דברי ריבות קנ״וDivrei Rivot 156
א׳דון מאיר בן באנבנשת נ"ע בשעת פטירתו צוה לתת מנכסיו לכפר' נפשו שלש מאות פרחים בכל שנה ושנה כל ימי עולם להשיא יתומת ולעניים מרודים וצנועים לרצון ובחירת דונה ריינה אשתו ולרצון ובחירת יורשיה שדונה ריינה אשתו ויורשיו יחלקום כפי רצונם כל ימי עולם וכן עשו אשתו ויורשיו כל ימי עומדם בפי"רארה וחלקום ושלחום לכל מיני צדקות ולכל המקומו' שלבם חפצו ואחר ימים ושנים העתיקו דירתם האלמנה והיורשים מפיראר' ובאו לוי"ניציאה ואנשי הק"ק פראנקוש אשר בפירארה יצ"ו בראות' אותם יוצאים עכבו כל ממונם הנשאר להם בפי"רארה מטעם שלש טענותיה' והם אלו. ראשונה שמאחר שבעלה דון מאיר נפטר בפי"רארה זוכים עניי פי"רארה בכל אותם שלש מאות פרחים של הצדקות שנה בשנה ושרצונם שיהיו שם להתחלקם שם שנה שנה. שנית שמאחר שהם יצאו משם היה להם להניח התמידים הרגילים לפרעם כל איש בקהלו בצאתו מן המקום מה שהם לא עשו בצאתם משם שלישית שאם שמא יאמרו האלמנ' והיורשים שרצונם לעמוד לדין שיבואו ויעמדו לפניהם כי עליהם המשפט ר"ל כי עליהם מוטל לשפוט והנה האלמנה והיורשים אומרים על הראשונה שבעלה כאשר הקדיש השלש מאות פרחים לא פירש שום מקום אדרבא אמר שיחלקום אשתו ויורשיו כמו שיראה להם ולרצונם ועל השנית אומרים שמה שרגילים בקהלות ט"רקיאה יצ"ו להניח איש לקהלו בצאתו משם הוא מסים המחויבים למלכות שעליהם ערבים זה לזה וזה לא נמצא בפי"רארה ועל השלישית אומרים שוי"נצאה היא עיר גדולה מפיר"ארה ושם ב"ד מומחה ולהם ראוי לשפוט ובפרט בהיותם אנשי ק"ק פי"רארה יצ"ו בעלי דינים ילמדנו רבינו עם מי הדין.
1
ב׳תשובה ראיתי טענות ק"ק פי"רארה שטענו נגד האלמנ' והיורשי' והנה בטענ' הראשונ' היה נרא' לכאור' שהדין עם הק"ק טעמא דמילתא דגרסינן בתוספתא האומר תנו מאתי' זוז או ספר תורה לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בה ואם הוא רגיל בשתים ינתנו לשתיהם האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר וכן פסק הרמב"ם הלכות מתנות העניים פ"ז וגם הטור יורה דעה סימן רנ"ח וכל הפוסקים הרי שנראה דאמרינן דעתיה דנותן שכוונתו ליתן המעות במקום שהוא רגיל ודר שם אף בנדון דידן כיון דדון מאיר הנפטר ז"ל היה רגיל לתת שם צדקותיו בפיראר"ה והיה דר שם אמדינן דעתיה שכונתו בצוואתו היתה לחלק הסך הנז' לעניי אותה העיר פיר"ארה. ועוד יש להביא ראיה מהא דתניא במגילה פרק בני העיר בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין וכשהן באין מביאי' אותו עמהם ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר וקאמר רבי יוחנן משום רבי מאיר בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם.
