דברי ריבות קס״אDivrei Rivot 161
א׳שאלה שטר צוואה שכתב בה וזה לשונו עוד אמר ראובן שכיב מרע שיהיו אפטרופסי' בנכסיו שמעון אחיו ולוי שותפו ועוד אמר שלהיות שלוי הוא שותפו זה שנים רבות ולא בירר נכסיו כמה הם לכן אמר שהוא מאמינו בכל אשר יאמר הוא בנפשו וביהידותו בלי שום ערעור ופקפוק עליו כלל אלא כל מה שיאמר לוי הנז' על הכל יהי' נאמן עכ"ל. ואחר שנפטר ראובן הנז' הלך שמעון אחיו אצל לוי לבקש ממנו חשבון הנכסים אשר בידו מראובן כדי שיהיו נושאים ונותנים בהם שניהם ולוי דחה אותו בדברים מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר חדשים וכאשר ראה שמעון הנזכר כך קבץ מעמד פרנסי ומנהיגי הקהל על זה וגזרו עליו שיתן החשבון לפני קצת חשובי העיר ולא שת לבו גם לזאת עד שעבר' עוד שנה אחרת ועתה בא לוי והביא החשבון כתוב מכתיבת ידו והרא' בחשבונו שהיה בידו מעט מזער מנכסי ראובן הנזכר וטען שמעון הנז' שלא האמינו אחיו רק אדעתא שיברר תיכף הנכסים אחרי מותו כאשר ימצאו כתוב בפנקס השותפות ולא שיעבור כל כך זמן עד שיוכל לתקן ולעשות פנקס כרצונו והדבר מוכח במה שמינהו אפטרופא עמו בנכסים כדי שישאו ויתנו שניהם יחד ועוד שעבר על גזירת מנהיגי הקהל ודאי שלא האמינו לכל זמן ועוד שבתוך החשבון נמצא כתוב שנאבדו בספינה א' סך שלשים אלפים לבנים ונתברר בבירור שלא נאבדה והוחזק כפרן וכיון שהוחזק כפרן בזה לא יהיה נאמן עוד בשום פרט ושאל עוד שמעון אם יוכל לוי מכח נאמנותו שלא יחרימו חרם סתם ועוד שאל כי לוי נתן מעות בהקפה לבנו ולקח מידו משכון אסטיס הנקרא הינדי וכאשר ראה שקפצו על בנו בעלי חובין נתן לו האסטיס לפרוע חובותיו ולקח ממנו משכון אחר אם פשע בזה להיות שהאסטיס היה נמכר יותר במהרה ועתה יעבר זמן רב אף על פי שהחוב בטוח במשכון וכן אם שינה לוי בזמן השותפות בדבר דמסתמא הוה קפיד ראובן חבירו אם יהיה חייב בהפסד שגרם בשנויו או לא.
1
ב׳תשובה ראיתי דברי השאלה וגם התשובה אשר השיב החכם השלם הפוסק נר"ו ודבריו נכחים למבין וישרים למוצאי דעת במה שהעלה מדבריו שלוי חייב לפרוע מנכסיו השלשים אלפים לבני' אשר הוחזק כפרן עליהם תתברר בעדים סתירת טענתו שטען שנאבדו בספינה ואף אם יטעון עתה טענה אחרת לא יועיל לו וכמו שכתב הרמ"בם הלכות שלוחין ושותפין פרק הל' ד' וזה לשונו טען שעדיין שותפים אנחנו ויש לי להשביעך בטענת ספק והלה אומר לא נשתתפנו מעולם והביא התובע עדים שהיה שותפו וחזר הנתבע אחר כך ואמר חלקנו אין שומעין לו שהרי הוחזק כפרן לשבועה זו וכו'. וכיון שהוחזק כפרן בטענה זו ודאי הפסיד נאמנותו וכמו שהוכיח מתשובת ה"ר קלונימוס ז"ל ולא יהיה נאמן אלא בשבועה גם במה שפסק כי בכל דבר שימצא כתוב בחשבונו שפשע וגרם הפסד לנכסי ראובן בין בחייו אם שינה מדעתו בלי רשותו בין במותו חייב לשלם וכו' רואה אני גם כן דבריו בזה דדבר פשוט הוא שאם עבר ועשה שלא מדעת חבירו שותפו שחייב לשלם וכמו שכתב הרמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ה' וגם אם פשע במותו חייב דאף על גב דחשבינן ליה אפטרופוס שמינהו אבי יתומים דאיכא מאן דאמר פטור אפי' בפשיעה מ"מ הא קמן כמה אשלי רברבי רבינו האי ור"י והרשב"א והרא"ש ז"ל דסברי דחייב כמו שכתב הטור סי' ר"צ והכי מסתבר גם במה שפסק שאין יכול לעכב מלהחרים חרם סת' הדבר ברור כמו שהוכיח החכם השלם הפוסק נר"ו. ועוד כתב הרמב"ם פרק ט' הלכות שלוחין ושותפין מי שתבע את חבירו אחר חלוקה אינו יכול להשביעו וכו' אבל יש לו להחרי' סתם על מי שגזלו כלום כשהיה שותפו או אריסו או בן ביתו ולא יודה במה שגזל. הרי דבמקום שאין שבועה יכול להחרי'.
