דברי ריבות קי״חDivrei Rivot 118
א׳תשובה נראה לע"ד שעם היות שאין ברור מדברי ראובן שכונתו היתה לחרף ולגדף לשמעון החכם המרביץ תורה בקהל וגם ראובן טען כן אחר שנדהו שמעון ואמר שלמה היה מנדה אותו שהוא לא אמר מה שאמר בשבילו מכל מקום אם יש אמתלא או אומדנא דמוכח שכיון ראובן לבזות את שמעון החכם ראוי להענישו וחייב נדוי ואי אפשר לו לראובן להשמט ולומר לא נתכוונתי לכך אלא לכך בהיות שם אומדנא וכמו שכתב המרדכי והביא ראיה מהא דאמרי' פרק הנודר מן דף נ' ע"ב ההיא אתתא דאיחייבא בבית דין דרבי יהודה אמרה ליה שמואל רבך הכי דנן אמר לה ידעת ליה אמרה ליה אין גוצה ורבה המלה:
1
ב׳הוא, מיותרת כריסיה אוכם ורבה שיניה אמר לה לבזוייה קאתת תיהוי אתתא בשמתא פקעה ומתה.
2
ג׳הרי שהענישה רב יהודה אף כי יכולה לומר לאו לבזויי נתכוונתי אלא לסימני גופו אף בנדון דידן אם יש אמתלא או אומדנא דמוכח שראובן כיון בדבריו לבזות את החכם חייב נדוי וכן פסק ה"ר יוסף קולון שרש אחד ואמר בשם המרדכי הרי שכתב מכמה ראיות דאפי' אפשר לישמט ולומר לא נתכוונתי לכך מ"מ מענישין אותו וכתב עוד ופשיטא שכן הדין נותן שהרי יש לנו להחזיק כבוד המורה בכל עוז וכו' וגדולה מזאת כתב ה"ר יוסף קולון בשרש א' כי כשחכם א' מנדה על דבר א' ובאותו דבר עצמו שייך בו זלזול לאותו חכם אע"פ שאותו חכם לא תלה נידויו בזלזולו מ"מ חל הנדוי מפני הזלזול והביא ראיה על זה כ"ש בנדון דידן שבפי' אמר שמעון החכם שמפני זלזולו נדהו דפשיטא דחל הנדוי אם יש שם צד אמתלא או אומדנא וכל זה מיירי ששמעון החכם כיון בנדויו לשם שמים לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה אבל אם שמעון החכם שונא לראובן מתמול שלשום כנראה מתוך דברי השאלה ושמעון כיון בנדויו לעשות נחת רוח ליצרו ומצא מקום לגבות את חובו ודאי שאין ממש בנדויו ויודע זה כגון שאחרים נכשלו בענין כזה ולא אשגח בהון לנדותן אז ודאי אומדנא דמוכח הוא שלא כיון אלא להנאתו באופן דבעינן תרי אומדני חדא שכיון ראובן לבזות את שמעון וחדא שכיון שמעו' לעשו' נחת רוח ליוצרו ולא ליצרו אז חל נדויו כדמוכח בתרומת הדשן סי' רע"ד אבל אם אין שם אמתלא לנדותו והשיב ראובן אדרבה כמו שכתוב בדברי השאלה צריך לדקדק אם חל נדוי ראובן על שמעון או לא דקיימא לן שכל המנדה חברו שלא כדין ואמר השני אדרבה נדוי של השני נדוי ולא של ראשון כדמוכח בפרק אלו מגלחין מההוא עובדא דריש לקיש בההוא גבר' דאכיל תאיני ורמא ביה קלא ולא אשגח ביה ושמתיה וחזר ליה אדרבה ואתא ריש לקיש למדרשא והצריכוהו ללכת לנשיא להתירו.
3
ד׳ובזה איכא פלוגת' דרבריבת' שהראב"ד כתב דדוקא כשהמחזיר אדרבה הוא גברה רבה או אין אנו יודעים מי הוא דשמא הוא יותר גדול מן המנדה אבל אם המנדה שלא כדין הוא ת"ח והאומר אדרבה אינו תלמיד חכם אין המנדה שלא כדין מנודה אבל הרמב"ם כתב שאחד מכ"ד דברים שמנדין עליהם ב"ד הוא המנדה למי שאינו חייב נידוי וכיון שכן אין חילוק בין אם יהיה ת"ח או עם האר' כיון שב"ד חייבים לנדות המנדה והרבה פסקו כשיט' הראב"ד והרבה פסקו כשיטת הרמב"ם וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ובנדון דידן איכא תרי חדא דראובן שמע ד"ת משמעון החכם שהוא מרביץ תורה בקהל והוי תלמידו וכתב רבינו מאיר בתשובה דתלמיד לרב לא יתכן שיאמר לו אדרבה כמו שכתב ה"ר יוס' קולון שרש ק"ע וגם ראובן לפי מה שהוגד לי הוא ב"ה אחד ואינו נכנס בגדר צורבא מרבנן.
4
ה׳לכן לחוש לכבוד החכם כי מוטל על כל אדם להחזיק כבוד התורה בכל עוז לכך אומר לי לבי שאין נדוי ראובן חל על שמעון אפי' שנידהו שמעון שלא כדין בלי שום אמתלא ואומדנא של בזיון.
5
ו׳ולענין מה ששאלת אם ראובן עובר על ההסכמה כיון שלא קיבלה מעולם ויצא מבית הכנסת ולא הסכים על כך תדע שכבר כתב הרא"ש בתשובותיו כלל ששי וז"ל כי דע כל עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות ועל כל ענין שהקהל מסכימי' הולכים אחר הרוב והיחידי' צריכי' לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים וכו'.
6
ז׳ועוד כתב סמ"ג הורה גאון שהנשבע שלא ליכנס בתקנת קהל הוי שבועת שוא וכן ראיתי בתשובות ט"ע ובתשובת הגאוני' ור"י בר יהוד' וגם הרמב"ם כתב הנשבע שלא יכנס בתקנת קהל על כרחו חל' עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם ת... תקנתם וכתבו עוד הפוסקים כי בני אדם שלא היו בעיר בשעת הנידוי והחרם אפילו הכי חייבים לנהוג כתקנת הצבור ואם עברו נכשלו ואין אדם צריך לענות אמן במה שהציבור מנדין או מחרימין ולכן אם ראובן עבר על איזו הסכמה שהסכימו הקהל אפילו שהוא לא חתם ולא הסכי' עליה הוא נכשל כי מוטל עליו לקיים מה שרוב הקהל מסכימי' כל אלו הדברי' הם ברורים בפוסקי' ראשוני' ואחרוני' ולכן איני מאריך בדברי' כי הענין ברור לע"ד ולפי מה שאמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זל"הה.
7