2
ג׳הרי לך דאפילו בני העיר דחשיבי שלא להתבטל דעתם אצל בני העיר שהטילו עליהם הצדק' שהרי אינם צריכים לתת מה שפסקו באותה העיר שפסקו שם אף על פי שהיחיד חייב ליתנה שם אף על פי כן כשהרבים מביאין אותה עמהן אין להם רשות להוציאה למה שירצו אלא דווקא לעניי עירם דהכי קאמר רבי יוחנן מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם ולא קאמר וכל מה שירצו אלא דווקא עניי עירם כל שכן רבים שפסקו בעירם שהדין נותן שיתנו לעניי עירם וכ"ש וקל וחומר היחיד שפוסק בעירו כנדון דידן שראוי הוא שיתן לעניי עירו ודיוקא זה הביא המרדכי פרק בני העיר בשם מהר"ם בתשוב' שאלה.
3
ד׳וגדולה מזאת נראה בעיני דלא מבעיא יחיד הדר באותה העיר ופסק שם בנדון דידן דפשיטא ופשיטא דינתן לעניי אותה העיר אלא אפילו יחיד שהלך לעיר אחרת ופסק שם מעצמו שלא פסקו עליו בני אותה העיר אלא הוא מעצמו פסק נותן לעניי אותה העיר וראיה לזה דגרסינן בירושלמי בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהם בני העיר שפסקו נותנים במקומם הרי לך שהיחיד אף על גב דלא פסקו עליו ולא ביטל דעתו אצלם אלא הוא בעצמו פסק מכל מקום נותן לעניי אותה העיר אפילו שאינו דר שם כל שכן בנדון דידן שהוא יחיד ופסק מעצמו והוא דר שם ואע"ג דבגמרא דידן לא קתני אלא פסקו עליו צדקה וכו' דמשמע דווקא כשפסקו עליו דאז ביטל דעתו אצלם ולכך תנתן לעניי אות' העיר לפי שלדעתם נדר ופסק אבל פסק מעצמו לא אמרינן הכי נרא' בעיני דלא פליג גמרא דידן אגמרא ירושלמית אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכמו שהארכתי בזה בתשובת שאלה וזה דגמרא דידן אתא לאשמעונין חידוש ברבים דאף על גב דלא פסקו מעצמם אלא שבני אותה העיר הכריחום ופסקו עליהם והוה לן למימר שעל דעת בני אות' העיר נדרו אפילו הכי כשהן באין מביאין אותו עמהן ואגב דנקט ברבי' פסקו עליהם נקט בסיפא בחלוקת היחיד פסקו עליו א"כ אין הכי נמי דהיחיד אפי' פסק מעצמו ינתן לעניי אותה העיר וגמרא ירושלמי' אתא לאשמועינן חידוש ביחיד דאפילו פסק מעצמו ולא הכריחוהו על כך והוה לן למימר יתן לבני עירו שהוא רגיל אצלם אפילו הכי תנתן לעניי אותה העיר ואגב דנקט ביחיד פסק מעצמו נקט ברבים פסקו מעצמם אבל אין הכי נמי דברבים אף על גב דפסקו עליהם בני אותה העיר חוזרים ונוטלי' אות' לעניי עירם וכמו שכתב שם במרדכי על לשון הירושלמי וז"ל הלכך לא שנא פסקו עליהם ולא שנא פסקו מעצמם נותנים משום חשד וחוזרים ונוטלים ונותנים לבני עירם.
4
ה׳והאמת יורה דרכו היות תירוץ זה אמתי דבגמרא דידן נקט ברישא חלוקת רבים ששם הוא החידוש ואיידי דחביבא ליה נקט ליה ברישא ואגב רישא דמיירי בפסקו עליהם נקט נמי בסיפא דיחיד ופסקו עליו וגמרא ירושלמית נקט ברישא חלוקת יחיד ששם ההוא חידוש דאפי' פסק מעצמו ינתן לעניי אותה העיר דאיידי דחביבא ליה נקט ליה ברישא ואגב דנקט ברישא פסק מעצמו נקט בסיפא בחלוקת רבים פסקו מעצמם אבל אין הכי נמי דאפילו פסקו עליהם דהוי דינא נמי הכי דחוזרין ונוטלין ומביאים אותו עמהם באופן שעלה בידינו מכל מה שכתבנו שהיה הדין נותן באנשי ק"ק פיר"ארה שחייבין האלמנה והיורשי' לחלוק אותה הצדקה לעניי אותה העיר פירא"רה.
