ על מה שהקשה על רבה ודילמא הנחה הוא דלא בעי וכאן נמי הלא קשה זה וכנ"ל ועיין ע"א מה שתירצנו ע"ז. וי"ל עוד הנה לכאורה מיותר הסיום עקר ממקומו כו' אך הלא הוא פשוט לומר דמיירי שפשט כנפו וקבל דמלא אמר וקבל בידו מנ"ל דבידו מיירי אך דא"כ ליפלוג וליתני בדידה בעמד במקומו וקבל אי בידו או בכנפו. וא"כ מוכח נמי דגם בעקירה לא בעי מקום ד' דא"כ ליפלוג בדידה בעקר מידו. ומקשה דילמא זה הוא דבר פשוט ולא לאשמועינן כלל לרבותא:

ו׳שם בתוס' ד"ה כאן למטה מי'. נ"ל הסמיכו' דבלא דבריהם ה"א דיש כרמלית בכלים וא"כ הוה מוכח למקשן דמיירי כאן נמי למעלה מי' משא"כ לפי דבריהם ובלא רש"י הי' אפשר לומר שם דף ח' פחות מכאן קאי ארוחב וגובה שאין רחב ד' ולא גובה י' דזה לא הוי כרמלית:

ז׳שם בגמ' אמר ר' יוחנן עמד במקומו וקבל כו'. י"ל למה [לי] הרישא הא ממילא מוכח דחייב מסיפא דאל"כ לומר עמד וקבל פטור אלא ע"כ דחייב וכן על הברייתא קשה אך על הברייתא תירץ ר"ז שיחי' [לא ידעתי אם הר"ת ר"ז הוא רבי זושא או שם אחר] דה"א הטעם הוא משום דלא אחשבה לידי' ע"כ קמ"ל דל"כ הוא דא"כ בעמד גופ' ליפלוג אלא משא"כ על ר' יוחנן קשה הא אשמעינן זה כבר דאפי' בלא אחשבה לידי' ונ"ל הא י"ל לישני לעיל חדא מכלל חבירת' מוכח כדרך הגמרא אמת שאפשר לומר בשני אמוראין לא שייך לתרץ כן. ונ"ל דלא אפשר לתרץ כן משום המימרא שלישית כנ"ל דקשה הרישא למה אלא כנ"ל וא"כ מוכח מכלל מימרא זו המימרא שני' ודו"ק. כי בזה הכל מתורץ:

ח׳שם בתוס' ד"ה כשני בני אדם דמי פי' כי היכא כו' פטור הראשון. לכאורה אינו מובן מותר לשון הראשון דהא האיבעיא הי' משום שני כוחות אפשר כשני בני אדם דמי' גם משני ניחא ואי לא הוה גרסי שתי כוחות הוה ניחא. ונ"ל דהא מטעם שתי כוחות לחוד לא הוה צריך להאיבעיא בדרך רחוק עקר ממקומו וקבל כ"א שרץ ודחה להלאה בדרך הזריקה להיות כמו שתים שעשאוהו ע"כ מפרשו כן דבזה ודאי הוה מחייב דהלא אדם אחד הוא כ"א משום דפטור הראשון דלא הוי הנחה ודו"ק:

ט׳בתוס' ד"ה בכותל משופע. לעיל אמים בכותל משופע לא צריך לדבריהם דברה"י ודאי גם אי אין מכתפין ניחא דהכל הוא רה"י משא"כ [כאן] דמיירי בר"ה וק"ל:

י׳שם בגמרא דאמר רבא מים ע"ג מים היינו הנחתן. לפ"ז לכאור' תמו' למה מיירי במי גשמים בשלמ' בכותל משופע הוה ניח'. נ"ל משו' דהא קשה לכאור' [וכי] רבא מתניתין אתי לאשמעינן הא מתניתין היא מים כדי לשוף בהם את הקילו' ולפי' רש"י ז"ל משו דנייד [לא] קשה ע"כ נראה לומר דאשמועינן ג"כ במי גשמים מזלפין דהדרך הוא דניידי כידוע והגם שרבא אמר התם [סתם] ממילא מוכח כנ"ל וע"כ קאמר נמי רבי יוחנן במי גשמים וקי"ל:

י״אשם ברש"י ד"ה טבול יום כו' מן התורה לכאורה הוא מיותר י"ל דקשה הלא הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה אך נ"ל שאיתא חוץ מטבול יום שהוא מן התורה אין צריך חיזוק ודו"ק אך נראה פשוט דהא מביא כאן חיוב חטאת ע"כ פי' שהוא מן התורה דאל"כ אין ראיה משם:

י״בשם בתוס' ד"ה אגוז ע"ג מים כו' אע"ג דלאו כמונח דמי דקי"ל רוכב כמהלך דמי. הסמיכות י"ל דבל"ז אין ראיה מרוכב כמהלך דשם הסוס הולך תחתיו והוה כמהלך הוא משא"כ כאן הכלי תחת האגוז נייח ומיא ממטו לה. אבל למה שפירשו דלא שייך זה כ"א לענין קנין לבד הוה ראיה מרוכב כמהלך:

י״גשם בגמ' בשלמא ב"ע סבר מהלך כעומד דמי. לכאורה הוא למותר וכמו שהקשו התוספות וי"ל דבסתם ה"א הקושיא היכי אשכחן הוא משום דמהלך כעומד דמי (ע"כ מסיק) ואפשר לתרץ דסברי [רבנן] או כעומד דמי ע"כ פריך י"ל עוד דידע די"ל בצידי ר"ה וסברי כרבנן דר"א וא"כ י"ל ב"ע סבר כר"א ע"כ קאמר בשלמא ב"ע י"ל דסבר ככ"ע וא"כ גם לרבנן ראוי לפרש כן דלאו ככ"ע הוא וק"ל:

י״דתוס' ד"ה מידי דהוה כו' אלא משו' דבתר הכי נקט מעביר כו'. לכאורה אינו מובן כלל יאמרו בקיצור ככל עניני מעביר ואי לא ידע הקושיא מי דמו הוה הכלי מעביר אחד דאל"כ יאמר מוציא בכל עניני מוציא כמו דרך למעלה מיו"ד אנא דלא ידע החילוק ודוק. ועוד מה קאמר משום דבסמוך הא לא ידע אי יצטרך לזה. נראה פירושם כמו שפירשו בעירובין בריש המסכתא ע"ב דרב אשי קאמר בהקושיא משום התירוץ יעו"ש. כן ה"נ המסדרי גמרא ידעו מהכל ע"כ נקטו מעביר משום מעביר שני דלא שייך במוציא וא"ל מה ראית לומר מעביר משום דבתר הכי יאמר מוציא משום דקמה הכי' כמו שקשה להו ע"כ אמרו כל ענינו העברה קאמר פירוש דגבי מוציא בלא מעביר מעט בר"ה ודאי אין ראיה ע"כ נקט מעביר קאי גם אמוציא דגם שם ע"כ מיירי במעביר נמי משא"כ אם יאמר מוציא לא שייך כלל למעביר דבתר הכי ודו"ק היטיב:

ט״ושם בגמ' ארבע רשויות כו'. לכאורה קשה מנינא למה לי כמו בכל מקום. אך שם אינו מפרש כ"א ארבע ע"כ קשה הא חזינן כמה הם משא"כ כאן מפרש הרבה וה"א יש יותר חלוקי דינין בענין הרשויות ע"כ ארבע חלוקי דינין הן ברשויות. וזה י"ל כוונת רש"י ז"ל ארבע רשויות כולהו מפרש להו. והוא לכאורה למותר ולפ"ז ניחא הוא מפרש מנינא למה לי ע"כ אמר כולהו מפרש ע"כ צריך לאשמעינן מנינא הגם שמפרש כולהו חלוקי דינין הן רק ארבע וק"ל:

ט״זשם בתו' בד"ה יתר ע"כ. בל"ז ה"א היא המתניתין או מתני' היא בשום מקום משא"כ עתה לפי הפי' היינו הך מתני' ולמה לי תרווייהו אנא ע"כ ברייתא היא:

י״זבא"ד היינו מדרבנן אבל מדאוריי' מטלטלין כו'. וצ"ל דהלחיין או הקורות מועילין אז משום שהם שלו מועילין לטלטל אפי' מדרבנן כ"א כוונת התוספות אשני מחיצות לבד ודו"ק כי איני זוכר כראוי עתה:

י״חשם וא"ת כו'. בלא הנ"ל ה"א דסיפא מיירי בבקעו בה רבים וכאן בשני צידי ר"ה הכוונה ר"ה עוברת בשני הצדדין והם פתוחות לר"ה משני הצדדים משא"כ עתה וק"ל:

י״טשם תוס' ואמאי קרי ליה גמורה כו'. הנה זה הוי להם למימר תימא או ק"ק משא"כ [אומר ר"י] נראה כמו שמפרשי' [ובאמ' הם] מקשי'. ואי לא דמסתפינא הי' נ"ל לומר דרצונם לא לגרוס אותו לשון ואמאי קרי לה גמורה כי לפ"ז משמע דמדייק הקמ"ל מהמשמעו' הגמורה ואינו כן כמו שכותבים אלא מהיתורא מוכח דגמורה למה לי דמן הסתם הייתי מחמיר כמו המהו דתימ' למה לי הגמורה בשביל זה אלא מיתורא מוכח דקאי על שם כלומר זה הוא רה"י משא"כ שם הוה ר"ה וזה קאמר גמורה הוה ר"ה גמורה ודו"ק: