דברי ריבות קפ״אDivrei Rivot 181
א׳סימן זה מורכב במקור משני סימנים בעלי ספרור זהה. החל מהפסקה הבאה מתחיל הסימן השני בבא קמא דף ס"ג כתב רש"י היקשא הוא כיון דסמיכי להדדי הני קראי איתקוש גנב וטוען טענת גנב להדדי וכו' ואיכא דאמרי היקישא כדמפרש התם וכו' ולאו מלתא היא דהאי מה מצינו בנין אב הוא וכו' כונת רש"י בהשתדלו לדחות סברת איכ' דאמרי היא דאי הוה אמרינן הכי איכא קושיא בגמרא והיא דלמאן דקאמר תרווייהו בטוען טענת גנב ה"י דהגנב למאי אתא דהא לעיל קאמר דאיצטריך ליה לדרבי חייא בר אבא וכו' והשתא דאיכא היקיש' כי היכי דלמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב אית ליה דרבי חייא בר אבא מכח היקישא לפי סברת איכא דאמרי גם למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב מכח ההיקש אית ליה דרבי חייא בר אבא וכיון שכן ה"י דהגנב למה לי אבל השתא דלא מקרי היקיש כי אם סמיכות הפסוקי' דחד מיירי בגנב וחד בטוען טענת גנב למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב אין כאן היקש ואיצטריך ה"י דהגנב זהו מה שנראה לעניות דעתי יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
1
ב׳כאן מתחיל במקור סימן קפ"א השני בבא קמא דף ס"ד אמר מר יאמר שור וגניבה מי כתיב שור וגניב' גניבה ושור הוא דכתי' ופירש רש"י מי כתיב שור בריש' והדר גניב' דהוה ליה פרט וכלל דנימ' הכל בכלל דנעשה כלל מוסיף על הפרט גניבה ושור כתיב דהוה ליה כלל ופרט ושור אין מידי אחרינא לא. קשיא לי טובא דבשלמא אי הוה מפרש רש"י שאין כונת המקש' כאן אלא להקשות מלישנא דקרא לבד לומר דגניבה ושור כתיב ולא היה מכוין להקשות מענין ניחא מאי דקאמר בגמרא לקמן אלא כדכתב קאמרי גניבה ושור מי מצי' אמרת הכל בכלל וכו' דעד השת' הקשה מהלשון ואם תמצי לומר דלא דק בלישניה ואגב שטפי' נקט הכי מ"מ קשה מהענין דמאי הכל בכלל דקתני אבל השתא פירש רש"י שכונת המקש' כשהק' שתחל' באומרו מי כתי' שור וגניבה כו' כונתו להקשו' ענין לומר היכי נימא הכל בכלל והיא הקושיא שמקשה לקמן ומי מצית אמרת הכל בכלל וכו' וכיון שכן מאי חזר ואמר המקשה אלא כדכתב קאמרי גניבה ושור מי מצית אמרת וכו' והרי כבר דחה בחינה זו בשביל קושיא זו ולמה חזר וכפל הענין ועוד שנרא' מתוך דברי רש"י שמה שהקש' באומרו מי כתיב שור וגניבה וכו' כונתו להקשות מי מצי' אמרת הכל בכלל שכן כתב רש"י דנימא הכל בכלל דנעשה כלל מוסיף על הפרט וכו' ואלו קושית מה הפרט מפורש וכו' שהקשה לקמן לא פירש רש"י כאן שכיון לה וקשה דמאי שנא הא מהא שאם הוא כלל ופרט כמו שאין לומר הכל בכלל גם אין לומר מה הפרט מפורש. [ועוד קשה דקאמר וכי תימא אלו נאמר קאמר ודוחהו בשביל קושיא אחת דפרי' ומי מצית אמרת מה הפרט מפורש וכו' וקאמר בתר הכי אלא כדכתיב קאמרי גניבה ושור ונופל בשתי קושיות אחת מי מצית אמר' הכל בכלל ושני' או מה הפרט מפורש וכו' ונראה לע"ד שלזה כיון רש"י באומרו אלו נאמר שור וגניבה בתמיה כלומ' שזו היא תמיה בפני עצמה והי' דהיכי קאמר אלו נאמר שור וגניבה ולמה לא נכתב כן להכי לא כתב כן משום דהוה מרבינן כל מילי אפי' עבדי' ושטרות ואין כונת התורה כן והשת' מדוייק לישנא דגמרא דלא הוה לי' למימר אלא וכי תימא אלו נאמר קאמר מי מצית מה הפרט מפורש וכו' אבל השתא קאמר אלו נאמר שור וגניבה זו היא קושיא אחת ועוד מי מצית אמרת מה הפרט כו' ולכן אמר ומי מצית בואו שהי' קושיא שנית.]