5
ו׳אבל כד מעיינינין בה שפיר מצאנו ראינו שהדין עם האלמנ' והיורשי' ויש לאל ידם לעשות מהצדק' ההוא כרצונם וטעמא דמילת' שכל מה שכתבתי שכשהאדם פוסק ונודר ינתן לעניי אותה העיר היינו דווקא כשפסק או נדר סתם דאז ודאי אמדינן דעתיה שכוונתו היה למקום שרגיל ולדעת גבאי אותה העיר אבל כשהפוסק או הנודר גילה לדעתו שמסלק כח ורשות גבאי אותה העיר וממנה גבאים ידועים לעשות מהמעות ההם כרצונם כנדון דידן כמו שכתוב בשאלה פשיטא ופשיטא שאין כח ביד גבאי העיר ההיא לעכב ביד הגבאים הממונים על צדקה זו שהם האלמנ' והיורשים לעשות כרצונם ולחלק צדקה זו באיזה מקום שירצו כי לכך נתמנו ולזה כיון הפוסק והנודר.
6
ז׳וראיה לזה כתב הרשב"א ראובן חלה וציוה על נכסיו ומינה שני אפטרופין על בניו וצוה לאפיטרופין לחלק הקדש לפי ראות עיניהם בכל שנה ושנה בחנוכה לעניים ויתומים ואלמנות כל ימי חייהם ואחריהם בניו בעצת שני אנשים טובים מהקהל ואחר ביניהם ובני בניהם ועכשיו נפטר אחד מהפיטרופין ורצו הקהל למנות אפטרופא אחד תחת אותן שנפטר ורצו גם כן לדעת כמה הוא ההקדש ובמה אם בקרקע או במטלטלין והאפיטרופא טוען שאין לו להודיע להם ולא למנו' אחר והשיב איני רואה שיהיה על האפטרופסין להודיע לקהל מהו עיקר ההקדש ובמה שהרי הוא נתן רשות ביד האפטרופסין לחלק לפי ראות עיניהם ואלו הקדיש לעניי העיר סתם היה באפשר שיהא עליהם להודיע מפני שמן הדין היה מתחלק לעניים שבעיר כולם כפי ההלכה וכו' אבל עכשיו שהם רשאים לחלק מי שיראה ביניהם נמצא שאין להקדיש תובע וכן אין לקהל למנות אפטרופא אחר עמו שההקדש הזה אינו מתחלק אלא על ידי האפטרופין שמינה או על ידי בניו אחריהם וכו' הרי ענין זה דומה ודומה לנדון דידן ופסק הרב שאין הקהל יכול לתבוע והממונים יעשו כרצונם. ועוד כתב הרב הנזכר בתשובה אחרת על ענין שראובן הקדיש מנה מנכסיו בשעת מיתה ושיקח מהם שמעון בנו קרקע להקדש ולא יהא רשות לשום אדם בעולם לא בקרקע ההקדש ולא בפירות כי אם בנו והבאים אחריו וכו' והשיב ממון זה אין לו תובעים שהרי יכול ליתן הפירות למי שירצה ושלא ליתן לאדם אחר וכיון שכן אין לגבאי ההקדש לתבעו ולכופו שאינם בעל דברים שלו ואף על פי שהם יד עניי העיר.
7
ח׳אף בנדון דידן אין כח ביד גזברי וגבאי ק"ק פורי"ארה לכוף לאלמנה והיורשים לעכב ממון זה שכבר סילקם הנפטר הנזכר ממעות אלו ומינה אחרים במקומם ויש לנו להלך בתר כוונת הנותן וכן כתב מהר"י קולון שורש ה' וז"ל כשנוחי נפש מניחים לכפרת נפשם מנדבת לבם איזה מעות לצדקה וממנים גבאים על אותן מעות ודאי מסתלקי מאותם מעות מכל וכל ונותנים הכח לאותם הגבאים שהרי נפטרים לעולמם ומשום כך יש לומר דדעת המתנדבים שיעשו אלו הגבאי' מאותם מעות כרצונם ויש להם כח כמו בני העיר בצדקת עירם ואפשר לומר דאפי' יותר מבני העיר. הרי שכתב בפירוש שיש להם כח כמו בני העיר והרי ידוע שבני העיר יש להם כח לשנות מקופה שהיא לעניי אותה העיר לתמחוי שהוא לעניי עולם כמו שפסקו כל הפוסקים אף על פי שבאו אותם המעות ליד גבאי אותה העיר ואיכא למימר כבר זכו בו עניי אותה העיר מכל מקום יכולין לשנותם כל שכן בנדון דידן שמעולם לא זכו בו עניי אותה העיר כמו שכתבתי דפשיטא ופשיטא שיכולין האלמנה והיורשין לחלקם ולהוליכם עמם באיזה מקום שירצה.