2
ג׳אבל במה שפסק שכיון שלא בירר לוי חשבון הנכסים תכף ומיד אחר מיתת ראובן שבשביל כך הפסיד נאמנותו שהאמינו ראובן ללוי בזה נראה לע"ד שצריך עיון וזה שהנאמנות והאפטרופוסות הם שני ענינים נפרדים נשואים בשני זמנים מחולפים וזה כי הנאמנות שהאמינו לא היה לזמן המשך מצוי האפטרופסות שאז הנכסים הם של היתומים לשנאמר כיון שלא עשה כהוגן שמיד היה לו לברר חשבון הנכסים כדין אפוטרופוס ופשע במינויו הפסיד נאמנותו ולא יהא נאמן באפטרופוסותו אבל אין הענין כן אלא שהנאמנות שהאמינו היה לזמן שהיו הנכסים של ראובן בהיותו בחיים וכמו שכתוב בשאלה שאמר ראובן שלהיות שלוי הוא שותפו זה שנים רבים ולא בירר נכסיו כמה הם לכן אמר שהוא מאמינו בכל אשר יאמר הוא בנפשו וביהידותו בלי שום ערעור ופקפוק עליו כלל אלא כל מה שיאמר לוי הנזכר על הכל יהיה נאמן הרי שלא האמינו אלא לחשבון שיתן מהזמן שעבר שאז הנכסים היו שלו ובא לומר שלהיות שבפטירתו נתפרדה השותפות וכמו שכתב הרמב"ם פרק ה' הלכות שלוחין הל' י"א וז"ל א' מן השותפים או מן המתעסקין שמת בטלה השותפו' או העסק אף על פי שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון לרשות היורשים וכיון שבטלה השותפות והיו רשאים היתומים להשביעו בטענת שמא כמו ראובן ממש על כל מה שנשא ונתן בימי שותפות אביהם וכמו שכתב הרמב"ם שם בהלכות הנז' פרק הל' ג' וז"ל מכאן הורו רבותי שאם מת השותף האחד אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא שהרי אינו יודע הדבר שחשדו בו אביו בודאי וכו' ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי לידון וכו' לכן האמינו ראובן ללוי שיהי' נאמן על פי דבורו ולא ישביעוהו יורשיו ממה שנשא ונתן בימי חייו וכיון שכן אף אם עשה שלא כהוגן במה שאיחר חשבונו מכל מקום לא איבד נאמנותו שהאמינו לוי על מה שנשא ונתן בשותפותו.
3
ד׳שהרי בגדולה מזאת כתב רב אלפס ז"ל הביאו הטור סימן ע"א שטרא דכתיב ביה נאמנות וקבע לו זמן אף על פי שכבר עבר הזמן עדיין הנאמנו' קיים. ועוד כתב הטור שם בשם בעל התרומות שאם התנה הלוה שיהא נאמן לומר פרעתי נאמן הלוה לומר פרעתי אפילו בתוך הזמן הרי שהנאמנות מועיל נגד החזקה דחזק' דלא פרע איניש בגו זמני' וגם אפילו דקבע ליה זמנא ועבר מכל מקום הנאמנות במקומו עומד כל שכן בנדון דידן דלא קבע ליה ראובן זימנא ללוי אלא שצוה שיהי' נאמן על פי דבורו מכל מה שנשא ונתן בשותפותו בחייו ולא קבע לו שום זמן על זה שוודאי נרא' שלעולם יהיה נאמן בחשבון אותו המשא ומתן אם לא יהיה כנגדו ראיה ברורה או הודאה שפשע באי זה דבר.
