דברי ריבות קנ״הDivrei Rivot 155
א׳מעשה שהיה כך היה שמעון נפטר לבית עולמו ומינה בצואתו את חנה אפטרופא על נכסי עזבונו שהניח לבניו וחנה הנזכרת נתנה ליורשי שמעון הנז' סך ממון רב לחשבון ירושתם אמנם חשבון העזבון הנז' לא נתנה להם בכל נכסי העזבון הנזכר נשארו בתים ידועים ומכרם חנה האפטרופא הנזכרת והיורשים הנזכרים לעיל כשגדלו תובעים מחנה של אביהם או ערכם כאשר מכרתם חנה הנזכרת השיבה שכבר פרעה להם כל נכסי עזבון אביהם הנזכר לעיל והותר ובכללם נכנסו ערך הבתים ואם ירצו חשבון תתן להם אמרו היורשים שהבתים דבר ברור וידוע הוא שהיו של אביה' וכעת שואלים מחנה הנזכרת פרעון ערכם כנזכר כי מענין הירושה ראוי להם יותר ויותר ממה שקבלו הסכימו השתי כתות הנז' ולקחו להם דיינים ברורים את לוי ויהודה על ענין הבתים הנזכרים לעיל או ערכם ועשו ביניהם שטר קומפרימישו ואחר כך גזרו הדיינים ומה שעולה מגזרתם הוא שחנה נתן תתן ליורשים החשבון מעזבון שמעון אביהם ובכללו יכנסו הבתים וכו' והחשבון תתן חנה ותגמר בתוך ארבעה חדשים ואם לא תתן בתוך הזמן הנזכר תתחייב חנה לפרוע ליורשים ערך הבתים וכו' אחר כך נתנה חנה הנזכרת החשבון בפני הדיינים הנזכרים ולא ישרה בעיני היתומים ולכן לא רצו להשיב על החשבון ההוא עד אשר ידעו מי ידון ביניהם ולכן חנה הנזכרת ביררה לדייני הבית דין של ק"ק שלה והיורשים לא רצו בבית דין ההוא עד שבאו לוי ויהודה הדיינים הנזכרים והוציאו כתב ידם ואמרו שהכתב ההוא נכתב ונחת' מיום שגזרו הגזרה הראשונה אלא שלא פרסמוהו וכתוב בו שאם לא יסכימו השתי כתות לברור דיינים לתת החשבון לפניהם גזרו שהם עצמם יבררו הדיינים שיראה בעיניהם ועוד גזרו בכתב ההוא גזרות אחרות ואמרו שהיה כתוב וחתום משעה ראשונה ושחייבים הכתות לקבל עליהם גזרתם וחנה טוענת שאין עליה לקבל מכח שבועתה כי אם גזרת החשבון שחייבוה לתת חשבון או פרעון מערך הבתים אבל כל שאר הגזרות הן מברירת שאר דיינים הן מכל איזו גזרה לא ניתן להם רשות לגזור על כך יורנו מורנו הדין עם מי.
