דברי ריבות קע״זDivrei Rivot 177
א׳עוד שאלה כי טוענים שמעון ולוי ואומרים לראובן לא תקח פי שנים בחצר אלא חלק בחלק והטע' כי החצר היה של אחותינו שייחדנוהו לפרנסתן ואחר כך כשבאו לינשא לקחנוהו מהן במה שנתנו להן ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק וראיה לזה דאמרינן סוף פ' מציאת האשה אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי לפרנסה וכן כתב הרמב"ם פרק כ' מהלכו' אישות וזה לשונו עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו לפי תקנת חכמים האחרונים אינה נוטלת אלא הקרקע וכן כתב רב אלפס בהלכות אבל פרנסה כדקיימא קיימא וכן הביא אבן העזר בסימן קי"ג וזה לשונו אפילו לתקנת הגאונים שכתובה ותנאיה נגבים ממטלטלים הפרנסה אינה נגבית אלא ממקרקעי וכיון שהחצר מן הדין לאחותנו הוא שמשם היה ראוי ליתן להם העישור אם כן נמצא עתה שלקחנוהו וכל שכן שייחדנוהו לכך שלשתנו כאחד.
1
ב׳תשובת דבר ברור הוא שנוטל פי שנים בחצר והטעם דאמרינן פרק מציאת האשה רב אשי אמר בת בעלת חוב הויא לגבי עשור נכסי ומצו אחים לסלקה בזוזי ואף אמימר שהיה אומר בת יורשת הויא ולא מצו לסלוקא בזוזי הדר ביה וכן פסק רב אלפס והלכתא כרב אשי וכן כתב הרמב"ם פרק כ' הלכות אשות וז"ל ואם רצו אחי' ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנים וכן פסק הטור בסימן קי"ג אם כן נמצא שמעולם לא יצא החצר מרשותם שקרקע בחזקת בעליה עומד והוא מוחזק ונוטל פי שנים אף על פי שייחדוהו החצר זמן הרב' קוד' לפרנסתן אין בכך כלום כי אין חייבים ליתן עשור נכסי אלא בשעת נשואיה וראיה לזה מדאמרינן פרק מציאת האשה מי שהניח עשר בנות ראשונה נוטלת עישור נכסים ושניה במה ששיירה ושלישית במה ששיירה וחוזרות וחולקות בשוה ופריך כל חדא וחדא דנפשא שקלא ומשני כשבאר כלן לינשא כא'.
2
ג׳וכתב הר"ן ומכאן שאין נוטלת פרנסתה אלא לזמן נשואיה דהא אמרינן כל חדא וחדא דנפשה שקלא וכן כתב הרשב"א וזה לשונו ואף על פי שאין מוציאין עד שעת נישואין מעכשו אומדין הדעת לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקים לה בית דין מה שראויה ליטול ונוטלתו בשעת נישואין.
3