2
ג׳ויש לומר דרש"י לא רצה לפרש שכונת המקשה להקשות קושית הלשון משום דאי לא הוה ביה קושית ענין אין קושית הלשון קושיא דפשיטא דמצינן למימר דלא דק בלשניה אבל כיון שהמקשה צריך שיקשה בכח לכך פירש רש"י שכונתו להקשו' ענין ופירש שכונ' הקושיא להקשות ומאי הכל בכלל דקאמר לבד דאלו קושית מה הפרט מפורש דקאמ' זו אינה קושיא משום דהיינו יכולים לומר דכונת המתרץ באומרו אלו כך הייתי אומר' מה הפרט מפורש קרב לגבי מזבח וכו' לרווחא דמילת' אנקטיה כלומר שפיר יכילנא למימר דכלל ופרט הוא ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא מצית אמרת הכל בכלל אלא אפילו נאמר דכלל ופרט חשיב ככלל ופרט וכלל מכל מקום לא תוכל לומר הכל בכלל משום דאמרינן מה הפרט מפורש קרב לגבי מזבח באופן שדחה לו אפי' לפי שיטתו ולכן זו אינה קושיא אבל שיקשה ויאמר שיאמר גניבה ושור והכל בכלל זה אי אפשר להולמו שאיך יקשה דבר שאין לו מציאות דנימא הכל בכלל ולכן אמר וכי תימא אלו נאמר קאמר וכו' וכיון שראה שגם זה אין לו מציאות חזר לבחינה הראשונה ואמר אלא כדכתב קאמרי גניבה ושור וכו' ואף על גב דכבר הקשה על זה מכל מקום כונתו לבחור הרע במיעוטו ונאמר כי כמו שבתחל' לא הקשה קושית מה הפרט מפורש משום דאיפשר לומר דלרווחא דמילתא נקט הכי נימא נמי דמאי דקאמ' יאמר שור וגניבה והכל בכלל לרווחא דמילתא נקטיה שהרי אין כאן מקשה ומתרץ אלא הכל תנא אחד הוא כמו שכתבו התוספות ולכן אמר אפילו נאמר שבאומרו כלל ופרט הכל בכלל מכל מקום הוה אמר' מה הפרט מפורש קרב לגבי המזבח כו' באופן שכל מה שאומר בין בקושיא בין בתירוץ הוא לרווחא דמילתא ובמחשב' גוברת כיון שאי אפשר לישבו בענין אחר ונבחור הרע במיעוטו לזה הקשה ואמר מי מצית אמר' הכל בכלל או מה הפרט וכו' כלומר בשלמא התירוץ היינו יכולין לומר בדוחק דלרווחא דמלתא נקטיה אבל שנאמר הקושיא והתירץ שניהם יחד שהכל לרווחא דמילתא זהו דוחק על דוחק וטלאי על גב טלאי ואי אפשר להולמו ולכן הקשה כאן שניהם כאחד וזהו שכיון רש"י באומרו בתמיה וכו' ומאי הכל בכלל דקא קשיא ליה ומאי מה הפרט מפורש דמהדר ליה כלומר עם היות שהוא תנא אחד שנאמר שהקושיא והתירוץ הכל פורח באויר במחשבה גוברת הוא דוחק גדול עד שאין ראוי לומר כן. זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי. הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרב"י זלה"ה.
3