4
ה׳אבל במה שנשא ונתן אחר פטירת ראובן הדין עומד במקומו וחזר הדין לסיני כדין אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ואין מעל' ומוריד לענין זה הנאמנות שהאמינו דלא שייך בזה כלל כמו שכתבתי גם במה שפסק שכל מה שנשא ונתן לוי בנכסי ראובן אחרי מותו בלתי רשות שמעון אחיו של המת שנתמנה עמו לאפוטרופוס כל ההפסד ראוי שיפרעו לוי מנכסיו כדין פושע.
5
ו׳זה אינו מחוור כלל בעיני וראיה לזה דגרסינן במציעא פרק השואל תניא אביו ואמו קלל אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו אמו בלא אביו מניין ת"ל אביו קלל אמו קלל דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדיו וקיימא לן כרבי יונתן וכן פסק הרשב"א סי' אלף שכ"א על ענין ראובן שצוה את חנוך בנו והשביעו שלא ילוה לשום אדם כי אם ברשות שמעון ולוי ומת שמעון היוכל חנוך להלוות ברשות לוי לבדו או לא והשיב דהלכתא כרבי יונתן דמשמע כל אחד ואחד בפני עצמו ואף זה כשהשביעו משביעו שלא ילוה כי אם ברשות שניהם או ברשות אחד משניהם הרי שפסק כרבי יונתן לקולא להתיר שבועה החמורה כל שכן בנדון דידן לאוקומי ממונא בחזקת מריה דאמרינן דהלכתא כרבי יונתן דמשמע כל אחד ואחד בפני עצמו ולכן כשאמר ראובן שיהיו אפוטרופוסים בנכסיו שמעון אחיו ולוי שותפו רצה לומר שניהם יחד או כל אחד ואחד בפני עצמו וכיון שכן כל מה שנשא ונתן לוי אף שלא מדעת שמעון אם לא עשה פשיעה שיחייבנו מצד עצמו אינו חייב כלל בשביל שלא הודיעו לשמעו' חברו שהרי הרשות נתונה לו לעשות כרצונו לבדו.
6
ז׳עוד כתב במה שהלוה לוי מעות לבנו ולקח ממנו סחורת אסטים במשכון ואחר כן החליף המשכון ההוא במשכון אחר שהוא בטוח בו כתב אין לך פשיעה גדולה מזו במה שהוציא האסטים מתחת ידו בלתי רשות שמעון וכו' שזולת מה שכתבתי שאין צריך לוי ליקח רשות משמעו' נראה שיש לדקדק לא ימנע אם המשכון שלקח שוה סך המלוה או לא שאם אינו שוה הסך אף אם יהיה ברשות שמעון חשיב פשיעה כי כמו שפשע לוי פשע שמעון כיון שלא לקחו משכון שוה החוב ואם המשכון שוה החוב אין כאן פשיע' כלל אפילו שעשאו שלא ברשות שמעון ואם הפשיע' היא מה שכתב כי יעמוד המשכון ימים רבים כי במלכות הזה יראי' למוכרו יען כפי ערכאות שלהם אינו יכול הלוה למכור המשכון אף אם יעבור זמן ההלוא' וכו' טענה זו נמי היתה באסטיס שגם האסטיס לא נתנו אלא בתורת משכון ומה לי הא מה לי הא אם נחוש לזיופי הכותיי' שתי המשכונות שוות ואם נעמיד בדין תורה באופן שהיה יכול למכור האסטיס בקביעו' זמן והתראה יכול נמי למכור המשכון האחר כיון ששוה סך המלו' באופן שנראה לעניות דעתי שאין לחייב ללוי מצד בחינות אלו כי אם מצד הבחינות הראשונות שרמזתי שכתב החכם השלם הפוסק נר"ו וגם על העניין שהייתו כל כך זמן מלתת חשבונו וגם בעברו על גזרת פרנסי ומנהגי הקהל שגזרו עליו שיברר חשבונו ולא שת לבו ודאי זה מוטל על דייני וחכמי העיר ההוא לחקרו ולדרשו מה היה כוונתו ואם אינה רצויה יש לאל ידם להשביעו ולהעבירו אף על פי שמינהו אבי יתומים וכמו שכתב הרמב"ם הלכות נחלות פרק י' וז"ל והוא הדין לאפטרופוס שמינהו אבי יתומים והיתה שמועתו טובה וכו' וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי החשד וכו' בית דין חייבים לסלק אותו ולהשביעו ולמנות להם אפטרופוס כשר וכל הדברים האלו כפי מה שיראה לדיין שכל דין ובית דין הוא אביהן של יתומים זהו מה שנרא' לעניות דעתי ואמר לי לבי נאם הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
7