דברי ריבות ב׳Divrei Rivot 2
א׳ראובן תושב קאו"לה הרשה את שמעון אשר בקושטנד"ינה שישדך את בתו עם לוי תושב קושטאנדי"נה והמורשה מכח הרשאתו עשה שדוכין הנזכר עם לוי הנזכר ונכתב בספר ונחתם אחרי כמה ימים בהגיע תור זמן הנישואין בא לוי לקאו"לה לעשות הנישואין בבואו נתן מתנו' לארוסתו.
1
ב׳עתה יורנו צדק נדך הדין דין אמת לאמתה של תורה אי איכא למיחש למתנות שנתן החתן הנזכר לארוסתו מאחרי שבקושטנדי"נה מקדשי והדר מסבלי ולוי וכל משפחת בית אביו ואמו הם תושבי קושטנדי"נה ואימא דלא שביק אינש מנהג מקומו לעשו' כמנהג מקום אחר ואפי' שהמתנות נתנו בק"אולה דמסבלי והדר מקדשי נימא דאיכא למיחש מאחר שכל בני משפחתו הם תושבי קושטנדי"נה וכפי מה שנר' מלשון התנאים נראה שדעת לוי היה לחזור לקושטאנדי"נה וז"ל שטר התנאים ראשונה נתחייב וכו' עד ועוד שתי שנים רצופות נמנות מהיום שכנסו' לחופה בע"ה מזונות ובית דירה ובתשלום הב' שנים הנז' אם ירצה כ"ר לוי המשדך הנז' לצאת מעיר הנז' ולעקור דירתו משם שלא יעכבנו וכו' ע"כ נראה שכונת המשדך היתה בשעת השדוכין לחזור לקושטאנדי"נה מאחר שהתנה שלא יעכבוהו ובפרט שהוא אומר עתה שכונתו היתה לחזור לקושטנ"דינה תכף ומיד.
2
ג׳על כל אלה יורה המורה לצדקה כדת מה לעשות במועצות ודעת למען דעת כל עמי הארץ אם יש חשש קדושין במה שנתן לוי לארוסתו כפי חומרי המקום שיצא משם ושכרו הרבה מאד להרים מכשול מדרך עם ה' אלה ואיש על מקומו יבא בשלום.
3
ד׳תשובה נראה לע"ד דלית נגר ובר נגר שיתיר משודכת זו בלא גט ולא יחוש לסבלנות אלו והטעם שהרי בנדון דומה לזה פסק הגאון הרב הגדול רא"ם ז"ל להחמיר כמו שכתב שם בתשובותיו. מעשה שהיה כך היה ראובן היה בשאלוני"ק ושידך בתו לשמעון שהיה דר בקושטנדי"נה ובהמשך הזמן שלח שמעון לארוסתו סבלנות והוא דבר ידוע כי הדרים בשאלונ"יק אינם חוששין לסבלנות והדרים בקושטנדי"נה חוששין לסבלנות ופסק הרב הנז' דאזלינן בתר נותן הסבלנו' וז"ל וכיון שהמנהג מקומו של המשלח הוא לקדש ואחר כך לסבל ומסתמא רוב העולם אינם עושים אלא כמנהג מקומם אם כן אף על פי שבמקום האשה אין מנהגם אלא לסבל ואח"כ לקדש אין המשלח מקפיד לעשות אלא כאנשי מקומו וכו' ואף על גב דבשעת מעשה הנז' נמצא חכם א' חולק עליו שפסק שאין לנו לילך רק אחרי מנהג המקום שהסבלונות נתנים שם שכל הנושא על דעת מנהג אותו המקום הוא נושא אותה וכו' מכל מקום מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו שלא לחוש לדברי הרב הנז' אפילו שיהיה להקל וכ"ש בנדון דידן שהוא להחמיר ובר מן דין עם היות שדברי הרב אינם צריכים חזוק כי כולם נכוחים למבין נראה לע"ד להכריח איך הוא אמת ויציב דאזלינן בתר נותן הסבלונות והטעם דמה שאנו חוששין לסבלונות הוא או שהסבלונו' עצמם ניתנו בתורת קדושין או שהסבלונו' הם מורים שקדמו להם קדושין כמו שפירשו המפרשים כל זה אינו אלא משום דקפדי אינשי על הסבלונות שלא יפסידום וכמו שכתב הרשב"א והביאו הר"ן ז"ל פרק האיש מקדש וז"ל מאי דאמרינן דאפי' באתרא דמיעוטא מקדשי' והדר מסבלי חיישינן מסתברא דהני מילי כשהם מקפידין בכך שאינם סומכין לשלוח סבלונות אלא לאחר קידושין דבכה"ג הסבלונות מוכיחין וכו' וכן כתב ר' יוסף קולון ז"ל שרש קע"א וז"ל משום כך לא יחשב האיש הזה מאותם שמקדשין והדר מסבלין כיון שאינו עושה זה מחמת הקפדת הסבלונות. נ"ל שלא ירצה להטיל ממנו בספק לית לה סבלונות והיא תאכלם או תכלם ושוב תחזור בה אלא ירא הוא פן יקדמנו אחר