דברי ריבות קי״זDivrei Rivot 117
א׳שאלה ראובן בהיותו עומד בבית הכנסת לפני היכל הקדש קם והכה לשמעון בהיות כי שמעון לא היה לו טענה ודברים רק עם לוי ילמדנו רבינו מה עונשו הראוי ובמה יכופר עונו.
1
ב׳עוד יורנו רבינו על לוי ויהודה שהיה ביניהם דברי ריב וקטטה ובא לוי בבית הכנסת של יהודה לפני ב"ד ותבע עלבונו ובשתו אשר ביישו ללוי וקם יהוד' וענה בקול גדול לפני הרבים בקהל הנז' ח"ו הוא לא הוציא מפיו דבר שיתחייב בו ושיעמדו בדין תורה והדין יקוב את ההר.
2
ג׳עוד הלך יהודה בכל הקהילות והשיב להתראת לוי הנז' כנז' ובעת ההיא שמעו שלוי ברכו ליהוד' וגם שמעו שהשיב יהודה ללוי אדרבה.
3
ד׳עוד חזר וצוח יהודה שנית בפני כל הקהילו' לאמר תהיו עדים בדבר איך עשיתי התראה ללוי שיעמוד בדין תור' ואם יחייבוני הנני הנני מוכן לקבל דיני כו'.
4
ה׳תשובה נראה לע"ד כי הענין ברור ואין צריך להאריך בו ובפרט אחר שכתבו החכמים השלמים אבל כדי להשיב שלחי דבר אענה אף אני חלקי וזה כי דבר ברור הוא שהמכה את חבירו נקרא רשע דהא אמרינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות אף על פי שלא הכהו נקרא רשע דכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך וענשו גדול דאמרינן בפרק הנז' דרב הונא קוץ ידא וכתבו התוספות דמדינא הוה עביד הכי דהא מקרא דריש דכתיב וזרוע רמה תשבר ואע"ג דהסכימו רש"י ותוספת כל אחד לפי שטתיה דזה מיירי למי שרגיל בכך מכל מקום לנקוט מיהא חדא שהנושא מגונה עד מאד ועוד שהוא מחייבי מלקות שעבר על לאו דפן יוסף להכותו ואפילו הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה דלאו בר תשלומין היא לוקה ואפילו הכה לעבד כנעני לוקה כל שכן לאדם אחד מישראל שגדול עונו מנשוא.
5
ו׳וגם ברור הוא במסכת קמא פרק החובל לענין החובל בחבירו אצל הבושת שהכל לפי המבייש והמתבייש ולפי המקום כדתנן פרק החובל מעשה בא' שפרע ראש האשה בשוק באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ד' מאות זוזי כל שכן בנדון דידן שביישו בבית הכנסת בפני רבים ובמקום שאין נוהגים קלות ראש הקל ראשו וידו ובמקום המשפט שמא הרשע בודאי שגדול עונו מנשוא וראוי לקנסו ואף על גב דקיימא לן שאין דנין דיני קנסות בבבל כבר כתבו הפוסקים משמיה דרב צמח גאון וז"ל כלל אמרו אין דנין דיני קנסות בבבל אבל בשביל שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהיו ישראל פרוצים בניזקין שכיון שיודעים שאין גובים קנסות שולחים יד זה בזה נהגו חכמים אחרונים לנדותן עד שיפייסהו בממון או עד שירבה עליו רעים ויפייסנו בדברים.
6
ז׳וכן נשאל לרב נטרונאי ז"ל על זה והשיב כך מנהג בשני ישיבות שמנדין אותו עד שמפייס אותו וכן כתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות סנהדרין ואפילו המבייש בדברים כתב רב שרירא גאון שמנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו. ועוד כתב הרמב"ם פרק ג' מהלכות חובל ומזיק על המבייש את חבירו בדברים יש לב"ד לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי מה שיראו וכן כתב פרק כ"ד מהלכות סנהדרין ולכך בנדון דידן ראוי לנדות למרים ידו עד שיפייס לחבירו.
7
ח׳ועל ענין הברכה שבירך לוי ליהודה אם חלה או לא נראה לעניות דעתי דלא חלה כלל ברכת לוי יהיה מי שיהיה דאמרינן בירושלמי זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נדויו נדוי ופירש אבי העזרי שנדה כהלכה ומיהו לא נתכוון אלא לריוח שלו שישתכר בהתרת הנדוי הילכך אינו נדוי כמו שהביאו הטור סי' של"ד וכתב הרב בעל תרומות הדשן סימן רע"ד שחכם שנידה לאיש א' לנקום ממנו ולהכניעו הוי כנידה לצורך עצמו כי גם זה שכרו לעשות נחת רוח ליצרו שצריך המנדה שיתכוון לשם שמים כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוון כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת ואם לא כן אין ממש באותו נדוי ע"כ.
8
ט׳ובנדון דידן מתוך דברי השאלה נראה שכיון לוי בנדויו לעשות נחת רוח ליצרו ולכן לא חל כלל כל שכן וכל שכן בהיות יהודה עומד וצווח שיעמדו לדין ושיקבל עליו כל מה שיגזרו עליו דפשיטא ופשיטא שאין שום ממש בנדויו של לוי כמו שהאריך בזה הרר"י קולון סימן קס"ט וכיון שכן נמצא שיהודה לא היה חייב נדוי וכיון שנידהו לוי שלא כדין והשיב יהודה אדרבה חל נידויו של יהודה על לוי והראיה מדאמרינן במועד קטן פרק אלו מגלחין ריש לקיש הוה מנטר פרדסא אתא ההוא גברא וקא אכיל תאני רמה ביה קלא ולא אשגח ביה א"ל להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נידוי לא נתחייבתי לך אתא לבי מדרשא ושאיל אמרו ליה דידיה נדוי דידך לאו נדוי וכתב נמקי יוסף מכאן משמע דמאן דמשמת לחבריה שלא כדין בר שמתא הוא וגם הרמב"ם כתב פרק ששי מהלכות ת"ת שהוא אחד מכ"ד דברים שמנדים את האדם המנדה מי שאינו חייב נדוי וכתב ה"ר בית יוסף בטור יורה דעה סי' רמ"ג בשם הריב"ש שבשביל כל הכ"ד דברי' שכתב הרמב"ם חייבים ב"ד לנדות נמצא שיהודה נידה למי שחייב נדוי ולכן נידויו של יהודה נדוי ומוטל על לוי לנהוג איסור עד שיפייסנו ליהודה וירבה עליו רעי' ויבקש מחילה וסליחה זהו מה שנראה לע"ד ואמר לבי נאם הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
9