8
ט׳וגדולה מזאת אני אומר דלא מבעיא היכא דמינה הנפטר גזבר על כך כנדון דידן דפשיטא שאין כח ביד גבאי העיר להוציאו מתחת ידו ולחלקו למי שירצו אלא אפילו לא מינה אלא ציוה סתם אין כח בידם להוציא מיד היורשים וראיה לזה כתב המרדכי פרק קמא דבתרא מעשה ביהודית אחת שנפטרה ואמר רבי אליעזר ממיץ שנדרה ב' דינרים לצדקה ולאחר פטירתה החזיק בשלה ולא רצה להחזיר ליורשיה אלא ליתן לצדקה והנה היורשים אומרים אנו לא ידענו בזאת הצדקה כלום ושאלו לר"י והשיב כי רבי אליעזר אין לו להחזיק בממון היורשין על מה שנדרה ודין מצוה לקיים דברי המת אין מוטל עליו כיון שלא השליטתו מתחלה לכך ואפילו יטעון רבי אליעזר שהוא גבאי וידו יד עניים הוא ורוצה לעכב את הצדקה בידו ויתננה למי שמחלק הצדקות שנותנין בעירו אף על פי כן אין נראה לי שיהא לו כח להחזיק בממון על כך לחלק זאת הצדקה לדעתו יותר מלדעת היורשים אפילו אם יש לו מיגו להיות נאמן על ידו שנדרה צדקה זו ואף על גב דתניא בתוספתא דבבא קמא תנו מאתים זוז לעניים יתנו אותם לעניי אותה העיר רבי אחא אומר לעניי כל ישראל אין לכוף היורשים ליתנם לעניי אותה העיר ואפילו אם תמצא לומר שהלכה כתנא קמא ולא כרבי אחא כי כך מנהג שהרבה עשירים נפטרו בצרפת ובשאר מקומות והיו נודרים לצדקה דבר גדול ולא היו נותנים אותה לעניי אותה העיר אלא מחלקין לכאן ולכאן כמו שנראה בעיניהם שהדבר ידוע עכשיו שאינן מתכוונים לעניים מועטים שבאותה העיר ולא הכל לאורחים הבאים מחוץ לעיר ואז היו ישראל מרובין בעיר אחת ועניים מרובים בעיר לחלק להם צדקה יותר מעכשיו לפיכך אין לר' אליעזר להחזיק בממון אלא יחזיר ליורשיו ויודיעם שכך נדרה וכו' הרי לך שאפילו במקום שאשה זו נדרה ופסקה סתם השיב ר"י שאין להחזיק בממון היורשין להוציאו מתחת ידם ולא זו לבד אלא אפי' החזיק בו רבי אליעזר שהוא יד עניים פסק שיחזור המעות ליורשיו כנדון דידן שמינה הנודר גבאי על צדקה זו וגילה דעתו ושיעשה כרצונו וסילק יד ורשות גבאי העיר מאותה צדקה לא כל שכן שאין כח ביד אנשי פי"רארה לעכב ממון היורשים הנז'.
9
י׳לכן אמרתי גמרתי שהדין עם האלמנה והיורשים ויש כח ביד' לחלק הצדקה ההיא באיזה מקום שירצו דאנן סהדי שסך גדול כזה שלש מאות פרחים לא היתה כונת הנודר ליתנם שם בעירו אלא בכל מקום שלב האלמנה והיורשים חפץ ויראה בעיניהם שהוא מקום הגון וראוי.