כדפירש רש"י וכו' וכמו שהאריך שם. הרי שמה שעדי סבלונות הם כעדי קדושין לרש"י כדאית ליה ולגאונים כדאית להו אינו אלא בשביל קפידת הסבלונות שלא תפסידם וכיון שכן אומדנא דמוכח הוא ואנן סהדי דיותר מקפיד האד' בסבלונות כששולח אותם לארוסתו היושבת חוץ מעירו וירא שמא תאכלם או תכלם ושוב תחזור בה יותר ממה שמקפיד כשארוסתו עומדת עמו בעירו וכיון שכן אם המשדך הנז' היה שולח סבלונות לארוסתו בתוך עיר וקשטאנדי"נה דהוא אתרא דמקדשי והדר מסבלי היינו חוששי' לסבלונות משום דקפדי על הסבלונות וכמו שכתבתי השתא ששלח הסבלונו' חוץ לעירו לא כ"ש דקפיד יותר ויותר ואנן סהדי שהסבלונו' הם הוראות קדושין לרש"י כדאית ליה ולגאונים כדאית להו כיון שהמשדך הוא ממקום דמקדשי והדר מסבלי. וא"ת אין הנדון דומה לראיה דעד כאן לא קאמ' הרב רא"ם ז"ל אלא בנדון ההוא שהמשדך שלח הסבלונות לשאלוני"קי בהיותו עומד בקוש"טאנדינה ולכך אמרי' שנהג כבני מקומו דמקדשי והדר מסבלי אבל בנדון דידן אחר שיצא המשדך מקוש"טאנדינה ובא לקאול"ה למקום ארוסתו והוא מקום דמסבלי והדר מקדשי אפי' הרב מודה דלא חיישינן לסבלונות ואזלינן אחר המקום שהסבלונות נתונים שם. וי"ל שהרי כתב הרא"ם בתשובה הביאו המרדכי פרק האיש מקדש וז"ל ואף על גב דמסקינן דלא חיישינן אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום שהוא יצא משם משמע מתוך דבריו דמיירי באדם נכרי שבא מארץ אחרת ונותן הסבלונות וכמו שכתב הרר"י קולון שורש קע"א דמיירי שיצא מארצו ובא לכאן ואפילו הכי שיצא מארצו חוששין אנו לסבלונו' אפי' שאין ברור אצלנו מנהג מקומו בנדון דידן דקים לן וברור אצלנו מנהג מקום המשדך דמקדשי והדר מסבלי לא כ"ש דחיישינן לסבלונות כמנהג המקום שיצא משם ועוד דכיון דדעת המשדך לחזור למקומו כמו שכתוב בשאלה ודאי דאף על גב שהוא חוץ ממקומו נחשב כבני המקו' שיצא משם אפי' להקל כ"ש להחמיר בנדון דידן וראיה לזה דגרסינן בגמרא כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאיתרא פי' כי אתא מארץ ישראל לבבל אכל חלב דאייתרא כמנהג מקומו ופריך בגמ' וכי לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ומשני הני מילי כשאין דעתו לחזור רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה הרי אפי' להקל נחשב כבני המקו' שיצא משם כ"ש בנדון דידן שהוא להחמיר דחשבינן ליה כבני המקו' שיצא משם לחוש לסבלונות ובפרט באיסור חמור כזה דאשת איש דחיישינן למיעוטא דמקדשי והדר מסבלי לפי סברת הגאונים ורוב הפוסקים. ועוד כתב הרשב"א בתשובותיו סי' תרס"ב על אשה שנשאת לבעל והאשה מעיר אחת והבעל מעיר אחרת ועשו הנשואין וכתבו הכתובה כעיר אחרת שהיא ממוצעת בין עירו ובין עירה ובכתובה זו לא נכתב שום תנאי אבל כתבו שנכתבה במקום פלוני ונשאל איזה מנהג ינהגו.
4
ה׳והשיב אם דעתן לדור במקום שדעתן לקבוע או מן הסתם כמנהג מקומו שיכול להוציאה מעירה לעירו ואפילו ממדינה למדינה אחרת כגון מיהודה לגליל ומגליל ליהודה כן זמן שהוא מגליל והיא מיהודה או הוא מיהודה והיא מגליל כדאיתא בתוספתא וכיון שכן הרי הוא נושא לכל דעת תנאי מקומו שהוא מוציאה שם הרי שכתב שאפילו על הסתם אמרינן דעתיה שכונתו לקיים תנאי מקומו אפילו שהוא חוץ ממנו כיון שדעתו לדור שם אף בנדון דידן כיון שדעתו לחזור למקומו נחשב כבני המקום שיצא משם דמקדשי והדר מסבלי וראוי לחוש לסבלונות וצריכה גט זהו מה שנראה לע"ד ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
5