1
ב׳תשובה אחרי ראותי דברי השאלה והענינים הנלוים אליה והקומפרומיסו וגזרת הדיינים ופסקי החכמים השלמים נר"ו על הענין הנזכר אמרתי שנעשו שותפים להקב"ה במעש' בראשית על היותם דנים דין אמת לאמתו ועם היות שנמוקם עמם ודבריה' חיי' וקיימים וחזקים כראי מוצק מ"מ כדי שלא להשיב פני השואל ריקם אענה אף אני חלקי וזה דאיכא למידק בנדון דידן היכי דמי אי דאיכא סהדי דקא מסהדו שהובררו לוי ויהוד' הדיינים הנז' לדין ולגזור על כל מה שגזרו בין בתחילה בין בסוף ודאי דלאו כל כמינ' דחנה הנזכר' לומר לזה בררתי' ומיניתים לדיינים ולזה לא בררתים ואי ליכא עדים אלא שטוענין כן היורשים הנז' ודאי דלאו כל כמיניהו אלא תשבע חנה הנז' שלא קבלם לכך והיא נאמנת אפי' אם הדיינין מכחישין אותה וכמו שכת' חו"מ סימן כ"ב משום דחשיבי נוגעים בדבר בענין מנויי' וברירת' לדייני' ואם עידי הקומפרומיסו מעידים כך מתוך דברי הקומפרומיסו שנראה להם שכך משמע מתוכו ודאי דלאו כל כמינייהו להעיד ולפרש דברים הכתובים בשטר דהא ק"ל יד בעל השטר על התחתונ' בכל לשון דמשתמע לתרי אנפי כדאית' פרק גט פשוט ובנדון דידן כיון שבאו היורשי' לחייב את חנה הנזכרת שתקבל גזרת הדיינים מכח שטר הקומפרומיסו ולשון השטר משמע לתרי אנפי אם קבלום עליהם לדיינים על כל מה שירצו לגזור ויעלו על רוחם או דוקא אצל חזרת הבתים או ערכם ושוויין ודאי דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה ונפרש שלא קבלה חנה הנזכרת לדיינים הנז' כי אם לדון בענין חזרת הבתים או ערכם לבד שהרי כתב מהרי"ק שרש ז' דאפילו היכא דלישנא משמע קצת כדברי בעל השטר אמרינן יד בעל השטר על התחתונ' כל שכן בנדון דידן דלישנא דשטר הקומפרומיסו לא משמע אלא כדברי חנה הנז' שלא קבלה ללוי ויהודה הנז' לדייני' ולא התחייבה לגזרתם אלא לענין חזרת הבתים או ערכם ולכן כיון שגזרו שתתן חשבון עזבון שמעון ובכללו יכנסו הבתי' שוב אין להם לדון ולפשר כי כבר נשלם מינויים וחלף הלך לו.
2
ג׳וראיה לזה דקיימא לן שבכל נדר ושבועה דנין הלשון לפי הענין שנעשה הנדר או השבועה בעבורו דתנן בנדרים פרק הנודר מן הירק רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קש' אמר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסו' ואסור להפשיל לאחוריו ועוד תניא שם א"ר יהודה הכל לפי הנדר היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טוען פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק שמיני הלכות נדרים וזה לשונו כל הנודר או נשבע רואי' דברי' שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוון והולכין אחר הענין לא אחר כל משמע הדיבור כיצד היה טוען משא של צמר או של פשתי' והזיע והיה ריחו קשה ונשב' או נדר שלא יעלה עליו צמר ופשתי' לעולם הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולכסותן ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבושתן ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון וכו' הרי לך שאף על פי שלשון עולה עלי דקאמר משמע בין ללבוש בין לטעון מ"מ אין דנין אותו אלא על הענין שבסבתו נעשה הנדר והשבועה.
3
ד׳בנדון דידן שתחלת דברי היורשים וטענתם כנגד חנה לא הי' אלא תביעת הבתים או ערכם וכן בלשון הקונפרומיס נר' כן שכתב בהיות שיורשי שמעון תובעים מחנה הבתים שנשארו מאביה' או ערכם כאשר מכרתם וכו' וחנה טוענת שאינה חייבת להם כלל מהבתי' וכו' על כן ביררו להם דיינים ונשבעו וכו' הרי שנראה שלא מינו הדייני' אלא דווקא לענין חזרת הבתים וכו' לא כל שכן שנאמר שאחר שפסקו הדיינים שתתן חשבון העזבון ויכנסו הבתים בכלל החשבון ההוא שאין להם עוד לדייני' לדון ולגזור דבר ביניהם והרשו' נתונ' לחנה הנזכרת לברור לאיזה דיין שתרצה לתת לפניו חשבון העזבון ואין מוטל עלי' לקבל שום גזרה אחרת ממנה שגזרו הדיינים לוי ויהודה הנזכר כי... דוקא גזרת הבתים או ערכם כמו שכתבתי לעיל והענין פשוט מתוכו והאמ' יורה דרכו לפי עניות דעתי ואמר לי לבי הצעיר נאם יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
4