10
י״אואחר שעלה בידינו היות הדין עם האלמנה והיורשי' בטענ' הראשונה נמשך מזה כי השתי טענות האחרות אין בהם ממש ואת כלם ישא רוח וזה כי לענין התמידין והצדקות הרגילין בתוך בני ישראל כבר שנינו בבבא בתרא פרק קמא שלשים יום לתמחוי שלשה חדשים לקופה ששה לכסות תשעה לקבורה שנים עשר לפסי העיר וכל גבולי הזמנים האלו הוא דוקא למי שהלך לעיר אחרת לגור שם ולא להשתקע אבל מי שהלך לעיר אחרת להשתקע חייב מיד בכל וכופין אותו מיד בני העיר ההיא כמו שהאריך בזה הה"ר יוסף קולון ז"ל שרש י"ז וכיון שכן בנדון דידן שעקרו האלמנה והיורשים דירתם מפי"רארה והלכו למקום אחר להשתקע שם כבר נתחייבו מיד שם לכל התמידין הרגילין בתוך בני ישראל והיאך יתחייבו גם כן באותם התמידין במקום שעקרו דירתם משם זה נראה לפי הדין אם אין שם בפירארה איז' מנהג קבוע ליוצא ועיקר דירתו משם שאם יש איזה מנהג קבוע בענינים כאלו המנהג מבטל ההלכה וגם הטענ' השלישית אין בה ממש שמאחר שנתברר שהדין עם היורשים בטענ' הראשונה על מה יעמדו בדין לא בפי'רארה ולא במקום אחר ואפילו אם תמצא לומר שעדיין יש ספק בדבר ודאי שדייני פי"רארה הם פסולים לדון דין זה שנוגעים בדבר דתניא פרק חזקת הבתים האומר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ומסיק גמרא איבעית אימא לעולם כדקתני עניי' ממש ובעניי דרמו עילוייהו וכו' ופירש רש"י דהשתא נוגעין בעדות הן ואף בנדון דידן כיון שעניי עיר פי"רארה מוטלין עליהם ודאי שהן נוגעין בדבר ואין דנין אותו וכן פסק הרמב"ם הלכות עדות פרק ט"ו ואף על גב שכתב הרשב"א בתשובה סי' תתי"א שיכולין להעיד עדים מאותה העיר אף על פי שנוגעין בדבר וכן כתב רבינו ירוחם נתיב ל"ב בשם הרשב"א שכתוב תשובה אחרת היינו דוקא לענין תקנות הקהל והסכמותיהם וכמו שכתב שאין מביאין עדים ממדינה למדינה להעיד על תקנותיהן ויש תקנות במקצת מקומות שכל ישראל נכללים בה אם כן בטלת אותה ובכל כיוצא בזה.
11
י״באבל בנדון דידן שהוא תביעת ממון שיש להם לאנשי פי"רארה נגד האלמנה והיורשים הדרים בעיר אחרת לית דין ולית דיין דלימא שיהיו כשרים לדון ושיהיה נעשה הבעל דין דיין ועוד דל מהכא טענה זו אין התובע יכול להכריע את הנתבע לדון אלא או בעירו של נתבע דוקא לדברי ה"ג או לבית דין הגדול לדברי רבינו תם ואפילו לדברי רבינו תם דוקא בענין הלואה דאז כופין ללוה משום דעבד לוה לאיש מלוה כמו שהארי' בזה ה"ר יוסף קולון שרש א' אבל בנדון דידן שאין כאן הלואה ועוד שעיר ויניצייא היא עיר גדולה ויש בה מומחים כמו שבא בשאלם ודאי שאין כופין לנתבע לצאת מעירו לדון במקום אחר כלל העולה מכל הבחינות והטענות שכתבתי שהדין עם האלמנה והיורשים ואין להם לאנשי קהל קדוש פי' פירארה לעכב ממונם לפי הנראה לעניות דעתי ואמ' לי לבי. הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
12
